תפריט
בע"ה
(א) הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: (ו) ה’ לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם: (ז) ה’ לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי: (ח) טוֹב לַחֲסוֹת בַּה’ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם: (ט) טוֹב לַחֲסוֹת בַּה’ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים: (י) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: (יא) סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: (יב) סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם: (יג) דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה’ עֲזָרָנִי: (יד) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: (טו) קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל: (טז) יְמִין ה’ רוֹמֵמָה יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל: (יז) לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ: (יח) יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: (יט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: (כ) זֶה הַשַּׁעַר לַה’ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ: (כא) אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה: (כב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה: (כג) מֵאֵת ה’ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ: (כד) זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה’ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ: (כה) אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא: (כו) בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה’ בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה’: (כז) אֵל ה’ וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: (כח) אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלוֹקַי אֲרוֹמְמֶךָּ: (כט) הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
המזמור פותח וחותם בפסוק: “הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו” (פס’ א; פס’ כט). זו איננה הפעם הראשונה שפסוק זה מופיע בתהילים. הוא פתח גם את מזמור קו: “הללו יה הודו לה’ כי טוב, כי עולם חסדו. מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו” (תהילים קו, א-ב). וכן גם במזמור קז: “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר” (שם קז, א-ב). באופן חלקי הוא הופיע גם עוד קודם לכן, במזמור נד: “בנדבה אזבחה לך, אודה שמך ה’ כי טוב” (שם נד, ח).
אולם מה הכוונה להודות לה’ “כי טוב”? ישנן לכאורה כמה אפשרויות להבין זאת. אפשרות אחת היא להודות לה’ כי הוא טוב. אפשרות אחרת היא להודות לה’ כי טוב להודות לה’. אפשרות שלישית היא להודות לה’ כי המצב הוא טוב. לכאורה מבחינה דקדוקית צרופה משמעות הפסוק היא כפי האפשרות השלישית. אחרת היה צריך לדייק ולומר ‘כי הוא טוב’ או ‘כי טוב להודות’. אם מבינים שהכוונה היא להודות על כך שהמצב הוא טוב, אז לא צריך להוסיף בפסוק שום מילה.
אולם אנו מוצאים בתנ”ך בכמה מקומות שמטבע הלשון “כי טוב” מתפרש גם במשמעות של ‘כי הוא טוב’. כמו בפסוק: “וַיַּרְא מְנֻחָה כי טוב ואת הארץ כי נָעֵמָה” (בראשית מט, טו), שהכוונה היא שיששכר ראה שהמנוחה היא דבר טוב, ושהארץ היא נעימה. וכן מצאנו בנביא: “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אֹמְרִים הודו את ה’ צבאות כי טוב ה’ כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה’, כי אשיב את שבות הארץ כְּבָרִאשֹׁנָה אמר ה'” (ירמיה לג, יא). הכוונה כאן היא שה’ הוא טוב, והפסוק נוקט באותה מטבע הלשון שבתהילים ומפרש אותה שזה מתייחס לה’. כיוצא בזה עולה מן הפסוקים: “הודו לו ברכו שמו. כי טוב ה’ לעולם חסדו” (תהילים ק, ד-ה).
אם כן, מטבע הלשון “כי טוב” איננה מתפרשת רק במשמעות הדקדוקית הצרה שהמצב טוב, אלא יכולה להכיל גם מילת יחס חסרה. לפי זה נראה שניתן להוסיף גם את המשמעות השניה שהוזכרה לעיל, ולפרש את הביטוי “כי טוב” במשמעות של ‘טוב להודות’ על פי פסוקים כמו: “טוב לְהֹדוֹת לה'” (שם צב, ב), ו”הללויה כי טוב זמרה אלוקינו” (שם קמז, א). בכך הדבר מתקשר ליסוד רחב יותר, שהמקרא נוקט פעמים רבות בלשון חסרה, סתומה ומליצית, כדי לאפשר כמה משמעויות בהבנת הדברים, שכולן נכונות.
יש כאן גם מסר עמוק יותר. החוויה של “כי טוב” היא חוויה שצריכה להקיף את האדם מכל הכיוונים. כשאדם מסגל לעצמו חוויה ומבט של טוב כללי, אז הוא מסתכל על המציאות בעין טובה, הוא אופטימי, הוא מרגיש טוב וגם טוב לו להודות ולשבח אחרים. אנו גם מוצאים בתהילים פסוק שבו המשמעויות הללו מתחלפות: “הללו יה כי טוב ה’, זמרו לשמו כי נעים” (שם קלה, ג). בחלק הראשון של הפסוק מדובר על כך שה’ הוא טוב, ומיד עובדים לזה שטוב ונעים לזמר לשמו.
כי באמת כאשר אדם רואה את המציאות בעין שלילית, קשה לו להודות למישהו אחר. קשה לו אפילו אם הוא מבין ומכיר בכך שמגיע לו תורה. תודה מעומק הלב על טוב שמישהו עשה לאדם מצריכה אותו להיות בעצמו במקום טוב. הוא צריך להרים את עצמו להיות בטוב ולראות את הטוב, ומתוך כך גם טוב לו להודות. אחרת, גם אם הוא מודה זהו כעין ‘הודאה באשמה’; הוא כביכול חייב להודות בכך שעשה עבורו משהו.
אולם נראה שיש כאן גם יסוד עמוק יותר. בפסוקי הבריאה מופיע פעמים רבות הביטוי “וירא אלוקים כי טוב”. הקב”ה מביט בעין טובה על הבריאה שהוא ברא, ורואה שהיא טובה. כאשר אנו מודים לה’ ‘כי טוב’ אנו מתחברים בזה אל ה’ ומצטרפים אל המבט שלו שרואה אותנו ואת הבריאה “כי טוב”. ה’ רואה את הטוב ושמח במעשיו: “ישמח ה’ במעשיו” (תהילים קד, לא), ומתוך כך גם “אנכי אשמח בה'” (שם, לד). הוא שמח ואנו שמחים, הוא רואה “כי טוב” וגם אנו רואים “כי טוב”.
ההתחברות אל ה”וירא כי טוב” של ה’ שייכת מאוד לכך שהטוב הוא ‘מכל הכיוונים והמשמעויות’ כפי שהתבאר לעיל. כי ה’ הטוב ודאי נמצא במקום הזה שרואה את הכל טוב ובעין טובה – “בטוב העולם נידון” (אבות ג, טו). אפשר גם לומר על ה’ שכביכול טוב לו והוא שמח, כפי שמופיע בפסוקים רבים: ” עֹז וחדוה בִּמְקֹמוֹ” (דברי הימים א’ טז, כז). הוא גם שש ושמח לשמח אותנו: “ישוב ה’ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך” (דברים ל, ט), והוא גם חפץ חסד וטוב לכל: “טוב ה’ לכל” (תהילים קמה, ט), “ואתה אֱלוֹקָי רוחך טובה” (שם קמג, י).
זו גם מהות ההמשך “כי לעולם חסדו”. בהכרח צריך להבין שאין זה נימוק, כלומר אין הכוונה ‘הודו לה’ כי טוב בגלל שלעולם חסדו’. משום שבפסוקים הבאים במזמור נאמר: “יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו. יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו. יאמרו נא יראי ה’ כי לעולם חסדו” (פס’ ב-ד). לא יתכן שישראל והכהנים ויראי ה’ מתבקשים לומר משהו, ולא מפרטים מה הם יאמרו, ובמקום זה רק מנמקים למה לומר. רק אם היה כתוב יודו ישראל כי לעולם חסדו, היה אפשר לומר שישראל מתבקשים להודות, והסיום הוא הנימוק למה להודות. ולכן בהכרח צריך להבין שזה תוכן ההודאה והשבח שהם יאמרו – “כי לעולם חסדו”[1].
אולם צריך להבין מהו השבח הזה. הלא העובדה שה’ בחסדו היטיב עם האדם, והוא רוצה להודות לו, איננה אומרת בהכרח שהחסד הזה הוא “לעולם”. אדם שהרוויח סכום כסף גדול, או שהצליח במבחן חשוב, או שהתברך ביבול שדהו או שהתרפא מכאב – אלו לכאורה דברים שאינם “לעולם”. נראה שניתן להתייחס למושג ‘חסד’ כאן במשמעות נוספת שלו שמופיעה בתנ”ך; לא במובן של טובה שמישהו עושה לזולת, אלא במובן של נאמנות ומסירות למען מישהו. כך לדוגמה בפסוק: “כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (ירמיה ב, ב). עם ישראל לא גמל חסד עם ה’ בזה שהוא הלך אחריו במדבר, אלא היה זה ביטוי לנאמנות שלו והמסירות שלו ללכת אחרי ה’. הדבר בולט גם בביטוי ‘חסדי דוד הנאמנים’: “הטו אזנכם ולכו אלי, שִׁמְעוּ ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים” (ישעיה נה, ג). כיוצא בזה גם מה שאנו אומרים בברכת אבות: “וזוכר חסדי אבות”. אין אלו חסדים שהאבות גמלו כביכול עם ה’, אלא זו הנאמנות שלהם אליו. כך גם בברכת הזכרונות שבראש השנה: “זכרנו ה’ בזכרון טוב לפניך… וזכור לנו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו”. איזה חסד אנו מבקשים מה’ שיזכור? אלא זו הנאמנות הגדולה של אברהם אבינו לה’.
לפי זה, “לעולם חסדו” מתייחס לברית שהקב”ה כרת איתנו. זו אמירה שמערכת היחסים המיוחדת שהוא יצר בינינו, שאנו מקיימים מצוותיו והוא מנהיג אותנו ברחמיו במידותיו הטובות ומשגיח עלינו לטובה – היא ברית תמידית שאינה חולפת. זהו השבח הגדול שעם ישראל מהלל בו את ה’ ומודה לו עליו[2].
יתרה מזו, החוזה הקדוש מלובלין זיע”א חוזר בספריו פעמים רבות על כך שבכל שפע שה’ משפיע עלינו, ואפילו שפע גשמי, יש אור אלוקי. בכל שפע כרוך אור אינסופי של טוב אלוקי. משום שהשפע הזה נובע ממידות החסד והרחמים והאהבה של ה’ אלינו, והמידות הללו הן אלוקיות ואינסופיות. לכן אנו יכולים להפוך כל מפגש שלנו עם טוב ה’ וחסדיו למנוף להתעלות רוחנית עצומה. אם נראה בכל חסד של ה’ מפגש עם אור אלוקי אינסופי שמגיע אלינו, נוכל להתחבר אל האור הזה ולהאיר אותו בתוכנו. כל התחברות כזו לאור האינסופי של ה’ היא עצמה בעלת ערך אינסופי, גם כאן בעולם הזה וגם בעולם הנצח. כך אנו מתחברים אל האינסופיות הטמונה בחסדו של ה’.
זו הסיבה שחז”ל תקנו כל כך הרבה ברכות, וחינכו אותנו להודות על כל דבר, ולשבח ולפאר ולהתבונן בחסדי ה’. הם לימדו אותנו לראות כל הזמן את הטוב והחסד שסביבנו, ולפגוש דרכם את האור האינסופי של ה’ ואת האהבה האינסופית שלו. כל טוב שאנו חווים, בין אם תיקנו עליו ברכה מיוחדת ובין אם לא, הוא פתח להתחברות עם טובו של ה’. כל מאכל טוב, כל חיוך של תינוק, ובוודאי כל שיעור תורה, דף גמרא או הבנה חדשה ברש”י – הם מפגש עבורנו עם חסד ה’ שהוא לעולם.
לכל האמור יש משמעות מעשית רבה. אנשים רבים חיים כיום בתחושה של פסימיות, עצבות, ראיית שחורות וחרדה תמידית מהבלתי נודע, השלילי והמאיים. גם כאשר הם רואים נקודות טובות במציאות, הנטייה היא לראות בהם יוצאים מן הכלל שאינם מלמדים על הכלל. כביכול אלו הן הֶבְזֵקִים זמניים של טוב חולף, בתוך המציאות השלילית הקיימת. כמובן שהתפיסה הזו יכולה גם להיאחז בהרבה מאוד מצבים והתרחשויות במציאות, שכביכול מעידים שהעולם במהותו הוא רע ומלא ייסורים וקשיים, פגעים ואכזבות.
אולם אנו צריכים לפתוח את עינינו ולהבחין בכל החסדים הרבים שסובבים אותנו, ולהבין שבעצם יש לנו כאן מפגש עם “לעולם חסדו”, עם המידה האינסופית של ה’, שהיא תמידית ונצחית. הטוב שיש בעולם איננו מקרי. זה לא שבמקרה היה כאן איזה שהוא חסד. זו מידתו של הקב”ה, שהוא רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. ואם אלו הן מידותיו, אז הן לעולם. הן לא מידות זמניות שמתחלפות מפעם לפעם. לכן אנו יכולים לבטוח בו ובחסדו וטובו, כי אלו הן מידותיו לעולם[3].
זהו המבט שצריך להיות לנו על המציאות. זו גם ההקדמה להמשך המזמור. בגלל שאלו הן מדותיו הנצחיות של ה’ וזו המציאות, לכן “טוב לחסות בה'” (פס’ ח), ו”ה’ לי לא אירא מה יעשה לי אדם. ה’ לי בְּעֹזְרָי ואני אראה בְשֹׂנְאָי” (פס’ ו-ז). במקום לראות בטוב דבר שהוא יוצא מן הכלל, צריך להבין שלהיפך – זו המציאות היסודית של הנהגת העולם. זו ההנהגה האמיתית של ה’. ואף אם חלילה “יסור יסרני יה” (פס’ יח), אין זה אלא לטובתי וכדי לחבר אותי יותר אל ה’: “צרה ויגון אמצא – ובשם ה’ אקרא” (שם קטז, ג-ד). כך גם אם אדם רואה ש”כל גוים סבבוני” (פס’ י), ו”סבוני כדבורים[4]” (פס’ יב), הוא יודע שזה נועד כדי שהוא יגביר את החיסיון שלו בה’.
מתוך כך מתאפשר גם לאדם להכרית את הצרות והקשיים. אותו שם ה’ שאליו הוא קורא בצרה: “ובשם ה’ אקרא”, בו הוא גם מל ומכרית את אויביו: “כל גוים סבבוני – בשם ה’ כי אמילם. סבוני גם סבבוני[5] – בשם ה’ כי אמילם. סבוני כסבורים דֹּעֲכוּ כאש קוצים – בשם ה’ כי אמילם” (פס’ י-יב). הכל נעשה בשם ה’, כי האדם מתחבר אליו כל הזמן ורואה אותו.
יתרה מזו, בביאור מזמור ד’ (ח”א עמ’ קעד) הרחבנו בכך שכאשר אדם בוטח בה’ שכל מה שהוא עושה הוא לטובה, ושהעולם הוא טוב ביסודו – הוא מתחבר בזה לכוח היסודי שבו ברא ה’ את עולמו, להסתכלות החיובית על העולם ולאמונה שהוא טוב. ההתחברות הזו מאפשרת לאדם לפעול בתפילתו ובעבודתו ישועות, ניסים ונפלאות, כפי שהבאנו שם מדבריהם של גדולי ישראל.
כאשר מסגלים את המבט הזה, שאנו חיים בעולם שמונהג על ידי המלך הטוב, זה מאפשר להתחבר אל המבט הטוב שהתבאר לעיל. זה מה שמאפשר לחוות את המבט האלוקי התמידי של “וירא אלוקים כי טוב” ו”ישמח ה’ במעשיו”. כך מגיעים למציאות שהאדם חווה ‘טוב מכל הכיוונים’. גם טוב לו במציאות, הוא גם מרגיש טוב ושמח, והוא גם רואה את העתיד (את ה”לעולם”) באופטימיות ובטוב. הוא גם שמח להודות ולהגיע את רגשותיו הטובים. הוא שמח לומר מילים טובים לסובבים אותו, ולפאר ולשבח את ה’ יתברך.
בהמשך המזמור מופיעה התפילה לה’ “אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא” (פס’ כה). התפילה והזעקה לה’ תלויה מאוד בנקודה הזו של האמונה בטובו. אם אנו מאמנים שאנו פונים אל מלך שחפץ בחיים, שדן את העולם בטוב, שחומל על מעשיו ומרבה להיטיב – אז כל הגישה שלנו אליו היא גישה של כיסופים והשתוקקות, של אמונה ובטחון, ושל התרפקות ואהבה. אם אדם חושב חלילה שלא “לעולם חסדו”, ושהטוב שהוא מדי פעם רואה זמני ומקרי בעולמו הקשוח של הקב”ה, הוא לא ירצה להתקרב למלך כזה, וגם לא יאמין בכוחה של תפילתו.
האמונה בטוב ה’ היא זו שמאפשרת את הכיסופים וההשתוקקות לקרבת ה’, וממילא גם את ההתקרבות אליו. לכן המזמור ממשיך מיד אחרי התפילה הזו לה’ בתיאור הביאה אל בית ה’: “ברוך הבא בשם ה’, ברכנוכם מבית ה'” (פס’ כו). אותו “בשם ה'” שאליו האדם קרא בעת צרה, ובשמו הוא הכרית את אויביו, הוא זה שמזכה אותו בקרבת ה’ ובברכת ה’ מבית ה’. כאשר האדם מאמין בטובו וחסדו של ה’, ומתוך כך בא בשם ה’ אל בית ה’, ומבקש “פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה” (פס’ יא), הוא זוכה גם לברכה תמידית מאת ה’. ומתוך כך הוא זוכה להכיר עוד יותר בחסדו האינסופי של ה’ ולהודות לו: “הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו” (פס’ כט).
הפסוק “מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה” דורש ביאור. דוד לא אומר כאן שהוא היה במיצר וה’ הוציא אותו למרחב. אלא שהוא קרא אל ה’ במצר, וה’ ענה לו במרחב. כלומר עצם הקריאה שהוא קרא לה’, היא עצמה יצרה כר מציאות שהחליפה את המקום שבו הוא היה. וכשה’ ענה לו הוא כבר היה במרחב. כיצד מתרחשת התחלפות זו?
על פי כל מה שהתבאר בחלק הקודם של ביאור המזמור, ניתן להבין את הדברים בעומקם. המיצר זו מציאות שבה האדם מרגיש שהצרות סוגרות עליו וסובבות אותו, בבחינה של “אפפוני חבלי מוות וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מצאוני” (תהילים קטז, ג). נראה לו שאין כל מוצא, אין ישועה ואפסה התקווה. הוא חש שהצרות, האויבים, המניעות, המתנגדים והקשיים שלו גוברים עליו כל כך, באופן שהוא לא יכול לראות כיצד הוא יוכל להיחלץ מהם. בביאור מזמור ד’ (ח”א עמ’ קיב-קיג) עמדנו על כך שהמציאות הזו יוצרת מחנק נפשי. האדם מרגיש כלוא בתוך הצרות שלו. לעיתים זו אפילו תחושה ממש פיזית, והאדם חש צורך פיזי לצאת למקום יותר פתוח, למרחבים, כדי להשתחרר מהמועקות שהוא שרוי בהן. הוא מרגיש שהוא חייב ‘להתאוורר’ ו’לנשום’.
במצב כזה גם התפקוד של האדם מאוד לוקה. הוא פסימי, אין לו סבלנות, והאילוצים המשתרגים על צווארו גורמים לו להרגיש שהוא חייב לוותר ולהיכנע. הוא לא מצליח לייצר אנרגיות להתמודד, אין לו מוטיבציה וכוח הנעה פנימי לעמוד מול הקשיים ולגבור עליהם. ישנם אנשים שבמציאות כזו בוחרים למרבה הצער לשלוח יד בנפשם. אך ישנם גם אחרים שהם כעין ‘מתים מהלכים’ שהופכים להיות חדלי אישים, נרגנים, שבורים ורצוצים. ממילא התוצאה היא שמצבם איננו משתפר, אלא רק הולך ונעשה גרוע יותר, בבחינת “פחד פחדתי וַיֶּאֱתָיֵנִי ואשר יָגֹרְתִּי יָבֹא לי” (איוב ג, כה).
את המציאות הזו ניתן לשנות מעצם הקריאה אל ה’. היא משנה את כל המרחב שבו האדם נמצא. כי אם יש ה’ בשמים שמשגיח על הארץ, ושהוא טוב ומיטיב ורוצה רק טוב; ואם “אין דבר רע יורד מלמעלה” (בראשית רבה נא, ג), ו”כל דעביד רחמנא לטב עביד” (ברכות ס’ ע”ב), והכל נועד רק לטובה; ואם “לעולם חסדו” (תהילים קיח, א; שם כט), ו”רחמיו על כל מעשיו” (שם קמה, ט) – אז ממילא אין מה להתייאש, האדם נמצא בעולם שמושגח לטוב, והכל יכול להתהפך לטובה ברגע אחד. אדרבה, הוא רק ירוויח מכל הקשיים הללו ומכל ההסתרות הללו.
כאשר משתנה כך המבט של האדם, הוא כבר נמצא במרחב. ממילא הוא גם יזכה להנהגה של חסד ורחמים מאת ה’, בבחינת “ה’ צלך” (שם קכא, ה). וכפי שהתבאר בהרחבה בביאור מזמור קטו, הנהגת הביטחון של עם ישראל “ישראל בטח בה'” מאפשרת לקב”ה להיות “עזרם ומגינם הוא”, וגם מעוררת את ההנהגה של ה’ לברך את ישראל – “ה’ זכרנו יברך”.
לפסוק זה ישנה גם משמעות להלכה. אנו מוצאים בראשונים (רא”ש ראש השנה פ”ג סי’ ד’; ריטב”א סוכה כט ע”ב ד”ה והיבש; ר”ן ו’ ע”ב ד”ה גמרא), וכן נפסק בשולחן ערוך (או”ח תקצ, ט) שאם אדם תוקע בשופר מהצד הרחב שלו, הוא לא יוצא ידי חובה; אלא צריך לתקוע דווקא מהצד הצר, בגלל הפסוק “מן המצר קראת יה, ענני במרחב יה”.
אולם כיצד הפסוק הזה קשור אל עניין השופר? הדבר עלול להיראות כסימן בעלמא, אך הגמרא ממש לומדת את הדין מפסוק זה, כלשון הרא”ש בשם הירושלמי: “שנאמר מן המיצר וכו'”. אנו גם אומרים את הפסוק הזה כחלק מהפסוקים הבודדים הנאמרים לפני תקיעת השופר בראש השנה. זה מלמד אותנו שחז”ל רואים בשופר את הכלי שבעצם מהפך את המציאות של המיצר למציאות של המרחב! על פי מה שהתבאר לעיל, ניתן להבין כיצד נעשה הדבר. השופר מבטא את גילוי מלכות ה’. ה’ גילה מלכותו במעמד הר סיני בקול שופר, והוא יגלה את מלכותו לעתיד לבוא בשופרו של משיח. השופר מכריז על כך ש”מלכותו בכל משלה” (תהילים קג, יט), ושמלכותו היא מן העולם ועד העולם. כל יהודי ויהודי מחוייב לשמוע קול שופר, כי ההכרזה הזו נוגעת לכל אחד ואחד. זו מציאות ששייכת תמיד. ואם כך, אין לנו מה להיות במצר. אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שה’ ישמע לקול תקיעותנו, ושהוא “שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים” (ברכת שופרות). המלכת ה’ שבתקיעה השופר היא הקריאה שנעשית מן המצר, ועצם קיומה מוציאה את האדם למרחב, שם הוא גם נענה בישועת ה’.
עצם ההכרה בטובו של ה’ וברחמיו, הטמונה בקריאה אליו, היא זו שגם פועלת את רחמי ה’. ככל שנתחבר יותר לטובו ולחסדו של ה’, למלכותו ולבטחון בישועתו, כך נזכה לישועות גדולות, ולשמוע בקרוב ממש את שופרו של משיח שיתגלה במהרה בימינו.
[2] לפי זה אפשר להבין במשמעות כזו גם את השבח על החסד שמופיע במזמור הקודם: “הללו את ה’ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה’ לעולם הללויה” (תהילים קיז א-ב). כלומר הלל והשבח של הגויים לעתיד לבוא (כפי שהתבאר בביאור המזמור הקודם) לא יהיו רק על עצם חסדו של ה’ לעצם ישראל; אלא על כך שהברית שלו והנאמנות שהוא רואה עצמו כמחויב לעם ישראל וכמי שמשגיח ודואג תמיד לטובתו – קיימת לעולם.
[3] על נצחיות חסדו של הקב”ה ואהבתו אלינו הרחבנו גם בביאור מזמור צח, ושם התבארה משמעות “כי לעולם חסדו” בדרך זו.
[4] הדימוי לדבורים מבטא את הקושי בכך שעם הדבורים אי אפשר בכלל לדבר ואי אפשר לצפות מהם לשום הבנה והתחשבות. הן מגיעות מכל עבר ולא עושות שום חשבון חוץ מטובת עצמן.
[5] הכפילות “סבוני גם סבבוני” מבטאת שלעיתים האויב (או יצר הרע) הולך מסביב לאדם ומתקיף אותו מכיוון בלתי צפוי, ולעיתים הוא מקיף לגמרי את האדם וכביכול סוגר עליו מכל צדדיו.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).