שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 307 | כט אלול תשפ”ד

“ותרועת מלך בו” – שופר של המלכה ושופר של חירות

המדרש מחבר את “תרועת מלך” לראש השנה אך דבריו טעונים ביאור

בפרשייה העוסקת בתקיעה בחצוצרות נכתב: “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בַּחֲצֹצְרֹת על עֹלֹתֵיכֶם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם, אני ה’ אלוקיכם” (במדבר י, י). על המילים האחרונות בפסוק שואל המדרש:

“אני ה’ אלוקיכם” למה נאמר? לפי שהוא אומר: “דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה” (ויקרא כג, כד), אבל מלכות לא שמענו; תלמוד לומר: “ה’ אלוקיו עִמּוֹ ותרועת מלך בו” (במדבר כג, כא) – זה שופר ומלכות.

ר’ נתן אומר: אינו צריך שהרי כבר נאמר “ותקעתם בחצוצרות” – הרי שופר, “והיו לכם לזכרון” – זה זכרון, “אני ה’ אלוקיכם” – זה מלכות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה, ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים, כדי שֶׁתִּזָּכֵר לו. ובמה? בשופר של חירות. ואין שופר אלא של חירות, שנאמר: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול” (ישעיה כז, יג). אבל איני יודע מי תוקעו, תלמוד לומר: “וה’ אלוקים בשופר יתקע” (זכריה ט, יד). ועדין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה, זה שנאמר: “קול שאון מעיר וקול מהיכל, קול ה’ משלם גמול לאויביו” (ישעיה סו, ו).

(ספרי, בהעלותך פיסקא עז)

אמנם דברי המדרש טעונים ביאור. מדוע באמת נאמר בפרשת החצוצרות “אני ה’ אלוקיכם”? המדרש פתח בשאלה זו, אך לכאורה התשובה עליה איננה ברורה. כיצד מילים אלו מלמדות שצריך לומר מלכויות בראש השנה? המדרש מקשר בין פסוק זה לפסוק בנבואת בלעם, אך לכאורה לא מובן מה הקשר בין מה שאמר בלעם לבין ראש השנה. צריך גם להבין מדוע המדרש לומד מן הפסוק גם את אמירת שופרות, בעוד שמנוסח השאלה היה נראה שצריך מקור רק לאמירת מלכויות. עוד יש להבין מדוע השאלה לגבי מיקומם של המלכויות בתחילה ולא בסוף נשאלת רק לפי ר’ נתן ולא לפי התנא הראשון שבמדרש. וכן מדוע רק לפי ר’ נתן שייכת כל התוספת הזו של “שופר של חירות” והשאלה מי תוקע בשופר והיכן.

ישראל ממליכים את ה’ ולכן הוא מוחל עוונם

על מנת לעמוד על שורשם של הדברים, נתעמק תחילה בפסוק מנבואת בלעם המובא במדרש, אשר משמש גם כאחד מפסוקי ברכת המלכויות בראש השנה: “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה’ אלוקיו עִמּוֹ ותרועת מלך בו” (במדבר שם). פסוק זה מובא ברצף הפסוקים של הנאום השני של בלעם:

לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה וְדִבֶּר ולא יקימנה. הנה בָרֵךְ לקחתי וּבֵרֵךְ ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה’ אלוקיו עִמּוֹ ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כְּתוֹעֲפֹת ראם לו. כי לא נַחַשׁ ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.

(שם, יט-כד)

לפי פשוטו של מקרא, הפסוק “לא הביט און” מתייחס לקב”ה, שהוא נושא הפסוק הראשון בנבואה “לא איש אל”. לכן בלעם מדבר בפסוק זה גם כן בלשון נסתר – “הביט”, “ראה”, ולא בגוף ראשון כמו בפסוק הקודם – “לקחתי”, “אשיבנה”. וכן פירשו גם רבים מהפרשנים שהדברים מתייחסים לקב”ה. רש”י כתב: “לא הביט הקב”ה און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות (-עבירות, מלשון אוון) שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו”. ובהמשך כתב עוד: “ה’ אלוקיו עמו – אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן. ותרועת מלך בו – לשון חיבה וריעות”. לפי פירושו “ה’ אלוקיו עִמּוֹ” הכוונה שהקב”ה אינו מתרחק מישראל אפילו אם עוברים על מצוותיו. אולם מה ההיגיון בכך? ומה הצדק שבזה? למה ה’ עושה כך, ומדוע לא לוקה שורת הדין בזה שה’ נושא פנים ככה לישראל?

התשובה לכך היא שזהו חלק מתוך מכלול: “ה’ אלוקיו עִמּוֹ ותרועת מלך בו”. עם ישראל הוא עם שממליך את ה’. הוא זה שנועד לפרסם את שמו ולהפיץ את אמיתתו ותורתו ואמונתו. עם ישראל הוא זה שמספר את כבוד ה’ ותהילתו – “עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו” (ישעיה מג, כא). הוא זה שמעיד על אלוקותו של ה’ – “ואתם עֵדַי נְאֻם ה’ ואני אל” (שם, יא). הוא האחראי על כך שה’ יהיה מלך בעולם.

אפשר לדמות זאת למלך שיש לו סיירת צבאית נבחרת שעושה משימות מאוד מיוחדות וחשובות במלחמתו של המלך. אם פעם נתפס אחד מאנשי הסיירת בעבירה מסויימת, כגון שהחנה את רכבו במקום אסור או שלא שילם את הארנונה, המלך איננו מתחשב בזה. הוא סולח ומוחל לו מראש, בגלל זכותו הגדולה שהוא לוחם את מלחמות המלך[1]. כמובן שאסור לזלזל במצוות המלך, וגם אנשי הסיירת צריכים להשתדל להקפיד על כל חוקי המלך. אבל המלך רוצה לזכות אותם בדין ולחון אותם כי הם חשובים לו בגילוי מלכותו. כעין זה יש להבין את דברי חז”ל: “כל העונה אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כוחו – קורעין לו גזר דינו… כל העונה אמן בכל כוחו – פותחין לו שערי גן עדן” (שבת קיט ע”ב). וכן: “העונה יהא שמיה רבא מבורך – מובטח לו שהוא בן העולם הבא” (ברכות נז ע”א), “ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מבורך – אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם” (מדרש משלי, פרשה י). זאת משום שהעונה “יהא שמיה רבה מבורך” מכריז על מלכות ה’ בכל כוחו, ובזה פועל רבות להמלכת ה’. זו המשמעות של “ותרועת מלך בו”. ישראל מתרועעים יחד עם המלך. הם אלו שפועלים עם המלך והם חלק מהפמליא של המלך שעוסקת בהמלכתו בעולם.

היסוד להמלכת ה’ זו הקירבה שיש לנו עם ה’

לפי זה, הפסוק “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה’ אלוקיו עִמּוֹ ותרועת מלך בו” מלמד על כך שהקב”ה נמצא ונוכח בתוך עם ישראל, שוכן איתם, מתרועע איתם והם חביבים עליו; ולכן הוא גם לא מסתכל על החטאים שלהם, בבחינת “על כל פשעים תכסה אהבה” (משלי י, יב). ואם כן, המשמעות של המילים “ה’ אלוקיו עִמּוֹ” היא הרבה מעבר לכך שהוא לא זז מהם אפילו שהם מכעיסים לפניו. זה שהוא לא זז מהם זו רק ההשלכה המעשית של הדברים, והקשר לתחילת הפסוק המדברת על עבירות. אבל הדבר העיקרי הוא שאנו קרובים אליו והוא קרוב אלינו. זהו היסוד לכל ההמלכה שלו. הקירבה הגדולה שלו אלינו ושלנו אליו, היא בגלל ההמלכה שאנו ממליכים אותו, והיא גם מביאה להמלכה שלו. דומה הדבר לקשר בין איש ואישה, שהקירבה שביניהם מולידה באחד את הרצון לממש ולקדם כמה שאפשר את רצון השני; וזה עצמו שכל אחד פועל להועיל לשני, מחזק מאוד את הקשר ביניהם. כך גם בהקשר של ההמלכה: מצד אחד ההמלכה שאנו ממליכים אותו היא הסיבה לכך שהוא מתקרב אלינו כל כך. ומצד שני ההמלכה הזו היא התוצאה של היותנו קרובים אליו ורוצים בהמלכתו, ומרגישים שייכות וחלק בהמלכתו. הדבר הזה מתבטא גם בתקיעות השופר. המדרש מבין ש”תרועת מלך” איננו נוגע רק לעצם ההמלכה וההתרועעות עם המלך; אלא זהו גם מלשון תרועת שופר. לכן המדרש לומד מכאן גם מקור לאמירת השופרות בראש השנה. לפי זה יש להבין שהמציאות הזו שאנו מריעים למלך, קשורה בקשר הדוק לכך שה’ אלוקינו עמנו ושוכן איתנו. התרועה שלנו מתאפשרת ונוצרת מהמקום הזה, וזהו מה שמאפיין אותה.

החיבור בין “ה’ אלוקיו עמו” אל “תרועת מלך בו” מסביר גם מדוע אנו אומרים את הפסוק “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” כפסוק של המלכה בברכת המלכויות. זה שאנו משמיעים לעצמנו שה’ הוא “אלוקינו” וקרוב אלינו, זו ממש ההמלכה שלנו עלינו. גם האמירה שהוא “אחד” משמעותה שאין בינינו שום מסכים המבדילים, ואין הסתרות ותיווכים שונים בינינו לבינו חלילה. אלא הוא איתנו, הוא שוכן איתנו והוא נמצא קרוב אלינו. התורה גם ממשיכה מפסוק זה אל פסוקי “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך” וכו’, ומצווה עלינו שהדברים יהיו על לבבנו ונשנן אותם בכל המצבים, וכן נקשור אותם על ראשנו וזרוענו ונציב אותם על מזוזות פתחנו. משום שהנוכחות שלו היא מאוד צמודה אלינו וקשורה בנו. זהו היסוד לכל קריאת שמע, וזהו היסוד של המלכויות. ה’ איננו מלך רק מלך בשמי השמים, אלא הוא מלך כזה שהוא קרוב, ש”ה’ אלוקיו עמו”. הוא מלך שנמצא עם העם שלו, הוא מתרועע איתם והם מריעים לו.

בראש השנה אנו מזכירים עצמנו בזה שאנו ממליכים אותו ומתחברים אליו

כעת נחזור לביאור המדרש. התורה מצווה עלינו לתקוע בחצוצרות לזכרון בכל ימי השמחה והמועדים: “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בַּחֲצֹצְרֹת על עֹלֹתֵיכֶם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם, אני ה’ אלוקיכם” (במדבר י, י). אולם לגבי ראש השנה התורה קובעת במיוחד שהוא יהיה יום של “זכרון תרועה“: “דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה” (ויקרא כג, כד). יש לראש השנה ייחודיות בכך שהזכרון שבו הוא בתרועה. אנו מוצאים בתורה שיש הבחנה בין תקיעה לתרועה: “ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו” (במדבר י, ז), וזאת בהנגדה למסע המחנות שבו דווקא מריעים, וכן בשעת מלחמה: “וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הַצֹּרֵר אתכם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת ונזכרתם לפני ה’ אלוקיכם ונושעתם מֵאֹיְבֵיכֶם” (שם, ט). נראה שבתרועה יש מרכיב של תלות בה’ וזעקה אליו מתוך חיבור אליו והתרועעות עמו. במסע המחנות עם ישראל נעקר ממקומו וממשיך לנוע ולנוד במדבר מלא נחשים ועקרבים, כאשר מסביבו גם אויבים ושונאים[2]. וכך גם במלחמה ודאי צריך להריע. לעומת זאת כאשר מקהילים את הקהל רק תוקעים, כי אין את המימד הזה של התלות בה’ והזעקה אליו.  

אם כן, גם בראש השנה יש ייחודיות משאר המועדים, שהזיכרון הוא לא רק על ידי תקיעה אלא יש בו “זכרון תרועה”, ו”יום תרועה יהיה לכם” (במדבר כט, א). אמנם התורה לא מבארת במפורש מה אופייה המיוחד של תרועה זו. על כך בא הפסוק בנבואת בלעם ומלמד שהתרועה הזו היא “תרועת מלך”. חז”ל מבינים שהפסוק הזה מדבר על התרועה בראש השנה. משום שאין תרועה אחרת שאפשר לקשר אל “תרועת מלך”. התרועה של מסע המחנות והתרועה של מלחמה אינן תרועות מלך, ואין בהן מימד של המלכה. לכן בהכרח ש”תרועת מלך” מתקיימת בראש השנה, וזו מהותה של תרועת ראש השנה. לפי זה בראש השנה אנו צריכים לכוון את ליבנו להזכיר את עצמנו לפני ה’ בתקיעות של המלכה והתקרבות אליו. התנועה שלנו בראש השנה היא להיות יותר ויותר “ה’ אלוקיו עמו, ותרועת מלך בו”.

אלא שהפסוק בנבואת בלעם איננו ציווי. הוא רק מציין שיש בעם ישראל “תרועת מלך”. לכן המדרש מחפש מקור לכך שאנו צריכים להמליך את ה’ בראש השנה בתרועה. ועל כך מגיע הלימוד שבמדרש. העובדה שה’ אומר לנו בפסוק שבו מדובר על הציווי לתקוע לזכרון את המילים “אני ה’ אלוקיכם” באה ללמד אותנו שהציווי הזה צריך להתבצע באופן שמבוסס על כך שה’ אלוקינו עמנו[3]. וכפי שהתבאר – זו מהותה של המלכת ה’.

ברכת מלכויות היא הכנה לשופר שמכריז שהוא הוא המלך

לפי זה המשמעות של התקיעה בשופר בראש השנה היא תקיעה של המלכת מלך. זו תקיעה כפי שנהגו בפועל בימי קדם בהמלכת מלכים מסוימים. דוד המלך מצווה: “ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל, ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה” (מלכים א’ א, לד). וכך עשו גם בפועל: “ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה” (שם, לט). וכן מוצאים גם אצל מלך אחר: “ויתקעו בשופר ויאמרו מָלַךְ יהוא” (מלכים ב’ ט, יג).

ניתן להבחין שבמקרים הללו שבהם מוזכרת תקיעת שופר בהמלכת מלך היתה מחלוקת ומאבק על המלכות. כנגד שלמה קם אדוניה, ויהוא המליך עצמו ומרד ביהורם בן אחאב. גם כשאנו ממליכים את ה’ בראש השנה אנו מכריזים שהוא המלך, כי באמת יש מחלוקת על המלכות שלו. מלכות הרישעה קוראת תגר על מלכות ה’. לכן אנו תוקעים בשופר, כדי לומר ולהכריז מי הוא המלך האמיתי של העולם.

זו היא דעתו של התנא הראשון שמובא במדרש. לפי הדעה הזו לא שואלים למה המלכויות קודמות לשופרות. כי המלכות היא זו שמסבירה ונותנת את המהות והמשמעות של השופר. כל המהות של התקיעה היא תרועת מלך, ולכן ברור שקודם צריך לכוון את הלב ולהסביר על מה עומדת לבוא תקיעת השופר. זהו מעין אמירת “לשם ייחוד” או “הנני מכוון” לפני קיום מצווה. לכך אנו צריכים לכוון את ליבנו בפועל באמירת המלכויות. עלינו לכוון את ליבנו לכך שאנו עוסקים בהמלכתו של ה’ בעולם, ומתכוננים תכף להכריז על מלכותו בתקיעת השופר. אינה דומה פעולת ההכרזה הזו כשהיא נעשית מתוך חיבור הלב לרצון לגלות את מלכות ה’ ולהשרות את שכינתו בעולמו ובעמו, להכרזה שנעשית ללא חיבור כזה. ברכת המלכויות היא ההכנה שלנו לתקיעת השופר, ובה אנו מכוונים את ליבנו לכך שתכלית שאיפתינו היא גילוי מלכותו יתברך.

על פי הדעה הזו מובן היטב גם כיצד עולה זכרוננו לטובה על ידי השופר הזה. כי אם אנו אלה שממליכים את ה’ ומכריזים על מלכותו כנגד החולקים עליו, בזה עצמו אנו מממשים את המציאות של “תרועת מלך בו”. ממילא מתקיים בנו גם “ה’ אלוקיו עמו”, ומתחזקת המציאות של “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל”. זהו דבר מופלא ומשמח ביותר. אנו זוכים להיות שותפים עם הקב”ה! אנו נעשים חלק מן הפמליא שלו, מעבדיו החשובים לו ביותר, וממילא הוא מוכן לראות רק את מעלתינו כשותפים אתו ולא להביט כלל על עוונותינו. מעבר לשמחה הגדולה שה’ מסתיר פניו מכל עוונותינו[4], השמחה המהותית שעלינו להרגיש בראש השנה ובתקיעות השופר היא על עצם השותפות שלנו עם הקב”ה. אין מילים לתאר את גודל הזכות העצומה שהעניק לנו ה’ באהבתו אלינו, להיות שותפים שלו בהמלכתו. זו היא הפסגה הגבוהה ביותר של משמעות שמסוגל בן אנוש להגיע אליה, ושם אנו ניצבים מחדש בכל שנה ושנה!

השופר מבטא את רצוננו בחירות מהשיעבוד שגורם לנו לחטוא ולהתרחק מה’

אמנם לפי ר’ נתן המובא במדרש, כל שלושת חלקי העבודה נלמדים מאותו פסוק: “ותקעתם בחצוצרות” – הרי שופר, “והיו לכם לזכרון” – זה זכרון, “אני ה’ אלוקיכם” – זה מלכות. המלכות עומדת בפני עצמה, והשופר מוזכר לפניה בפסוק. לכן נשאלת השאלה מדוע לא מקדימים את אמירת השופרות לאמירת המלכויות. ר’ נתן מלמד על מהות שופר אחרת – שופר של חירות. הוא מבסס את הקביעה ששופר הוא של חירות מהפסוק: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול” (ישעיה כז, יג). הוא איננו אומר שזה שופר של משיח, ולא שזה שופר של גאולה, אלא שזה שופר של חירות. לכאורה היה צריך להביא לכך הוכחה קולעת ומפורשת הרבה יותר בתורה: “והעברת שופר תרועה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בעשור לַחֹדֶשׁ ביום הַכִּפֻּרִים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה” (ויקרא כה, ט-י). אבל ר’ נתן רוצה ללמד מסר חשוב שהשופר הזה בא לבטא. החירות עליה מדובר בפסוק שמביא ר’ נתן היא חירות מן הגלות והשיעבוד שבו עם ישראל נתון. אולם מדוע השופר הזה הוא מה שמעורר רחמים על ישראל, כפי שאומר ר’ נתן: “המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים, כדי שֶׁתִּזָּכֵר לו. ובמה? בשופר של חירות”? משום שכל המציאות שבה אנו סובלים ומסתבכים ומתקשים ואפילו חוטאים – הכל נובע מכך שאנו בשיעבוד של מלכות הזדון ששולטת עולם. בפנימיות שלנו אנו רוצים לעשות את רצון ה’, אבל בניגוד לרצוננו יש שליטה של הטומאה שגורמת לכל החטאים העוונות. תקיעת השופר זו הבעה של משאלת לבנו שאנו רוצים שכל הרישעה כולה כעשן תכלה. אנו רוצים להשתחרר מעול מלכות הזדון, ומייחלים שה’ יעביר אותה מן הארץ. לכן הפסוק ממנו לומד ר’ נתן על השופרות מסתיים במילים “אני ה’ אלוקיכם”. מה שמונע את קבלת מלכות ה’ זהו השיעבוד הרוחני (שלפעמים הוא נובע משעבוד פיזי), ושופר החירות הוא זה שמביא את קבלת מלכות ה’. תקיעת השופר מבטאת את הרצון והבקשה לחירות הזו, ולכן היא עצמה מה שמעלה את זכרוננו לטובה.

המדרש גם מדגיש שמי שתוקע בשופר של חירות זה לא אנחנו אלא הקב”ה. כי אם היציאה לחירות תלויה בנו ובתקיעה שלנו, אז זו סתם משאלת לב חסרת בסיס וחסרת קיום. איך אפשר להשליך את יהבנו על כך שנצא לחירות, אם אנחנו אלו שצריכים להיות אחראים על החירות הזו? לכן ה’ אלוקים הוא זה שיתקע בשופר גדול. הוא זה שיוביל וינהיג את היציאה לחירות. הוא זה שאמור לכלות את הרשעה כעשן, והוא זה שיעביר ממשלת זדון מן הארץ. ממילא אפשר כבר עכשיו לראות את החירות הזו כמציאות ממשית שיש לה קיום. זהו בבחינת: “כל העומד לִפָּדוֹת כפדוי דמי (-דומה)” (מנחות קא ע”ב), “כל העומד להישרף כשרוף דמי” (שם קב ע”ב), שהדבר נחשב כבר עכשיו על שם סופו שודאי יגיע. זהו עוד היבט חשוב שאותו אנו צריכים לבטא בתקיעת השופר שאנו תוקעים בראש השנה. כשאנו תוקעים בשופר אנו תולים את עצמנו בה’ שהוא יגאל אותנו ויוציא אותנו לחירות מכל המשעבדים שלנו, ובעיקר מהמשעבדים הרוחניים שלנו.

המדרש מוסיף גם שמיקום התקיעה הזו יהיה מהיכל ה’ בירושלים. זה לא יהיה מהלך צדדי ושולי שיתרחש במקום נידח בעולם. זה יהיה המהלך המרכזי ביותר, והוא גם יהיה משולב ומחובר לבניין המקדש ולגאולה השלמה. כלומר החירות של עם ישראל היא עצם המלכת ה’ הכוללת שיוצאת מהיכלו, אשר משם ה’ מנהיג את כל העולם. ולא יהיה זה רק חירות פרטית של עם ישראל שה’ יושיע אותם, כפי שהיה ביציאת מצרים. אלא יש כאן גאולה של העולם כולו במלכות ה’, שתתגלה בהר הקודש בירושלים. גאולת העולם לא תהיה מנותקת מגאולת ישראל. העולם כולו יכיר בכך ש”ה’ אלוקי ישראל מלך”, ויתן כבוד לעמו ולתהילה ליראיו. בזה מתקדש שמו של ה’, אשר נקרא על עמו ישראל.  זהו רובד נוסף שאליו צריך לכוון את הלב בתקיעה השופר. את תקיעות החירות שלנו עלינו לחבר לתקיעות החירות של הגאולה השלמה בירושלים, ולגאולת העולם בכללותו.

עלינו להתחבר בראש השנה הן לשופר של המלכה והן לשופר של חירות

משמעות הדברים היא שהמדרש מלמד אותנו על שני מהלכים מקבילים בנוגע לשופר. הם אינם סותרים, אלא הם משלימים אחד את השני, בבחינת אלו ואלו דברי אלוקים חיים. מצד אחד השופר הוא שופר של המלכה ושל התקרבות הדדית של הקב”ה ושלנו. ומצד שני השופר הוא יציאה לחירות, וגאולת העולם כולו. זה וזה מעורר את זכרוננו לטובה. הן מצד היותנו עִמּוֹ וקרובים אליו, העוסקים עם המלך במלאכת המלכתו; והן מצד שכל רצוננו הפנימי הוא לחירות ממלכות הרישעה, משום שאנו מחוברים אליו בקשר פנימי, וגאולתנו היא גאולת שמו.

אל שני המהלכים הללו עלינו לנסות להתחבר בראש השנה. כך נמליך אותו הן בבחינה של “ה’ אלוקיו עמו”, והן בבחינה שחירותנו היא מלכותו. מתוך כך ניזכר לטובה, ותהיה לנו שנה טובה ומבורכת, מתוקה בגשמיות וברוחניות. 

[1] הרחבנו במשל כעין זה גם בטל חיים ימים נוראים עמ’ קעא, בהקשר של עבודת המלכויות בראש השנה.

[2] אשר על כך התפלל משה בעת מסע המחנות: “ויהי בנסוע הָֽאָרֹן ויאמר משה קומה ה’ וְיָפֻצוּ אויבך וְיָנֻסוּ משנאיך מפניך” (במדבר י, לה).

[3] המילים הללו אינן מופיעות בפסוק של “זכרון תרועה” אלא דווקא בפסוק על השמחה הכללית של המועדים והתקיעות שנעשות בכל חג וחג. ולא זו בלבד, הפסוק הזה נבחר להיות אחד מפסוקי השופרות שאנו אומרים בראש השנה, למרות שלא מדובר בו ישירות על תקיעת השופר. נראה שהדבר מלמד שתקיעת השופר איננה מנותקת מן התקיעות הכלליות של המועדים. בכל המועדים יש לתקוע לזיכרון לפני ה’. אולם בכל חג וחג הזיכרון הזה לובש אופי מיוחד אחד. בפסח יש את יציאת מצרים, בשבועות את מתן תורה וכו’. האופי המיוחד של הזיכרון שאנו מעלים בראש השנה הוא “זכרון תרועה”. ולפי זה גם תקיעות השופר שאנו תוקעים בראש השנה הם חלק מקיום מיוחד של המצווה הכללית לתקוע במועדים כדי להיזכר לפני ה’.

[4] כלשון הפסוק: “הסתר פניך מֵחֲטָאָי וכל עֲוֹנֹתַי מְחֵה” (תהלים נא, יא).