שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 309 | יג תשרי תשפ”ה

“וּמַעְיָן מבית ה’ יֵצֵא” – בקיעת מעיין האמונה בסוכות

במלחמת גוג ומגוג יצאו מים מירושלים

חז”ל תקנו להפטיר בחג הסוכות בנבואות העוסקות במלחמת גוג ומגוג. בחג מפטירים בנבואת זכריה, ובשבת חול המועד בנבואת יחזקאל. בשיחה אחרת (סוכות תשע”ט) הרחבנו על הקשר בין חג סוכות למלחמת גוג ומגוג, וכן בביאור הנבואות עצמן והמשמעות שלהן. בשיחה זו נעמוד על נקודה חשובה נוספת הקשורה למלחמת גוג ומגוג ולחג סוכות, לאור הנבואות העוסקות בכך.

ישנו ענין המוזכר במלחמת גוג ומגוג כביכול ‘בדרך אגב’, אך חוזר ומופיע אצל ארבעה נביאים שונים. בנבואת זכריה מופיע פסוק מופלא על מים שיצאו מירושלים:

הנה יום בא לה’ וְחֻלַּק שללך בקרבך. ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תִּשָּׁכַבְנָה, ויצא חצי העיר בגולה ויתר העם לא יכרת מן העיר. ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים אשר על פני ירושלים מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, גיא גדולה מאד, ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה… והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. והיה יום אחד הוא יִוָּדַע לה’ לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. והיה ביום ההוא יֵצְאוּ מים חיים מירושלים חֶצְיָם אל הים הקדמוני וְחֶצְיָם אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה. והיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.

(זכריה יד, א-ט)

הנביא מתאר שיצאו מים חיים מירושלים, לכיוון ים המלח ולכיוון הים התיכון, כמעיין הנובע בקיץ ובחורף. אולם מה פשר המעיין הזה, וכיצד הוא קשור למלחמה שתהיה. בפסוקים אף נראה שהיבקעות המעיין היא שיא ההתרחשות, ומה שמוביל לכך ש”והיה ה’ למלך על כך הארץ”. מיד בהמשך הפסוקים מסופר גם על המגפה הגדולה שתתרחש בכל הגויים שיבואו להילחם, ועל הניצחון המוחץ של ה’ כנגדם. אולם לשם מה נצרכים מים חיים שיוצאים מירושלים לשם כך, ולשם המלכת ה’ למלך על כך הארץ?

בהמשך הפרק מוזכר גם הקישור של נבואת גוג ומגוג לסוכות:

והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלִַם, ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה’ צבאות ולחֹג את חג הַסֻּכּוֹת. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלִַם להשתחות למלך ה’ צבאות, ולא עליהם יהיה הגשם. ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם, תהיה המגפה אשר יגף ה’ את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות. זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות.

(זכריה יד, טז-יט)

בעקבות פסוקים אלו הבינו המפרשים שהמלחמה תתרחש בסוכות[1]. גם כאן צריך להבין האם יש קשר בין המעיין הזה לבין העובדה שהמלחמה הזו תתרחש דווקא בחג הסוכות.

כמה נביאים התנבאו על המעיין שיצא מן המקדש ויהפוך לנהר אדיר

המעיין שייבקע לעתיד לבוא מוזכר גם בנבואת יואל:

וה’ מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ורעשו שמים וארץ וה’ מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל. וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם שֹׁכֵן בציון הר קדשי, והיתה ירושלים קֹדֶשׁ וזרים לא יעברו בה עוד. והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב, וכל אפיקי יהודה ילכו מים, וּמַעְיָן מבית ה’ יֵצֵא וְהִשְׁקָה את נחל השטים. מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה, מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם. ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. ונקיתי דמם לא נקיתי וה’ שֹׁכֵן בציון.

(יואל ד, טז-כא)

כאן מפורש שהמעיין הזה, שישקה את נחל השיטים שבמזרח הארץ, ייבקע ממש מתוך בית ה’. הנבואה הזו מתפרטת יותר אצל ישעיה ויחזקאל, אשר כפי שיבוא להלן חז”ל קושרים את התיאורים שבהם עם תיאורי המעיין שבזכריה וביואל:

חֲזֵה ציון קרית מועדנו, עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן, אֹהֶל בַּל יִצְעָן בל יסע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וכל חבליו בל ינתקו. כי אם שָׁם אדיר ה’ לנו, מקום נהרים יְאֹרִים רחבי ידים, בל תלך בו אֳנִי וצי אדיר לא יעברנו. כי ה’ שֹׁפְטֵנוּ ה’ מְחֹקְקֵנוּ ה’ מלכנו הוא יושיענו.

(ישעיה לג, כ-כב)

מתואר כאן שסביבות ירושלים יהיו נהרות עצומים ושוטפים, שאפילו אוניות לא יצליחו לחצות אותם. אותו מעין שייצא מבית המקדש יהפוך להיות נהר אדיר. גם כאן הנבואה עוברת לדבר על כך ש”ה’ שופטנו, ה’ מחוקקנו, ה’ מלכנו”, וצריך להבין כיצד הנהר הזה קשור לכך שה’ שופטנו ומחוקקנו.

האופן בו המעיין יהפוך לנהר מתואר לפרטי פרטים בספר יחזקאל, בנבואה בה המלאך מראה ליחזקאל את בית המקדש השלישי: “וַיְשִׁבֵנִי אל פתח הבית והנה מים יצאים מתחת מפתן הבית קדימה, כי פני הבית קדים והמים ירדים מתחת מכתף הבית הימנית מנגב למזבח” (יחזקאל מז, א). יחזקאל רואה שיוצאים מים ממפתן בית המקדש לכיוון מזרח. בהמשך הנבואה שם הוא מתאר שבתחילה זהו זרזיף קטן של מים, אולם ככל שהוא מתרחק מהמקדש הזרימה נעשית חזקה יותר ויותר, באופן ניסי. בתחילה המים מגיעים עד הברכיים, אחר כך עד המותניים, ובהמשך זהו נחל שלא ניתן לעבור אותו. הנחל הפלאי הזה מגיע עד לים המלח ומרפא אותו, ואף כל מי שמגיע לים המלח מתחייה. כמו כן סביב הנחל תשגשג צמחייה רבה מאוד עם יבול עצום, שפירותיה ישמשו למאכל והעלים לתרופות.

ושוב עלינו לשאול: מה המשמעות של זרם המים האדיר הזה? וכיצד זה משתבץ במלחמת גוג ומגוג?

המים הללו יעניקו חיים לעולם ויטהרו את ישראל

והנה, אנו מוצאים דבר מעניין מאוד: המים הללו ייצאו בדיוק מאותו שער שבו מכניסים את המים ששואבים בשמחת בית השואבה. בשמחת בית השואבה ממלאים מים מהשילוח, ומכניסים אותם דרך “שער המים” לניסוך המים על גבי המזבח. זהו אותו שער ממנו ייצאו מים אלו, כדברי המשנה: “ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של מים של נסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית” (שקלים ו, ג; מידות ב, ו).

הרחבה לכך יש בתוספתא, שגם דורשת ומאחדת את פסוקי הנבואות:

למה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג. ר’ ליעזר בן יעקב אומר: בו “מים מפכים” (יחזקאל מז, ב), מלמד שמפכפכין ויוצאין כמי הפך הזה, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. וכן הוא אומר: “בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה וַיַּעֲבִרֵנִי במים מֵי אָפְסָיִם” (שם, ג) מלמד שאדם עובר במים עד קרסוליו. “וימד אלף ויעבירני במים מַיִם בִּרְכָּיִם” (שם, ד) מלמד שאדם עובר במים עד ברכיו. דבר אחר, “מַיִם בִּרְכָּיִם” שמתברכין והולכין. “וימד אלף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם” (שם) מלמד שאדם עובר במים עד מתנים. “וימד אלף, נחל אשר לא אוכל לַעֲבֹר” (שם, ה), יכול לא יעברנו ברגל, אבל יעברנו בסחוי (-סירה קטנה)? תלמוד לומר: “כי גאו המים מֵי שָׂחוּ” (שם). יכול לא יעבר בסיחוי אבל יעברנו בספינה קטנה? תלמוד לומר “נחל אשר לא יֵעָבֵר” (שם). יכול לא יעברנו בספינה קטנה אבל יעבירנו בספינה גדולה? תלמוד לומר: “בל תלך בו אֳנִי  שַׁיִט” (ישעיה לג, כא). יכול לא יעברנו בספינה גדולה אבל יעברנו בבורני גדולה? תלמוד לומר: “וצי אדיר לא יעברנו” (שם).

(תוספתא סוכה ג, ד-ח)

יש כאן תיאור של נהר אדיר, שאוניות וספינות גדולות וקטנות אינן מסוגלות לצלוח אותו. כל הנהר האדיר הזה עתיד להיווצר מתוך זרימת המים הקטנה היוצאת משער המים שבמקדש. התוספתא ממשיכה עוד ומתארת את הנביעה הזו ואת עוצמתה:

ואומר: “ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים” (זכריה יד, ח). יכול יתערבו במי מעיינות אחרות? תלמוד לומר: “ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דויד וּלְיֹשְׁבֵי ירושלים לחטאת ולנדה” (שם יג, א). לאן הולכין? לים הגדול, לימה של טבריה, לימה של סדום כדי לרפות את מימן, שנאמר: “ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפו המים” (יחזקאל שם, ח); “המים האלה יוצאין אל הגלילה הקדמונה” – זה ימה של סדום”; וירדו על הערבה – “זה ימה של טבריה; “ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפו המים” – זה הים הגדול”.

(שם, ט-י)

עוצמת הזרימה תהיה כה חזקה, עד שהמים היוצאים מירושלים לא יזרמו רק דרומה אל ים המלח, אלא גם יעלו צפונה ויגיעו עד הכינרת. בהמשך מתוארת גם ההשפעה הברוכה של מים אלו:

“והיה כל נפש חיה אשר ישרץ אל כל אשר יבוא שם נחלים יחיה והיה הדגה רבה מאד כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל” (שם, ט), ואומר: והיה עמדו עליו דַּוָּגִים מעין גדי ועד עין עגלים, משטוח לחרמים יהיו למינה תהיה דרגם כדגת הים הגדול רבה מאד. בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו ולא ירפאו, למלח נתנו” (שם, י-יא), ואומר: “ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יִתֹּם פריו, לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה” (שם, יב),  מלמד שכל מימי בראשית עתידין להיות יוצאין כמפי הפך הזה.

(שם)

בתוספתא זו רואים במפורש שחז”ל שוזרים את דברי יחזקאל, ישעיה וזכריה אלו באלו. כלומר הם הבינו שכל הנבואות הללו עוסקות באותו מקור מים שינבע לעתיד לבוא בבית המקדש, בזמן מלחמת גוג ומגוג. כך רואים גם בדברי הגמרא. לאחר שהיא דורשת את הפסוקים מיחזקאל על התעצמות זרימת הנהר ואי יכולתם של אוניות לעבור בו, מוסיפה הגמרא היבטים נוספים בדרשת הפסוקים בישעיה וזכריה:

אמר רבי יהודה בן פזי: אף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בתוכו; כתיב הכא: “בל תלך בו אני שיט” (ישעיה לג, כא), וכתיב התם: “משוט בארץ” (איוב א, ז). אמר רבי פנחס משום רב הונא צפוראה: מעיין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב, כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן. והיינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר: מים מפכין עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד. כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות, שנאמר: “ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דויד וּלְיֹשְׁבֵי ירושלים לחטאת ולנדה” (זכריה יג, א).

(יומא עז ע”א – עח ע”ב)

חז”ל מלמדים כאן שהנהר הזה יהיה נהר שעם ישראל יבוא להיטהר בו. וכן שאפילו למלאך המוות לא תהיה רשות לעבור בו. ושוב חוזרת השאלה: מה פשר כל המציאות המדהימה הזו, שתתרחש בזמן מלחמת גוג ומגוג?

המים הם עיקר הַחַיּוּת בעולם וירידתם איננה חוק טבע אלא התגלות אלוקית

להבנת העניין נקדים להתבונן במהותם של המים. המים הם עיקר החיים שלנו. זה לא רק משקה שנועד לשתייה. 60-70 אחוז מהגוף שלנו בנוי ממים: הדם מורכב ברובו ממים, וגם התאים, הרקמות, תהליכים הורמונליים, פעילות המוח, מערכת החיסון, הכליות, המעיים ועוד – כולם עובדים על בסיס של מים. כך גם פירוק חומרים בגוף ובנייה של חומרים, הזעה וניקוי הגוף – הכל מבוסס על מים. גם כל צורות החיים ביקום מבוססות על מים, ומורכבות ממים באחוזים אפילו יותר גבוהים מאשר האדם. יש גם בעלי חיים שזקוקים כל כך למים שמסוגלים לחיות רק בתוך המים. גם הפירות, הירקות, הלחם, הבשר, הביצים וכל המאכלים שאנו אוכלים מורכבים מאחוזים גבוהים ביותר של מים. חוץ מעצם הקיום של הגוף ותפקודו, למים יש גם תפקיד חושב בתחום ההיגיינה והניקיון. זהו גם תחום קריטי לחיי האדם, ובמקומות בעולם שאין בהם זמינות למים נקיים לצרכי ניקיון יש תחלואה עצומה. המים נדרשים גם לצורך בישול והכנת מזון, ועוד.

אולם למרות הנחיצות הרבה של המים, במובן הבסיסי ביותר, צריך לדעת שירידת הגשמים היא תופעה פלאית מאוד ולא מובנת מאליה. כְּשֶׁמַּיִם זורמים ממקום גבוה למקום נמוך אפשר להסביר זאת בפשטות על בסיס חוקי המשיכה. אבל התאדות המים והפיכתם לעננים, והובלתם ממקום למקום באמצעות הרוחות, הם תהליכים מופלאים ביותר, שההתרחשות שלהם היא חידוש גדול. אנחנו התרגלנו לכך שבחורף יורדים כך וכך מילימטרים של מים במקום מסוים, וכמות אחרת במקום אחר, וכך העולם מתנהל. אך מדובר בתהליכים מורכבים ביותר שנתונים לשינויים רבים ובלתי ניתנים לחיזוי. אנחנו יכולים למשל לדעת במדויק את זמני זריחת השמש בכל מקום בעולם גם שנים רבות קדימה, וגם את מסלולי הכוכבים. אך איננו יכולים לדעת כמה גשם ירד בארץ בשנה הבאה. מים שזורמים מירושלים לים התיכון יכולים למשל להתאדות ולהתעבות כעננים ולהגיע לדמשק או ללבנון. ובכלל, לרוב לא מדובר על אותם מים. ההתאיידות של המים כמעט ולא קשורה למים שמגיעים לים. לטיפה שמגיעה לים יש סיכוי של פחות מעשרה אחוזים להתאדות ולחזור שוב בגשם. כלומר לא מדובר במסלול מקומי פשוט של מים שיורדים מהשמים, זורמים לים ושוב עולים לשמים וחוזר חלילה. מלבד מערכת המים של התאיידות המים וירידת הגשמים, יש גם את מערכת הרוחות שמסיעה את העננים. גם המערכה הזו מושפעת מגורמים רבים, ואיננה תלויה בדווקא במזג האוויר שבמקום ירידת הגשמים. כאן מתקיימת תופעה שנקראת “אפקט הפרפר”. תנועת כנפיים קלה של פרפר מסוגלת להשפיע על היווצרות של סופת טורנדו במקום אחר בעולם. יש השפעות דינמיות אין סופיות שאינן תלויות בחוקיות מסויימת. אין חוקיות שֶׁמַּיִם שמתאיידים במקום מסויים יירדו לאחר זמן במקום מסויים אחר. יש מערכת הסעה של רוחות שתלויה בגורמים רבים מאוד. אולי זו כוונת חז”ל שמפתח של גשמים לא נמסר בידי שליח (תענית ב’ ע”א). ירידת הגשמים איננה חוק טבע פשוט, אלא יש כאן ‘מקריות’ בלתי צפויה, שהיא למעשה יד ה’ המשגיחה ישירות על העולם, שבני האדם אינם יכולים לחזות ולצפות אותה מראש. לכן עצירת הגשמים הם הכלי של הקב”ה להעניש את עוברי רצונו, כפי שמפורט בכמה מקומות בתורה, ובמפורט יותר בדברי הנביא: “וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר, והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תִּמָּטֵר וחלקה אשר לא תַמְטִיר עליה תיבש” (עמוס ד, ז).

אנחנו התרגלנו לראות את הגשמים כחוק טבע מובן מאליו. אבל זו טעות גדולה מאוד. זהו ממש נס שמתחדש כל פעם מחדש. לכן חז”ל הפליגו כל כך בחשיבות ימי הגשמים:

אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. ופליגא דרב יוסף, דאמר רב יוסף: מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים. אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה… רבא אמר: יותר מיום שניתנה בו תורה.

(תענית ז’ ע”א)

אין כאן חלילה הפלגה וגוזמה. לאמיתו של דבר חז”ל מלמדים אותנו שזו הדרך הנכונה להסתכל על ימי הגשמים. הסיבה שזה לא נראה לנו כך היא רק בגלל שאנו אֲטוּמִים לגמרי מלהבין את גודל הנס שבירידת הגשמים מן השמים. אילו היו לנו עיניים באמת פקוחות, היינו רואים בירידת הגשמים התגלות אלוקית גדולה יותר ממעמד הר סיני.

המים שייצאו מן המקדש יגלו בבירור שאלוקי ישראל הוא זה שמחייה את העולם

את ההתגלות האלוקית הזו אנו לא רואים, משום שהעינים שלנו סומות – “הכל בחזקת סומין” (בראשית רבה נג, יד). העולם התרגל לחיות בשקר. העולם התרגל לקבל את הַחַיּוּת ואת הקיום הבסיסיים ביותר שלו מאת ה’, אך לחשוב שזה לא קשור אליו. כגודל הפלא העצום והחסד העצום, כך גודל השקר העצום שבני האדם התרגלו לחשוב, שהקיום שלהם לא שייך לקב”ה. זהו שורש ההסתרה, שורש הכפירה ושורש ההתרחקות מה’ ומגילוי מלכותו. העולם מבוסס כרגע על שקר. חלק מהותי מהתיקון שיהיה לעתיד לבוא הוא שכולם יראו עין בעין באופן שלא ניתן להכחיש בשום אופן – שמתוך בית קודשי הקודשים יוצאים המים שמחיים את העולם כולו. ולא רק שהמים הללו לא הולכים ומתמעטים, אלא הם הולכים ומתגברים ונותנים חַיּוּת בכל המאכלים, בכל סוגי הדגים ובכל התרופות.

מול מציאות כזו כבר לא יהיה שום ספק אולי העולם מתנהל בדרך הטבע ומתחייה מעצמו. יהיה ברור לכל שהחיות של העולם היא נס שמתחדש כל רגע ורגע. כל אחד יוכל לראות שאת החיות שלו הוא מקבל מה’ באופן בלתי אמצעי. כולם יראו גם שאין זה סתם כוח עליון, אלא ה’ אלוקי ישראל מלך, והשראת שכינתו היא בבית המקדש של עם ישראל. המלכות שלו שמנהיגה את העולם היא מלכות של השראת שכינה על עם ישראל. ואז “והיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד” (זכריה יד, א-ט).

ההופעה הזו של ה’ דרך מעיין המים הניסי תהיה דווקא בזמן מלחמת גוג ומגוג. כפי שהתבאר והורחב (בשיחה סוכות תשע”ט), עניינו של גוג ומגוג הוא לקרוא תגר על ה’ ועל מלכותו בעולם הזה. אל מול זה תופיע מציאות בה ה’ יגלה את מלכותו לכל באי עולם, ויוכיח לעין כל שהוא זה שמנהיג את העולם ומעניק לו את החיות שלו.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] הבאנו מדברי הגאונים והראשונים האומרים כן בשיחת סוכות תשע”ט.