שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 311| א חשון תשרי תשפ”ה

“”האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו”

קשה לקבל שהאדם נברא כדי להתענג, שהיא לכאורה קבלה ולא נתינה

הרמח”ל קובע, בשם חז”ל, ש”האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא”. קביעה זו טעונה בירור – האומנם תכלית בריאתנו היא רק שאנו נתענג?

כאשר עסקנו לעיל (חלק א’ של ביאור פרק א) במניעים לעבודת ה’, התבאר שעבודת ה’ לשם השגת תענוג העולם הבא שייכת למדרגה הנמוכה ביותר, של אנשים שהמנוע שלהם לעבודה הוא התאווה לזכות לשכר. אם כן, כיצד יתכן שמטרה כזו, הנחשבת לנמוכה וראויה רק לתחילת דרכו הרוחנית של אדם (ראה רמב”ם הל’ תשובה פ”י ה”א וה”ה),  היא התכלית הבלעדית עבורה ברא הקב”ה את האדם?

התמיהה מתעצמת כאשר מתבוננים בכך שהאדם נברא בצלם אלוקים. הקב”ה הרי אינו זקוק לשום דבר מאתנו, כמאמר הכתוב: “אם צדקת – מה תתן לו, או מה מידך יקח?” (איוב לה, ז). הוא ברא את העולם רק כדי להיטיב לזולתו, כיוון שדרכו של הטוב – להיטיב[1]. לכן יש לצפות שגם האדם נברא על מנת לעסוק בנתינה, ולא רק על מנת לקבל תענוג!

וגם הנשמה שנופחה באדם, אותה נשמה שהיא “כל כך חשובה ועליונה” עד שהיא “גדולה יותר מן המלאכים עצמם” (מסילת ישרים פרק א), “שהיא מן העליונים” (שם בשם המדרש), שהיא “חלק אלוה ממעל ממש” (תניא ליקוטי אמרים ב, ע”פ הזוהר) – האם תשוקתה היא רק “להתענג על ה'”? להגיע להנאה ותענוג של עצמה? האם היא לא רוצה להתמסר כל כולה לנתינה? והנשמה הרי ניתנה באדם “כי לה ראוי לעבוד” (מסילת ישרים שם), ובכוחה להניע את האדם לעבודה העליונה. אם תכלית הבריאה היא להתענג, והנשמה לא מחוברת אליה, איך זה יוכל באמת להניע את האדם הנעה פנימית לעבודה?

התענגות על ה’ היא לא רק שכר אלא עבודה גדולה בפני עצמה

מקורו של המסילת ישרים הוא כנראה בדברי הזוהר הקדוש:

הקב”ה ברא את האדם בעולם ותיקן אותו להיות ראוי להשלים עבודתו ולתקן את דרכיו, ותכלית בריאתו הייתה כדי שיזכה לאור העליון שגנז הקב”ה לצדיקים, כמו שנאמר: “עין לא ראתה, אלוקים, זולתך, יעשה למחכה לו” (את מה שה’ יעשה לצדיק המחכה לאורו) (ישעיה סד, ד).

(זוהר בראשית מז ע”א, בתרגום מתוק מדבש)

אך ההנחה היסודית שההתענגות של האדם היא דבר רצוי נאמרה אף קודם לכן, על ידי דוד מלכנו: “בטח בה’ ועשה טוב, שְׁכָן-ארץ ורעֵה אמונה – והתענג על ה’ ויתן לך משאלֹת לבך” (פס’ ג-ד). הוא אינו אומר זאת כהבטחה, בלשון עתיד – “ותתענג על ה'”, אלא כציווי. הווי אומר: המילים “והתענג על ה'” אינן חלק מהשכר המובטח למי שעושה את העבודות המנויות קודם לכן, אלא הן חלק מהעבודה המצופה מהאדם! דוד המלך מנחה את האדם להשתדל להתענג על ה’, ומבטיח שבשכר העבודה הזו (יחד עם העבודות המנויות לפניה) הוא יזכה שה’ “יתן לך משאלות לבך”[2]. והדברים טעונים ביאור, מהי ה’עבודה’ שבהתענגות? ומהן הן ‘משאלות הלב’ של מי שכבר זוכה להתענג על ה’?

הקב”ה חפץ שנתענג על הקשר שלנו איתו

הרה”ק ר’ אברהם מסוכטשוב זיע”א, בעל שו”ת ‘אבני נזר’, כותב בהקדמתו לספרו ‘אגלי טל’:

ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה (ועיין פירוש רש”י סנהדרין נח ד”ה ודבק).

(אגלי טל, הקדמה)

האגלי טל מסביר שתענוג מלימוד תורה איננו פגם של ‘שלא לשמה’. אדרבה, התענוג הוא חיובי ואף הכרחי, כיוון שרק על ידו האדם מתחבר לתורה עד ש”דברי תורה נבלעין בדמו”.

במקום אחר (טל חיים תהילים ח”ד עמ’ רפב) הרחבנו בדבריו של האגלי טל ובמקורות עליהם הוא מתבסס, כחלק מבירור מקיף של “עבודת ההתענגות”. עסקנו שם גם בהיגיון שבדבריו, המיוסד על הההבנה  שהקב”ה רוצה שנתחבר אליו ונרגיש אותו כמו שאנחנו מכירים את הקשר שיש בין איש ואישה אוהבים. זהו יסוד שעולה מאינספור פסוקים ומאמרי חז”ל, ועסקו בו בהרחבה מיוחדת בתורת החסידות.

מתוך כך, עולה החשיבות של ההתענגות. בקשר הדדי של אהבה, האיש רוצה שאשתו תתענג על הקשר אתו ולהיפך. אם האישה לא נהנית מהקשר איתו, זה יפריע לו מאוד, אפילו אם היא מסורה אליו ורוצה לעשות כל שביכולתה כדי לעזור לו, ואפילו עושה את זה בשמחה. וכן אישה שבעלה מספק את כל רצונותיה ודואג לה, אבל לא נהנה מהקשר אתה – זה יחסר לה עד מאוד! כל הבניין של הבית, שמתרקם על ידי עשייה משותפת של בני הזוג, מושתת על התענוג המשותף שלהם מהעשייה המשותפת הזו.

כך גם הקב”ה רוצה שנתענג על הקשר שלנו אתו. לא רק שנשמח בו; לשמוח אפשר גם בייסורים. ‘עונג’ הוא מציאות של הנאה. עיקר רצונו של ה’ יתברך הוא שאנחנו נהנה מעבודת ה’, נתענג על עבודתו ועל הקשר שלנו אתו. אם אנחנו מתענגים על ה’, אנחנו הכי משמחים אותו, והוא מצידו רואה בזה את עיקר התענוג שלו מהבריאה שהוא ברא אותנו.

התענגות על ה’ היא כביכול נתינה גדולה לה’ יתברך בעצמו

על פי האמור נוכל להשיב על השאלות שפתחנו בהן. אכן, התענגות על ה’ בעומקה איננה רק קבלה, אלא נתינה גדולה. זוהי נתינה כביכול לה’ יתברך, כיוון שבכך שאנו מתענגים על הקשר אתו אנו משמחים אותו – ושמחה זו היא הדבר שהוא רוצה יותר מכול!

ואמנם עיקר ההתענגות על ה’ היא בעולם הבא, אבל ישנה טעימה מהתענגות זו כבר בעולם הזה, והיא קרבת אלוקים שבעשיית המצוות[3]. ההתענגות הזאת איננה ‘היתר’ בלבד ליהנות, אלא פסגה גבוהה בעבודת ה’, של דביקות עילאית. ומה הן משאלות לבו של אדם שכל תענוגו על קרבת אלוקים? ללא ספק, לזכות לקירבה גדולה עוד יותר. לכן, בזכות העובדה שהוא דבק בה’ ומתענג על קרבתו, שכל כך משמחת את ה’, הקב”ה גם כן רוצה יותר בעונג שלו – “והתענג על ה’, ויתן לך משאלות לבך”. נמצא שאהבה מולידה אהבה, ושמחה מולידה שמחה. וכך עולה מדברי הרה”ק ר’ לוי יצחק מברדיטשב זיע”א:

ולפי זה נאמר בכוונת הכתוב “שוש אשיש בה'” (ישעיה סא, י), כי שלמה המלך עליו השלום אמר: “בן חכם ישמח אב” (משלי י, א), ואנו נקראים בנים למקום (דברים יד, א; אבות ג, יד), נמצא כשהצדיק עובד את ה’ אזי כביכול השם יתברך מקבל תענוג מאדם הזה… הצדיק העובד את ה’ ומוכן לרב טוב הצפון לו לעתיד לבוא, אך החדוה והשעשועים שלו שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודתו. וזהו “שוש”, כלומר שאני שוש בשמחה רבה, מחמת “אשיש בה'”, שאני מביא שמחה בה’, בשביל זה אני שמח שמחה רבה, שזכיתי לכך להביא חדוה להשם יתברך; קרוץ מחומר כמוני ישמח את הבורא ברוך הוא אשר ידו בכל משלה?!

(קדושת לוי שמיני, ד”ה בפסוק)

עבודת האדם מביאה תענוג ושמחה לה’, וזה עצמו משמח מאוד את האדם. והרי גם עצם השמחה שלנו בעבודת ה’ היא עבודה גדולה לה’, כפי שכתב הרמב”ם: “שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא… שנאמר: ‘תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב’ (דברים כח, מז)”. אם כן, גם בשמחה הזו שלנו אנחנו משמחים את ה’.

ובמקום אחר כתב ר’ לוי יצחק:

או יבואר, “שוש אשיש בה'”. הרצון בזה, שיש שמחה כשעובדים את הבורא ברוך הוא, ויש עוד שמחה ששומח (-משמח) את עצמו במה ששמח בעבודת ה’. וזהו הרמז בפסוק: “שוש” – יש לי שמחה – במה שאני “אשיש בה'”. וזהו הרמז “כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים” (שבת קיח ע”א), כי כששומח את עצמו בעבודת ה’ יש לו שמחה גם כן במה ששומח עצמו בעבודת ה’, ויש עוד שמחה מזה השמחה במה ששומח עצמו בשמחת עבדות ה’, ויש עוד שמחה מן השמחה, וזהו עד אין סוף, ולכן נותנין לו נחלה בלי מצרים.

(שם ליקוטים, ד”ה או יבואר שוש אשיש)

כאן השמחה מתעצמת ומכפילה את עצמה עוד ועוד. כי האדם שמח בעצם השמחה שלו בעבודת ה’. היסודות הללו משתלבים גם יחד. אם כשהאדם שמח בעבודת ה’ זה משמח את ה’, וכשהוא זוכה לשמח את ה’ זה מוליד בו שמחה – הרי שגם על תוספת השמחה הזו שלו, ה’ כביכול שמח עוד יותר; ואם כן גם הוא שמח יותר על שאני זוכה לשמח עוד יותר את ה’, ושוב ה’ שמח יותר, “וזהו עד אין סוף”!

הקשבה לנשמה היא כלי משמעותי לבירור חובת האדם בעולמו

מכל האמור מובן גם חלקה של הנשמה בעבודה זו. הנשמה רוצה להתקרב לה’ ולהידבק בו, ומתוך כך היא אכן כוספת להידמות אליו ולהיות בנתינה. היא גם אוהבת את ה’, ומשתוקקת לשמח אותו. דווקא משום כך היא רוצה להתענג על ה’. לא בשביל עצמה אלא מידיעתה שהעונג הזה משמח אותו יתברך.

את כל הרצונות הללו הנשמה גם מביעה וכביכול ‘אומרת’ לאדם, אלא שעל פי רוב קולה אינו נשמע. צריך לפתח מודעות לקיומה של הנשמה ולהקשיב לה, ומי שיעשה כן יקבל ממנה עזר גדול בבירור חובתו בעולמו, ודחיפה משמעותית לחתירה אל היעד הנפלא של התענגות על ה’ על מנת לשמח את ה’. בעזרת ההקשבה הזו יוכל האדם גם להעפיל למדרגה הגבוהה יותר, של עבודה בשביל תיקון העולם. מתוך אהבתה את ה’, הנשמה חפצה לראות בגילוי מלכותו בעולם. אדם הקשוב לנשמתו יוכל לעורר את עצמו מכוחה להתאמץ עד כדי מסירות נפש ממש לטרוח ולחבר את כל המציאות לאבינו שבשמיים.

הקשבה לנשמה היא גם מפתח חשוב להתחברות לקדושה בכלל. בכל בוקר אנו מזכירים ש”נשמה שנתת בי – טהורה היא” (ברכות השחר), וזה אומר שיש בקרבנו כוח אלוקי טהור, שרוצה טהרה וקדושה. כל מאמצינו להתקרב אל ה’ אינם כרוכים במחיקת הרצונות שלנו, אלא אדרבה, בהסרת מחסומי היצר שמונעים מהרצון הפנימי שלנו להתגלות[4]. וכך היה מתפלל האמורא רבי אלכסנדרי: “רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה (יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו) ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם!” (ברכות יז ע”א).

[1] כמבואר במקומות רבים בכתבי רמח”ל (כגון דרך ה’ ח”א ב, א), ויסודו בכתבי המקובלים שלפניו (עץ חיים שער הכללים א; של”ה פסחים, מצה עשירה ג, ב, ועוד). וראה בזוהר המובא בסמוך.

[2] לפי זה נראה שהפיסוק בפסוק צריך להיות כך ש”והתענג על ה'” הוא חלק מהדרישות שמציב דוד המלך, ולא חלק מהשכר המופיע בסוף הפסוק: “בטח בה’ ועשה טוב, שְׁכָן-ארץ ורעֵה אמונה, והתענג על ה’ – ויתן לך משאלֹת לבך”.

[3] ביחס בין קרבת אלוקים בעולם הבא ובעולם הזה עסקנו בהרחבה לעיל.

[4] לקביעה זו, שרצוננו הפנימי הוא לעשות טוב אלא שיצר הרע מתגבר עלינו, ישנה גם משמעות הלכתית. ראה רמב”ם הלכות גירושין (פ”ב ה”כ).