שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 310| כ’ תשרי תשפ”ה

“וּמַעְיָן מבית ה’ יֵצֵא” – בקיעת מעיין האמונה בסוכות (המשך)

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם של המאמר (מטל השמים גיליון 309) פתחנו בבירור אודות המעיין המופלא שייבקע בירושלים בזמן מלחמת גוג ומגוג, אשר מתואר בדבריהם של ארבעה נביאים שונים. על לברר את מהותה של נבואה זו, ואת הקשר שלה לחג הסוכות, הרחבנו אודות משמעות המים בעולמנו. ראינו שהמים הם אחד המרכיבים הבסיסיים והחיוניים ביותר בעולמנו. ועם זאת, ירידת הגשמים היא פלא גדול שאיננו מובן מאליו, ועד היום יכולת החיזוי שלה מוגבלת מאוד. אנחנו התרגלנו לראות את הגשמים כחוק טבע מובן מאליו. אבל זו טעות גדולה מאוד. זהו ממש נס שמתחדש כל פעם מחדש. אילו היו לנו עיניים באמת פקוחות, היינו רואים בירידת הגשמים התגלות אלוקית גדולה יותר ממעמד הר סיני.

את ההתגלות האלוקית הזו אנו לא רואים, משום שהעינים שלנו סומות. העולם התרגל לקבל את הַחַיּוּת ואת הקיום הבסיסיים ביותר שלו מאת ה’, אך לחשוב שזה לא קשור אליו. כגודל הפלא העצום והחסד העצום, כך גודל השקר העצום שבני האדם התרגלו לחשוב, שהקיום שלהם לא שייך לקב”ה. זהו שורש ההסתרה, שורש הכפירה ושורש ההתרחקות מה’ ומגילוי מלכותו. חלק מהותי מהתיקון שיהיה לעתיד לבוא הוא שכולם יראו עין בעין באופן שלא ניתן להכחיש בשום אופן – שמתוך בית קודשי הקודשים יוצאים המים שמחיים את העולם כולו. ולא רק שהמים הללו לא הולכים ומתמעטים, אלא הם הולכים ומתגברים ונותנים חַיּוּת בכל המאכלים, בכל סוגי הדגים ובכל התרופות. מול מציאות כזו כבר לא יהיה שום ספק אולי העולם מתנהל בדרך הטבע ומתחייה מעצמו. יהיה ברור לכל שהחיות של העולם היא נס שמתחדש כל רגע ורגע. כל אחד יוכל לראות שאת החיות שלו הוא מקבל מה’ באופן בלתי אמצעי. כולם יראו גם שאין זה סתם כוח עליון, אלא ה’ אלוקי ישראל מלך, והשראת שכינתו היא בבית המקדש של עם ישראל. המלכות שלו שמנהיגה את העולם היא מלכות של השראת שכינה על עם ישראל. ואז “והיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד” (זכריה יד, א-ט).

ההופעה הזו של ה’ דרך מעיין המים הניסי תהיה דווקא בזמן מלחמת גוג ומגוג. כפי שהתבאר והורחב (בשיחה סוכות תשע”ט), עניינו של גוג ומגוג הוא לקרוא תגר על ה’ ועל מלכותו בעולם הזה. אל מול זה תופיע מציאות בה ה’ יגלה את מלכותו לכל באי עולם, ויוכיח לעין כל שהוא זה שמנהיג את העולם ומעניק לו את החיות שלו.

המים מעוררים את האמונה ובה תלויה הנבואה

כל זה הוא צד אחד של המטבע. אמנם ישנו גם צד נוסף, משמעותי מאוד ואף מהפכני. בשם הבעש”ט הקדוש מובא: “אמר הבעש”ט: אף על פי שאין נבואה בחוץ לארץ, אבל במקום מים יכול להיות, וראיה מיחזקאל דנתייחד לו הדיבור בנהר כבר בחוץ לארץ” (דרש טוב, ערך נבואה)[1]. הדברים טעונים ביאור: מהו הקשר בין מים לנבואה? מדוע נהר יכול לגרום לכך שתהיה נבואה בחוץ לארץ, למרות שלא אמורה להיות שם נבואה?

הדברים מתבארים על פי דבריו היסודיים של ה’מאור עיניים’ בנוגע לנבואה. המאור עיניים פותח בחשיבות האמונה:

הענין ידוע כי האמונה הוא יסוד כל התורה כולה, ובאין אמונה תפול כל התורה חס וחלילה, אבל כשהאמונה נכונה אז מעמדת כל התורה על תילה לאשר ולקיים. וזה “בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה” (מכות כד, א), רצה לומר שהעמיד כל המצות והתורה על יסוד האמונה.

(מאור עיניים, ליקוטים ד”ה קח משענתי)

האמונה היא יסוד כל התורה, והיא מה שמאפשרת את קיום התורה. לכן זהו היסוד עליו העמיד חבקוק את התורה כולה. המאור עיניים מקשר זאת לכך שהיכולת של הנביא לפעול במציאות תלויה במידת האמונה:

וזהו “קח משענתי בידך” (מלכים ב’ ד, כט) שאלישע שלחו (-את גיחזי) להחיות את המת, ואמר לו שאף שידעת וקבלת ולמדת ממני ענין זה, מכל מקום העיקר היא המשענת שעליה נשען הכל שהיא האמונה. שאם תקח האמונה כאשר היא אצלי בחוזק תוכל להחיות המת. וזהו “קח משענתי” – האמונה שהיא המשענת שלי. ואמנם גיחזי אף שלקח המשענת לא הועיל, כי לא לקח בשלימות כאשר צריכה להיות, ולכן לא הועיל.

(שם)

על מנת להחיות את המת לא מספיק לקחת את המשענת הפיזית של הנביא, אלא צריך גם להשתמש במשענת הרוחנית שעליה מבוססת כל פעילותו של הנביא – שהיא האמונה.

בהמשך דבריו המאור עיניים מרחיב עוד במעלת האמונה מהיבטים נוספים, ובהם שההשגה שהנביא משיג תלויה גם היא באמונה:

והנה כל נביא ונביא השיג כפי מדריגתו באמונתו, כן נתפשט אליו דמיון הנבואה, דכתיב: “וביד הנביאים אֲדַמֶּה” (עמוס יב, יא), לשון דמיון, לכל אחד לפי מדריגתו… ולכן “כל הדר בארץ ישראל” היא האמונה כמוזכר, שהאמונה נקרא ארץ הדום רגליו, ואז הוא ישראל המתקשר בארץ “דומה כמי שיש לו אלוה” (כתובות קי ע”ב), רצה לומר נתראה אליו הדמיון של נביאים, כדכתיב: “ביד הנביאים אדמה”, כי משם נמשכה הנבואה. אבל “הדר בחוץ לארץ” הוא בהיפך, ולכן אין הנבואה שורה בחוץ לארץ.

(מאור עיניים, שם)

המאור עיניים מלמד כאן שהנבואה היא בעצם התעצמות גדולה של האמונה. הנביא חי בעוצמה רבה את המציאות האלוקית, והיה כל כך דבוק באמונתו בה’, שמתוך כך הוא זוכה לנבואה. גם השפת אמת כותב כך במפורש: “וכח הנבואה כפי אמונת האדם. פירוש אמונה להיות נשאר במדרגה שהשיג בלי השתנות, כמו יתד במקום נאמן. וכשאדם מוכן לקבל הנבואה להיות קבוע בו בלי השתנות זוכה לנבואה. ויש הרבה מדרגות בנבואה וכו'” (שפת אמת, בהעלותך תרנ”ט). דבריו של השפת אמת מוסבים על הפסוק “בכל ביתי נאמן הוא” (במדבר יב, ז), הנאמר על משה רבינו בתיאורי מעלת הנבואה שלו. הנאמנות היא היכולת לעמוד במבחני אמונה. כשיש לאדם מבחנים של אמונה והוא עומד בהם ונאחז בכל כוחו באמונה מבלי לנטות ממנה, זו מציאות של קבלת נבואה. כשאדם מוכן להיות “קבוע בו בלי השתנות” אז הוא “זוכה לנבואה”.

אנו מוצאים את היסוד הזה גם אצל יוסף הצדיק. יעקב אבינו מברך את יוסף: “ותשב באיתן קשתו” (בראשית מט, כד), ואונקלוס ביאר זאת בתרגומו: “ושרתה בהם[2] נבואתו על שקיים תורה בסתר והעמיד בחוזקה אמונתו” (אונקלוס שם, מתורגם). על יוסף שרתה נבואה, והוא אכן פתר את החלומות של פרעה בנבואה (כמובא באונקלוס בראשית מא, לח). מה שזיכה אותו בנבואה זו האמונה. המסלול הקשה שיוסף עבר היה כולו מבחן של אמונה. היו ליוסף נקודות רבות בהן היה יכול להישבר, אך הוא עמד בכל כוחו בנסיונות, וזה מה שהשרה עליו את הנבואה.

לפי זה מובן מדוע בחוץ לארץ אין נבואה. ארץ ישראל היא ארץ של אמונה. הרמב”ן כותב שבחוץ לארץ כל הנהגת ה’ מסורה דרך מזלות ושרי האומות, לעומת ארץ ישראל שההנהגה בה היא הנהגה ישירה של הקב”ה ותלויה באמונתנו ומעשינו (רמב”ן ויקרא יח, כה). בחוץ לארץ יש הנהגה של הטבע, שמסתירה את הקב”ה. לכן דווקא בארץ ישראל ניתן להגיע לנבואה.

מתוך כך, ולאור האמור, ניתן להבין את דברי קודשו של הבעש”ט. בחוץ לארץ אמנם אין נבואה, אך על יד נהר ניתן לקבל נבואה גם בחוץ לארץ. משום שכאשר יודעים להביט נכון על נהר, רואים בו התגלות אלוקית גדולה, כפי שהתבאר (בחלק הקודם של השיחה). דרך ההסתכלות על הנהר בוקעים את כל מסכי ההסתרה: “קול ה’ על המים, אל הכבוד הִרְעִים, ה’ על מים רבים” (תהילים כט, ג), “נשאו נהרות ה’ נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'” (שם צג, ג-ד). המים אשר משמעים את קולם מייצרים את המפגש עם כבוד ה’. כך מתעצמים באמונה, וכך זוכים לנבואה אפילו בחוץ לארץ. ואכן אנו גם מוצאים גם בנבואת יחזקאל עצמה שהמפגש שלו עם כבוד ה’ היה דרך קול המים הרבים: “ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתם” (יחזקאל א, כד). וכן:” והנה כבוד אלוקי ישראל בא מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מִכְּבֹדוֹ” (שם מג, ב).

הנהר שייצא מהמקדש יהיה מקור לאמונה ונבואה

גם המעיין שיצא לעתיד לבוא מבית המקדש, יהיה קשור לנבואה. באותה הנבואה בה מתאר יואל את בקיעת המעיין הזה, הוא אומר: “והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חֶזְיֹנוֹת יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי” (יואל ג, א-ב). גם בסוף הנבואה על מלחמת גוג ומגוג שביחזקאל, נאמר: “ולא אסתיר עוד פני מהם, אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה’ אלוקים” (יחזקאל לט, כט).

משמעות הדברים היא שהנהר הגדול והמים העצומים שנזכה להם לעתיד לבוא יהיו המקור לאמונה, וממילא גם המקור לנבואה. האמונה והנבואה קשורות זו בזו, וכשיש התעצמות של האמונה זוכים גם לאור של הנבואה. באמצעות הנהר הזה שיתפרץ במלחמת גוג ומגוג, יהיה הקיום של נבואת “ושפכתי את רוחי על בית ישראל”.

כשרואים מים יש לומר בשם הבעש”ט שהם סימן ברכה

בזה מובנת גם אמירה נוספת בשמו של הבעש”ט, המופיע בלוח “היום יום” של חב”ד, אותו ערך הרבי מליובאוויטש מדברי חמיו הרבי הריי”צ: “כשפוגשים מים, שיאמרו שהבעל שם טוב אומר שהוא סימן ברכה” (היום יום, כ”א טבת). מדוע הבעל שם טוב אומר שהמים הם סימן ברכה לעולם? על פי מה שהתבאר לעיל בדברי הבעש”ט הדברים מובנים. סימן הברכה של המים הוא בחידוש הנבואה שסולל את הדרך לגאולה. נראה לדייק גם שהריי”צ לא אמר בפשטות שהבעש”ט אומר שצריך לומר שהמים הם סימן ברכה, אלא שצריך לומר שהבעש”ט אומר שהוא סימן ברכה. יתכן שהדבר נועד כדי להוסיף דווקא בעניין זה באמירה שפועלת ומקרבת את הגאולה, על פי מאמר חז”ל: “כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם” (מגילה טו ע”א[3]).

הצימאון לדבר ה’ בדורנו הוא מבחן אמונה קשה שפותח את הפתח לנבואה

על פי מה שהתבאר ניתן להבין בעומק רב יותר את הנבואה שמתממשת לנגד עינינו בדורנו:

הנה ימים באים נְאֻם ה’ אלוקים והשלכתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמע את דברי ה’. ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הַבְּתוּלֹת היפות והבחורים בצמא.

(עמוס ח, יא-יג)

עסקנו בנבואה זו בשיחה אחרת (סוכות תשע”ח), ושם עמדנו על כך שדבר ה’ יגיע מתוך מצב שבו הצימאון לשמוע אותו יהיה כה גדול עד כדי עילפון. רק מתוך צימאון עצום ונורא, נזכה שה’ יצוק רוחו עלינו. זהו התיקון למצב שהיה בזמן הנביאים, שדבר ה’ היה מצוי אך העם לא רצה בו. הקב”ה מודיע לנו שלעתיד לבוא יבואו ימים קשים בהם נשתוקק לנבואה ולא נמצא. אולם כאשר נכסוף אליה בתכלית הכוסף אז היא תתגלה עלינו.

כעת מובנים הדברים מזווית נוספת ועמוקה יותר. הצימאון עליו מדובר בנבואה ושאותו אנו חווים, הוא צימאון שיוצר מבחן של אמונה. משום שאת הצימאון הזה ניתן להרוות בתאוות נפולות. הלא כיצד אדם אמור להתמודד עם תאוות? מה הוא אמור לומר לעצמו כשהוא חש משיכה לתאווה נמוכה? הוא אמור להפנות את האהבה הנפולה או את החוסר שהוא מרגיש אל הקב”ה. במקום אהבה נפולה הוא צריך להתמלא באהבת ה’ ולהתענג על ה’. זהו המענה האמיתי ביותר לתאוות הנפולות. אולם הבעיה היא שאנו נמצאים בהסתר גדול, וה’ כביכול לא נמצא. אין חזון נפרץ, ואנו נעים “מים עד ים” ולא מוצאים. במה נרווה את צמאוננו במצב הזה?

בגלל זה אנשים כה רבים מתייאשים ומרווים את עצמם בכל התאוות הנפולות ובהישאבות לכל האהבה הנפולה, המצויה בשפע כה רב בדורנו היום. חשוב להבין שהסיבה שאנשים ונשים כה רבים נמשכים אל חוסר צניעות, ובפרט אל הפריצות האיומה שבאמצעי המדיה, איננה רק סתם משום רוצים ליהנות. כמו שלתינוק יש מוצץ, גם כאן יש כעין ‘מוצץ’ רוחני. כאשר התינוק בוכה ומקבל מוצץ, הוא לא מקבל מהמוצץ את החלב שהוא רוצה לינוק. אבל המוצץ מספק לו את האשליה שהוא עכשיו יונק, וזה מה שמרגיע אותו. כך גם התאוות הנפולות; כאשר האדם רוצה להרוות את צמאונו, והוא נע ומחפש ומתעלף בצמא, הוא מוצא לעצמו תאוות נפולות שנותנות לו אשליה שמרגיעה אותו.

הדברים הללו נכונים גם לגבי סיפוקים רוחניים נפולים. יש היום זמרים, אומנים ואנשי רוח, שנותנים לאנשים ריגושים רוחניים מסוגים שונים. הם מאפשרים לאדם להרגיש שהוא כביכול ממלא את עצמו במה שכל כך חסר לו. תחליף אחר לנבואה מספקת חכמת הטבע. חלק מתפקידו של הנביא היה להודיע את העתידות ולהנחות את השואלים אותו כיצד להתנהל. גם כיום יש לאנשים צורך גדול לדעת כיצד להתנהל במציאות של חוסר ודאות. חלק מהצורך הזה הם מצליחים למלא באמצעות הטכנולוגיה והמדע המתפתח. אמנם עדיין ישנם תחומים רבים שהמדע אינו יודע לנבא, כגון מניות ומצבי שוק, עסקים, בחירות לשלטון ועוד. כאן ניתן למצוא רבים העסוקים בחיפוש בלתי פוסק אחר תחזיות ש’ינבאו’ להם את העתיד. וכך הם משחרים למוצא פיהם של ‘מומחים’ ופרשנים, ואף מוכנים לשלם למגידי עתידות ומתקשרים, ושרלטנים מסוגים שונים ומשונים.

המציאות הזו שבמקום דבר ה’ יש חוסר והיעדר היא ניסיון גדול באמונה. במקום להרוות את צמאוננו בתחליפים שקריים אנו נדרשים להימנע מהם, ולהתעלף בצמא ובתשוקה לדבר ה’ האמיתי. השפת אמת כותב על הפסוק “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” (דברים יח, יג) שהקב”ה ציווה על עמו ללכת בדרך התורה בלבד ולא לסור אחר חכמת הטבע ואחר מעוננים ומכשפים; ומוסיף:

ואנחנו היום שאין לנו נביאים צריכין להתחזק באמונה זו שלא לסור אחר חכמת הטבע. ובזה נוכל לתקן מה שחטאנו בעוד שהיה לנו נביאים ומכל מקום עזבנו דברי הנביא ונמשכנו אחר חכמות חיצונות. ולכן צריכין עתה לשוב בתשובה אפילו בחסרון הנבואה, לקיים בנו עם עני ודל, עני בדעת. אף על פי כן “וחסו בשם ה'” (צפניה ג, יב). וכתיב: “טוב לחסות בה'” (תהילים קיח, ט) אפילו בחושך, מלבטוח באדם ובנדיבים. והוא הניסיון בזמן הזה.

(שפת אמת, שופטים תרנ”ב)

זהו הניסיון בזמן הזה. והקב”ה מתפאר בבנים ובבנות שלו, באותו מיעוט שלא נמשך לכל המילויים הריקים הללו, ומחכה רק לו. במבט היסטורי אנו יודעים היום כמה ה’ ודאי מתגאה בבעלי התוספות, ובראשונים ובאחרונים שלמדו תורה וכתבו חידושי תורה בתוך כל הצרות האיומות שרדפו אותם. גם אנו, כשאנו נמצאים ביובש רוחני כל כך נורא, בהיעדר ובצמא, ואנו ממשיכים לרצות את ה’ ולכסוף לנבואה, בית מקדש והשראת שכינה – בזה אנו “ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיה מט, ג).

בזה מובן גם החשיבות הגדולה שיש לכך שנחכה ונצפה בכל מאודנו לגאולה. לכאורה אם הדבר תלוי בזה שעם ישראל ישוב בתשובה, הדבר נראה רחוק מאוד ולא מציאותי בטווח המיידי, ולעיתים נראה גם שהמצב רק מתדרדר. אז למה אנו כה מחכים ומצפים לגאולה שכבר תגיע? אלא שההשתהות הזו מגדילה את הפאר של ה’ בישראל. ככל שהניסיון נמשך יותר, וככל שהדרדור הרוחני גדול יותר, כך הצמא קשה יותר. וכאשר אף על פי כן אנו לא מתייאשים ולא הולכים לשתות מבורות אחרים אלא מחכים לה’ – בזה אנו מגדילים עוד ועוד את ההתפארות של ה’ בנו, ואת הזכויות העצומות שאנו צוברים בתקופת הצמא והרעב הללו.

זהו ההסבר העמוק שמתחדש כאן ל”לא רעב ללחם ולא צמא למים”. הצמא הזה לנבואה הוא מבחן גדול אמונה גדול מאוד. והעמידה במבחן הזה, והאמונה שמתעצמת מתוך הצמא הזה, הם עצמם מה שפותח את הפתח לנבואה. הם מה שינביע את המים הללו שאנו כה צמאים להם, שיבואו וירוו אותנו.

התגלות הנבואה בזכות האמונה תאפשר להשפיע על עם ישראל עוד אמונה

המהלך הזה יאפשר לנו גם להשפיע אמונה על עם ישראל. ה’מאור ושמש’ כותב:

ה’ יתברך ברא כל העולמות והשתלשלותם בכדי שיתגלה שכינתו בתחתונים, להיות כל הברואים ובאי עולם מכירין שבח רוב גדלו ואלוקותו יתברך שמו, והוא לבדו מנהיג כל העולמות, ויתחזק האמונה שהוא לבדו ואין עוד בלתו. ומתחלה הופיע לנו ה’ יתברך ממעון קדשו על ידי נביאים הקדושים שהיו מתנבאים באספקלריא המאירה, והיה נראה לְעֵין כֹּל התגלות שכינתו אשר מתגלה להנביאים לצרכי עמו בני ישראל, ועל ידי זה נתחזק האמונה שלימה אצל בני האדם, להאמינו שה’ יתברך משגיח בהשגחה פרטית על כל מעשי בני האדם ועל מחשבותיהם.

(מאור עינים מקץ)

באמצעות הנבואה “נראה לְעֵין כֹּל התגלות שכינתו” ו”נתחזק האמונה שלימה אצל בני האדם”. כך קרה לאורך הדורות על ידי צדיקים וקדושים בעלי רוח הקודש, שגרמו להתעוררות של אמונה ותשובה בסביבתם. וכך יקרה ביתר שאת ולאין ערוך כשתשוב הנבואה.

כעין זה כותב גם רבי נחמן שהנבואה, ומנהיגי האמת שהם בחינה של נבואה, הם מתקנים את האמונה: “נמצא שעיקר תיקון האמונה הקדושה היא על ידי בחינת רוח נבואה” (ליקוטי מוהר”ן תניינא ח, ז). וממשיך לבאר שם שעל ידי תיקון האמונה מביאים לחידוש העולם, תיקונו וגאולתו.

כאשר אין חזון נפרץ ודבר ה’ נעדר, ישנם מצברים של אמונה שנטענים דווקא במציאות הזו. מתוך החושך הזה ניתן להתמלא באור של נבואה, שאותו אחר כך יהיה אפשר להקרין הלאה. עד אז, התפקיד שלנו הוא להתמלא יותר ויותר במצברי האמונה הללו. ככל שנרבה בכך, נזכה שייפתחו מעיינות הנבואה שתשפיע על עם ישראל. זו השותפות שלנו כעם ישראל עִם ה’ בגילוי מלכותו. אנו מתחזקים באמונה וממלאים את המצברים שלנו, ומתוך כך יכולים להקרין את האמונה הזו לכל סביבותינו, באמצעות הנבואה שישפוך ה’ עלינו ברחמיו.

שמחת בית השואבה היא על השותפות במהלך של מֵי האמונה

המהלך הזה נכון לא רק בתקופה הצמאה כל כך שאנו נמצאים בה. הוא תקף גם בתקופה שבית המקדש היה בנוי והיו נביאים. כל עוד העולם לא הגיע לתיקונו השלם, תפקידו של עם ישראל הוא ההתחזקות באמונה הזו. לעמוד בנסיונות האמונה, להפנים אותה בתוכנו, ומתוך כך להקרין אותה.

זו הייתה השמחה הגדולה בבית השואבה. השמחה העצומה לא הייתה אלא על עצם היותנו שותפים עם הקב”ה במהלך הזה של מֵי האמונה. אנו גם שואבים את המים ומנסכים אותם, כחלק מההשתתפות בחיזוק האמונה על ידי המים. לכן השער שדרכו היו מביאים את המים הוא בדיוק אותו שער ממנו ייצאו מי האמונה שֶׁיְּפַכּוּ לעתיד לבוא. זו גם הסיבה לכך שבשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש: “למה היו קוראים אותו בית השואבה? שמשם היו שואבים רוח הקודש” (ירושלמי סוכה ה, א). בשמחה הזו אנו פוגשים את ה’ ורואים אותו למרות שהעולם עדיין לא הגיע לתיקונו השלם. אנו מתחזקים באמונה גמורה ש”והיה ה’ למלך על כל הארץ”, והחיבור הזה הוא שמאפשר לנו להתמלא באמונה ובנבואה, ולהקרין אותה לעם ישראל.

זהו תפקידנו גם בזמן הזה, של הרעב והצמא לדבר ה’. אמנם זה לא צמא למים, אבל הוא קשור ישירות למים. צריכה להיות לנו שמחה גדולה שאדרבה, דווקא במציאות של היובש והצמא שאנו נתונים בה, אנו פועלים מאוד מאוד את גילוי האור הזה. בזמן הזה של ההסתר הגדול, שאין חזון נפרץ, אנו מתמלאים באמונה כיוסף הצדיק, ומתוך כך נעשים כלים להשראת שכינה, שתתגלה במהרה בימינו. זו ההתעוררות שלנו מלמטה, שתעורר את ההתעוררות הגדולה מלמעלה, שתפרוץ ותנביע את המעיין מבית ה’[4].

באופן הזה ניתן גם להבין את הפסוק “ושאבתם מי בששון ממעייני הישועה” (ישעיה יב, ג). במקום אחר (סוכות תשפ”ג) עסקנו בביאור של תרגום יהונתן לפסוק זה – “ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא” (תרגום יונתן ישעיה יב, ג). בדומה לכך ביאר רש”י, ויש שפירשו שפסוק זה הינו על דרך משל, המדמה את הישועה העתידית לשאיבת מים ממעיין שמימיו אינם פוסקים (רד”ק), או את שמחת הישועה לשמחת הצמא בשאיבת מים (ראב”ע). אולם לפי האמור ניתן להבין את הפסוק גם ממש כפשוטו: יהיה מעיין מים חיים שייצא מבית ה’ והוא יהיה מעיין של ישועה, כי ממנו תצמח האמונה והנבואה, שתתחבר לאורו של משיח.

ה’ מתפאר בהתחזקות שלנו באמונה גם בעת ההסתר

בנבואת ישעיה נאמר:

ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו. כה אמר ה’ עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מבטן יעזרך, אל תירא עבדי יעקב וִישֻׁרוּן בחרתי בו. כי אֶצָּק מים על צמא וְנֹזְלִים על יבשה אֶצֹּק רוחי על זרעך וּבִרְכָתִי על צאצאיך. וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים… אל תפחדו אל תִּרְהוּ, הלא מאז השמעתיך והגדתי, ואתם עֵדָי היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי… רנו שמים כי עשה ה’, הריעו תחתיות ארץ, פצחו הרים רִנָּה יער וכל עץ בו, כי גאל ה’ יעקב ובישראל יתפאר.

(ישעיה מד, א-כג)

הקב”ה מרגיע את ישראל שלא יפחדו ולא ייראו. מהו הפחד שלהם? זהו החשש שמא בהיעדר השראת השכינה עם ישראל לא ישרוד. אולי מרוב צימאון ועילפון לא תהיה תקומה חלילה. על כך מודיע להם הקב”ה שלא ייראו, כי הצימאון הגדול הזה יֻרְוֶה על ידי הרוח שהוא עתיד ליצוק על זרעם וצאצאיהם. ועוד אומר הקב”ה, כי בעצם זה שאנו מחכים לה’ וממשיכים לדבוק בציפייה לגאולה, בזה אנו מהווים עדות למציאותו “אתם עדי היש אלוה מבלעדי”. וזהו הפאר שלו בעולמו: “ובישראל אתפאר”. הקב”ה מתפאר וכביכול אומר: ראו את עמי היקר שממתין לי ונע מים עד ים, הוא צמא בצימאון אדיר, ומתעלף בצמא הזה, וממשיך לדבוק בי ולהאמין בי ולחכות לישועתי.

באמונה שלנו אנו מטעינים את הסוללות הגדולות של קיום העולם. אנו צוברים ‘מִטְעָנִים חשמליים’ אדירים, שיפעילו את אור הנבואה, ממנו תִּטָּעֵן כל ההוויה באמונה בה’. זו ההתחזקות הגדולה שלנו, ובפרט בימי חג הסוכות ובשמחת בית השואבה. מתוך אמונה בישועתו אנו שמחים לקחת חלק בהובלת העולם, לקראת פריצת המעיין הגדול שייצא מבית ה’. כך ייבקע מעיין הישועה, שישקה את העולם כולו בישועה. כך יפכה מעיין האמונה, ממנו ועל ידו יהיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.

[1] כיוצא בזה כתב גם בהעמק דבר במדבר לג, נ.

[2] אמנם שרתה הנבואה על יוסף בלבד, אבל מוזכרת לשון “בהם” כדי לציין שהנבואה נועדה לכל אחיו וכפי שניתן לומר ששורה נבואה בדור למרות שרק הנביא הוא זה שמתנבא.

[3] גם הרבי זיע”א שאל בדומה לכך על הצורך לומר את הדברים בשם הבעש”ט, וענה על כך בדרך אחרת (ראה תורת מנחם התוועדויות תשמ”ג, ליל א’ דחג סוכות, אות ט).

[4] באופן הזה ניתן גם להבין את הפסוק “ושאבתם מי בששון ממעייני הישועה כפשוטו; המעיין הזה יהיה מעיין של ישועה, כי ממנו תצמח האמונה והנבואה, שתתחבר לאורו של משיח.