בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 308 | ט תשרי תשפ”ה

הכנה ליום כיפורים

שיחה שניתנה בח' כסלו תשפ"ד ונערכה כהכנה ליום כיפורים

“השמחה ב”חטאתי נגדי תמיד”

לכאורה לא מובן מדוע להתוודות שוב על אותו חטא

בשאלה האם אדם צריך לחזור בתשובה בכל שנה גם על חטאים שהתוודה עליהם כבר בשנה שעברה, נחלקו חז”ל:

עבירות שהתוודה עליהן יום הכיפורים זה, לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר. ואם שנה בהן צריך להתודות יום הכיפורים אחר. ואם לא שנה בהן וחזר והתוודה עליהן, עליו הכתוב אומר: “ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו” (משלי כו, יא). רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר: “כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד” (תהילים נא, ה).

(יומא פו ע”ב)

הרי”ף והרמב”ם פסקו להלכה כרבי אליעזר בן יעקב, וכן הכריע להלכה בשולחן ערוך (או”ח תרז, ד). משמעות הדברים היא שאם אדם עבר איזה עבירה בימי חייו, אפילו אם בהיותו נער צעיר, רצוי וראוי לו לחזור ולהתוודות על כך שוב ושוב.

אולם הדבר לכאורה מעורר תמיהה. לשם מה לשוב בתשובה פעם אחר פעם על אותו החטא? האם הוא לא נסלח והתכפר כבר? האם משמעות הדבר היא שהתשובה לא הייתה שלמה ולא התקבלה לגמרי, וצריך כביכול ‘לנדנד’ לקב”ה שיסלח כבר? הלא חז”ל השרישו היטב את היסוד החשוב שאדם שעשה תשובה – החטא נמחל לו לגמרי, וכפשט הפסוק: “כל חטאתיו אשר חטא לא תִזָּכַרְנָה לו” (יחזקאל לג, טז). ישנם ביטויים נפלאים בחז”ל על כך ש”גדולה תשובה”, שהיא “מקרעת גזר דינו של אדם” (ראש השנה יז ע”ב), “זדונות נעשות כזכויות” (יומא שם), ועוד. בתפילות אנו מזכירים זאת גם בפיוט הנשגב ‘ונתנה תוקף’: “ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תְּקַבְּלוֹ“. הרמב”ם הגדיר זאת בלשונו המיוחדת:

“התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד

כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה’ אלוקי ישראל, שנאמר: “עֲוֹנֹתֵיכֶם היו מַבְדִּלִים בינכם לבין אלוקיכם” (ישעיה נט, ב); צועק ואינו נענה, שנאמר: “גם כי תרבו תפלה איננה שמע” (שם א, טו); ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: “מי בקש זאת מידכם רְמֹס חֲצֵרָי” (שם, יב), “מי גם בכם ויסגֹר דלתים” (מלאכי א, י), “עלותיכם סְפוּ על זבחיכם ואִכלו בשר” (ירמיה ז, כא).

והיום הוא מדובק בשכינה, שנאמר: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם” (דברים ד, ד); צועק ונענה מיד, שנאמר: “והיה טרם יקראו ואני אענה” (ישעיה סה, כד); ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר: “כי כבר רצה האלוקים את מעשיך” (קהלת ט, ז) ולא עוד, אלא שמתאוים להם, שנאמר: ” וְעָרְבָה לה’ מנחת יהודה וירושלִָם כימי עולם וכשנים קדמֹניות” (מלאכי ג, ד).

(הל’ תשובה ז, ו-ז)

יתרה מזו, חז”ל גם נתנו לפעולת התשובה ביטוי הלכתי מובהק: “(אמר לה: התקדשי לי) על מנת שאני צדיק, אפילו (באמת הוא) רשע גמור – מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו” (קידושין מט ע”ב). זהו איננו רעיון יפה או מליצה שנועדו רק כדי לעודד את האדם, אלא הכרעה הלכתית עם משמעויות מעשיות שיכולות להיות חמורות ביותר שנוגעות לדיני נפשות. אם אדם הרהר תשובה בדעתו הוא נחשב בעיני הקב”ה כצדיק גמור. זו האמת. אבל אם כן, מדוע צריך להתוודות שוב ושוב על החטא? לשם מה זה נועד? 

נראה שטמון כאן יסוד גדול בהבנת מהות התשובה, שפותח פתח לעולם מופלא אשר מי שמתהלך בו זוכה ממש להתהלך בארצות החיים. יש כאן מהלך מופלא של חרטה ותשובה שגדולי הצדיקים העידו על עצמם שהם הולכים בו. הנועם אלימלך למשל היה נוהג לחזור בתשובה על כך שכאשר היה תינוק ואמו הניקה אותו הוא לא היה עדין כלפיה בתנועותיו (דברי חיים שבת שובה ד”ה בפסוק שובה ישראל (השני), בשם ר’ נפתלי מרופשיץ זיע”א; שם כי תבוא ד”ה בפסוק כי תבוא; הקדמת ה’חקל יצחק” מספינקא זיע”א לספר אביו ה’אמרי יוסף’, על סדר שמות). הצדיקים היו ממש מתענגים למצוא שיש להם על מה לשוב בתשובה, והיו מחפשים עוונות וחטאות ראשונים כדי לחזור עליהם בתשובה. הם התענגו על כך. וכאמור, לכאורה לא מובן מה טוב בזה. לכאורה עדיף לשוב בתשובה פעם אחת ולשכוח כמה שיותר מהר מכל העוונות שלנו, ולא להיזכר בהם שוב ושוב.

ההתייחסות לחסד ולויתור כדבר מובן מאליו מובילה להשחתת המידות

להבנת העניין יש להקדים הקדמה. ישנם מקרים בהם האדם נמצא בקשר עם דמויות שנוהגות כלפיו בהתנהגות טובה במיוחד. לדוגמה אדם שאשתו מאוד ותרנית כלפיו. היא מוכנה להתאים את עצמה לצרכים והרצונות שלו, מאפשרת לו לנהל את זמנו כראות עיניו, וגם כאשר הוא עושה טעויות היא מתעלמת מהם בחיוך. כשאדם חי ליד דמות צדיקה כזו, יש סכנה גדולה שההתנהגות המיוחדת שלה תהפוך בעיניו לדבר המובן מאליו. התוצאה עלולה להיות שהוא ירשה לעצמו להתנהג באופן לא ראוי, בידיעה שאשתו תקבל את זה ותוותר לו. כך למשל גם כאשר יש קבוצה שנוהגת לצחוק על חשבונו של אחד החברים, והוא בצדיקותו מבליג ולא מגיב. הם עלולים להתחיל להתייחס לכך כאילו ‘לא אכפת לו’ וממילא זה בסדר להמשיך בכך. אך מנין שבאמת לא אכפת לו? אולי זה שהוא לא מגיב בכעס או בעלבון זה בגלל חסידותו וגבורתו. כאשר מתרגלים לדבר בדרך לא יפה אל הזולת, והוא בצדיקותו מוחל על כבודו וסולח, עלולים בקלות לסגל נורמה מאוד לא טובה. כך גם כאשר אדם מרעיש לשכן שלו, והשכן מבליג על כך. האדם עלול לחשוב לעצמו שזה לא נורא הרעש הזה שהוא עושה, וכנראה לשכן זה לא אכפת. כאשר נמצאים ליד מישהו שהוא מעביר על מידותיו, עלולים להתרגל לכך ולחשוב שזה מובן מאליו, וממילא להתקבע בהתנהגות לא נכונה שמשחיתה את המידות. אדם שיש לו אישה ותרנית וצדיקה כאמור לעיל, עלול לפתח בקרבו מידות רעות.

כדי לא להגיע למצב כזה, חשוב שהאדם לא יקבל את המציאות הזו כמובנת מאליה. האדם חייב להבין שזה שאשתו מוותרת לו, זה לא אומר שהוא נוהג בדרך טובה. הוא חייב להבין שהוא טעה ושעליו לתקן זאת, אפילו אם אשתו לא תכעס ולא תתרגז ותתלונן. מצד עצמו אסור לו להתנהג בדרך לא תקינה ולא טובה. וכך גם כלפי רב או הורה שמוחל על כבודו. האדם לא אמור לבנות את ההתנהלות שלו רק על פי התגובה של הצד השני. התגובה של הזולת היא לא המדד היחיד בשאלה איך נכון להתנהג. אדם צריך למדוד את עצמו לפי האמת, ולנהל את עצמו באופן שמתאים לאמת, ולא רק לפי התגובות של הסביבה.

ההיזכרות בשפלות שלנו משמחת ומרוממת ומחברת אותנו אל טוב ה’

כעין זה גם בקשר עם הקב”ה. ה’ הוא רחום וחנון, ויש לו מידה אין סופית של סלחנות כלפינו. ברחמיו הבלתי נתפסים הוא אפילו קבע שאם אדם שב בתשובה אז החטאים שהוא עשה בזדון נהפכים לו לזכויות. אבל אסור לנו לקבל את זה שהוא מקבל את תשובתנו כדבר המובן מאליו וכנורמה. כי מצד האמת אנחנו חטאנו והיינו לא בסדר. אסור לנו לחשוב שאם ה’ מוחל וסולח אז ‘הכל בסדר’ ומה אכפת לנו מה שהיה. זה לא נובע מפקפוק בכוחה של תשובה. התשובה באמת פועלת, והמקדש אישה על מנת שהוא צדיק גמור – מקודשת. התשובה באמת פועלת. אבל מצד עצמנו עלינו להיות בענווה גדולה. לא להתבלבל ולחשוב שאם הקב”ה מוחל וסולח אז ברגע שהרהרנו בתשובה כאילו לא היה כלום. נכון שה’ הוא רחמן, אבל עדיין החטא שעשינו היה מעשה חמור ובעייתי מאוד. אלא שברוב טובו וחסדו של ה’ יתברך ושלא לפי ההגיון האנושי הרגיל, הוא סולח ומוחל ואכן מוחה את פשעינו כעב וכענן שלא נשאר ממנו כלום.

האמירה הזו לא נועדה להביא את האדם לכעוס על עצמו. אדרבה, חלק מטובו וחסדו האינסופי של הקב”ה זה שהוא מאוד רוצה שהאדם לא יהיה בעצבות ולא יַלְקֶה את עצמו, אלא יהיה בשמחה גדולה על כך שבאמת נמחל ונסלח לו. לאחר שה’ מעביר את אשמותיו של האדם, הוא כבר לא אשם כלל וכלל. אבל בשביל הענווה והשיפלות שלו, ובשביל שהוא לא יתבלבל ולא יזוח עליו ליבו – הוא צריך לזכור כל הזמן את “חטאתי נגדי תמיד”.

לכן במזמור נא, לאחר שדוד המלך מדבר על כך שחטאתו נגדו תמיד, הוא מוסיף ואומר: “זבחי אלוקים רוח נשברה” (תהילים שם, יט). התשובה קשורה בענווה ותלויה בענווה. כאשר אדם ניגש אל התשובה בשיפלות, ויודע שהקב”ה באהבתו הגדולה מחל לו לגמרי – הוא חש באהבת ה’ אליו ומתמלא בשמחה. ככל שהוא יותר בשפלות, כך הוא יותר בשמחה. אם האדם מרגיש שהמחילה איננה מתנת חינם של ה’, אלא היא פשוט התוצאה הטבעית והמובנת מאליה של זה שהוא חזר בתשובה, הוא לא ירגיש באהבת ה’. ממילא, היזכרות בחטא רק תרחיק ממנו את השמחה. אולם אם אדם מזכיר לעצמו ש”חטאתי נגדי תמיד” כדי שמחילת העוון לא תהפוך אצלו לדבר המובן מאליו – אז כל היזכרות בחטא ממלאת אותו בשמחה עצומה על אהבת ה’ המתגלית אליו. וכאשר הוא מוסיף לכך את גודל מעלות התשובה, שהופכת זדונות לזכויות וכו’, אז הוא מוצף בטוב הבלתי נתפס של ה’ ובאהבתו.

המציאות הזו של “חטאתי נגדי תמיד” גם לא אמורה להוביל לשנאה עצמית. כשהאדם יודע שכאשר הוא מזכיר את חטאיו ושב עליהם הוא עומד לקראת מפגש עם ה’ שאוהב אותו – למה שהוא ישנא את עצמו? הוא צריך להידמות למידותיו של הקב”ה, כשם שהקב”ה הוא רחום וחנון ואוהב אותו, כך גם הוא יאהב את עצמו. התשובה החוזרת והנשנית לא מובילה את האדם לשנאה עצמית אלא דווקא לאהבה. היא גם לא אמורה להוביל את האדם לדימוי עצמי נמוך, חוסר אמון בעצמו ותחושה שהוא כה גרוע עד שאין לו מה לפעול בעולם. בספרי הצדיקים נכתב רבות על כך שכאשר אדם שב בתשובה, מלבד עצם קבלת התשובה, הקב”ה גם נותן לו מתנות רוחניות רבות ומשפיע עליו כוחות נפש ותעצומות. ממילא, האדם צריך לדעת שכאשר הוא שב בתשובה הקב”ה באהבתו נותן לו כוחות ומחזק אותו, ומאפשר לו לתקן ולפעול.

באופן הזה יש להבין גם את היסוד שמופיע רבות בספרים הקדושים, בנוגע לחזרה בתשובה שוב ושוב על אותו חטא. ההכרה של האדם את האמת היא דבר שהולך וגדל. יתכן שאדם עבר על רצון ה’ והוא מתחרט על כך ושב בתשובה, אולם הוא עושה זאת מתוך הכרה מוגבלת בלבד בגדלות ה’. אם לאחר זמן הוא יכיר עוד יותר בגדלות ה’, בטובו וברחמנותו, אזי החרטה שלו על כך שהמרה את פיו תהיה כעת גדולה ועמוקה יותר. ממילא יש מקום לחזור שוב על אותו החטא, והפעם ממקום עמוק יותר ומתוך הבנה עמוקה יותר של גודל וחומרת החטא. אולם אין המטרה חלילה שהאדם יחפש להלקות את עצמו יותר ויותר על שחטא. אדרבה, ההעמקה היותר גדולה בתשובה שמתחדשת יותר ויותר, אמורה להגדיל אצל האדם את האהבה לה’ יותר ויותר. כי הוא מבין יותר ויותר עד כמה ה’ גומל איתו חסד בעצם זה שהוא קירב אותו אליו על ידי התשובה.

החוזה מלובלין הדגיש את התלות שלנו בחסד ה’ וממש חי אותה

החוזה הקדוש מלובלין זיע”א היה ידוע בשפלות הבלתי נתפסת שהייתה בו. הייתה בו גאוניות עצומה של ענווה שקשה להכיל. מאות אלפים היו באים ללובלין לראות את איש המופת הזה שרואה מסוף העולם ועד סופו, ורבים מגדולי הדור היו תלמידיו; ואילו הוא היה משוכנע באופן העמוק ביותר שהוא השפל שבדור ואין גרוע ממנו. הוא חי את האמונה הזו ברמה החזקה ביותר שיכולה להיות. כיצד יתכן כדבר הזה? בספריו הקדושים מופיע עשרות פעמים היסוד שהתבאר כאן. הוא היה כל הזמן במהלך של תשובה. הוא חווה בחוויה העמוקה ביותר שלו כמה הוא שפל, ושכל הניסים והנפלאות שהוא מחולל הם רק בחסד ה’. כך הוא מסביר למשל על מלחמת עמלק, שהקב”ה הדגיש לאחריה את רצונו למחות את עמלק, כדי שלא תהיה חלילה למשה ויהושע גאווה מהנס הגדול שהיה במלחמה. לכן הקב”ה מדגיש שהוא עשה זאת כי הוא רוצה להשמיד את עמלק. וכיוצא בזה, כאשר למשל תפילה על החולה נענית והוא נרפא באופן ניסי, אין זה אלא משום שה’ רצה להושיע את החולה. במקום אחר הוא כותב בשם רבינו תם שלבעלי תשובה ה’ עושה חסדים ומשפיע אותם בחסדים, ובזה הוא מסביר מדוע תפילותיו שלו מתקבלות. מבחינתו של החוזה הוא חי בחסד, ובפרט זה שה’ מוחל את חטאיו זה חסד גמור.

לכן הוא היה יכול מצד אחד לראות בעצמו רשע גמור מצד עצמו, אילולא חסד ה’. בתפילת ‘עלינו לשבח’, כשהיה מגיע למילים “להפנות אליך כל רשעי ארץ” היה מוסיף על עצמו: “ובכללם יעקב יצחק בן מאטיל”. וכן בספריו הוא כותב כמה פעמים “רשעים כמוני”. ומצד שני, הוא היה ידוע בשמחה העצומה שהייתה לו. יש תיאור כיצד תלמידו רבי נפתלי מרופשיץ הצחיק עד כלות את החסידים בזמן שהיו מחכים שהחוזה יסיים את תפילת עמידה (אהל נפתלי, אות עב). בבית המדרש שלו היה שמחה גדולה, וזה לא סתר את תחושת השפלות. אדרבא, כאמור לעיל – כגודל השפלות כך גודל השמחה.

התשובה היא מהלך שלם שמשנה את החיים ופועל גדולות ונצורות

החוזה לא ראה בתשובה רק אמצעי למחילת העוונות. כאמור, זהו מהלך שלם של התחברות אל הקב”ה וטובו. משום כך התשובה פועלת גדולות ונצורות, והיא משנה ומרוממת את חייו של האדם. זהו המהלך שהחוזה עצמו חי אותו בכל כוחו, והוא גם מדבר עליו במאות מקומות בכתביו .כך למשל הוא חוזר ואומר במקומות רבים בספריו שעל ידי התשובה האדם מקרב את גאולת ישראל ומביא ישועות לעם ישראל. הוא גם זוכה לדביקות, לחירות, וכוח תפילתו גדל להמשיך שפע לעצמו ולאחרים, ברוחניות וגשמיות. על ידי התשובה האדם זוכה גם לשקול כל דבר לאמיתו, ומסוגל להבחין יותר מה האמת. כי על ידי תשובה מתוך שפלות, האדם כל הזמן נוגע באמת. החוזה פעם אמר שהוא: “אוהב יותר הרשע שהוא יודע שהוא רשע, מהצדיק שהוא יודע שהוא צדיק” (אבני זכרון אות נז, בשם רמתים צופים). והסביר שהרשע שיודע שהוא רשע הוא דבוק באמת, והקב”ה הוא אמת. והצדיק שחושב שהוא צדיק הוא נגוע בשקר, כי בוודאי יש בו איזה עוון, ושקר שונא ה’ יתברך.

עוד ממעלות התשובה שמזכיר ומבאר החוזה הקדוש, שעל ידה האדם מעורר מחילה לכל העולם כולו. היא גם מביאה לכך שכל מעשיו של האדם יביאו נחת רוח לקב”ה. התשובה גם מצילה את האדם מיצר הרע. כי אחד התפקידים של יצר הרע הוא להשפיל ולהוריד את האדם. ואם הוא מצד עצמו כבר נמצא בשפלות, אז ליצר הרע יש פחות מה להוריד אותו. אדם שנמצא במהלך כזה של תשובה יכול גם לגזור גזירות טובות ולבטל גזירות קשות. הוא ממשיך שפע ומבטל מזל רע מישראל. הוא יכול לבטל את מניעת השפע והפרנסה מישראל, ולהמתיק את הדינים.

התשובה גם משפיעה על לימוד התורה, שיתקבל יותר לרצון. החוזה אומר זאת על הפסוק: “ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חֻקָּי” (תהילים נ, טז). בכתבי האר”י מובא שכאשר אדם שחטא לומד תורה, כל התורה שלו הולכת אל הקליפות. כיוון שהוא בטומאה, התורה שלו מזינה את הקליפות. ולכן הקב”ה אומר לרשע שלא יספר את חוקיו. לכן אומר החוזה שצריך להרהר בתשובה לפני שלומדים תורה. ברגע שהאדם הרהר בתשובה, אפילו על הדברים הגרועים ביותר, הקב”ה מוחל לו ברחמיו וחסדיו. ממילא אין לו מה לדאוג, ותורתו לא הולכת לקליפות אלא מתקבלת לרצון לפני ה’. לא זו בלבד, אלא שהתשובה גם שואבת מהטומאה את כל החיות שהיא קיבלה כבר מהתורה שהאדם למד.

כל דבר ודבר מהאמור כאן הוא תורה שלמה שאפשר להרחיב בה רבות. הדברים מובאים כאן בקצרה רק לסבר את האוזן עד כמה התשובה היא מפתח מרכזי וחשוב מאוד להתעלות בעבודת ה’ ובתעצומות נפש.

במקום להסתיר את החסרונות יש להביא אותם לפני ה’

בזה מובן מדוע חז”ל מדריכים שהאדם צריך להיות כל ימי בתשובה: “רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות?! אמר להן: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר; ונמצא כל ימיו בתשובה” (שבת קנג ע”א). זה לא רק עניין טכני שהאדם לא יודע מתי הוא ימות. אלא התשובה היא עולם ומלואו. היא משדרגת את עבודת ה’ למציאות אחרת לגמרי. יש כאן משהו עמוק ביותר, שמביא את האדם לענוה, שמחה, דביקות, ועוד הרבה דברים שהם הרבה מעבר לתיקון נקודתי של חטא כזה או אחר.

כאן הדברים מתחברים לחשיבות הגדולה של עבודת המידות וההתבוננות היומיומית. כככל שאנו עסוקים בהתבוננות ובניסיון להיות יותר טובים – בזה אנו מעצימים את האור הגדול של התשובה שעליו דובר כאן. משם מגיע השפע המיוחד של התשובה. תיקון המידות וההתבוננות זו לא משימה שבאה חלילה למרר את חייו של האדם, לדכא אותו, להעציב או להשפיל אותו חלילה. אם האדם מרגיש כך כשהוא עוסק בתשובה ובתיקון עצמו, זהו סימן מובהק שהוא איננו עושה זאת בדרך נכונה. הסימן לכך שעושים זאת נכון הוא שמרגישים שמחה גדולה במציאות הזו.

מה שנדרש מאיתנו בפועל הוא לא להירתע מלשחזר את הנפילות שלנו, את הטעויות והחולשות ואת החלקים הנמוכים שלנו. לא לנסות לברוח מהם ולצייר לעצמנו תדמית מושלמת. להיפך, לשים את החסרונות על השולחן מבלי לנסות להתייפות. מה שנדרש מאיתנו זה לא סיגופים והלקאה עצמית, אלא תודעה של רצון לתקן ולשפר ולחזור בתשובה. אין חטא או טעות שהקב”ה ברחמיו לא מוכן לסלוח עליו ולעזור לתקן אותו. דווקא כשאנו באים אליו ממקום שמכיר בחוסר השלמות שלנו, זה מקרב אותנו יותר אליו ומעצים את השמחה שלנו. אנו מרגישים יותר את התלות שלנו בו. הרי בלעדיו נפלנו כל כך הרבה, ועשינו את כל הטעויות האפשרויות. כך אנו מגיעים לתחושה שבלעדיו איננו מסוגלים לכלום. זו התחושה של קרבת ה’ – “ואני תמיד עִמָּךְ, אחזת ביד ימיני” (תהילים עג, כג). בתודעה הזו אנו נעשים דווקא למחפשי חסרונות, אשר שמחים למצוא אותם. אנו מחפשים את החסורנות של עצמנו, ומביאים אותם לפני הקב”ה. זו ממש התפילה המדהימה שנאמרת בליל יום הכיפורים, ‘תפילה זכה’. אנו מתארים לפני הקב”ה כמה נפלנו במשך השנה, כמה בזבזנו את הכוחות והזמן שלנו, וכמה דברים לא טובים עשינו. אבל אנו לא נכנסים מכך לעצבות. אדרבה, זה רק מעצים עוד יותר את קרבת ה’ ואת אהבת ה’, ומגדיל עוד יותר את השמחה.

בתפילות יש להתחיל מהכרה בשפלותנו ומתוך כך להתרומם מעלה מעלה

את כל זה אנו עושים מתוך אמונה שלמה בקבלת התשובה. כפי שהתבאר, אין סתירה בין “חטאתי נגדי תמיד” לבין האמונה בקבלת התשובה. כי אנו לא חוזרים בתשובה רק כדי לשפר את יחסי העבודה שלנו עם הקב”ה ולמנוע מצב שהוא כעס עלינו. אנו חוזרים שוב ושוב בתשובה כדי שלא נשכח את האמת הזו, שאנו חיים בחסדו של הקב”ה. בלעדיו אנחנו שום דבר, ורק איתו יש לנו מציאות.

לכל אחד כדאי לנסות לטעום מהאור הגדול של העבודה הזו. יש תפילות שחיברו גדולי עולם שמבטאים זאת, כמו תפילת השב לרבינו יונה, המתחילה: “אנא ה’ חטאתי עויתי ופשעתי, וכזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה. ועתה נשאני לבי ונדבה רוחי לשוב אליך באמת ובלב שלם בכל לבי ומאודי ונפשי, להיות מודה ועוזב ולהשליך מעלי כל פשעי” וכו’. גם ה’תפילה לפני התפילה’ של רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א פותחת ממקום של שפלות גמורה, ומשום הוא ממשיך ומבקש על דברים נוספים, עד למדרגות הגבוהות ביותר. איננו בורחים מהמקומות הנמוכים שלנו, אנו ‘שמים אותם על השולחן’, ומשם נגיע בעזרת ה’ עד למקומות הגבוהים ביותר שהתשובה יכולה לרומם אותנו אליהם.

גלילה לראש העמוד