שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 306 | כד אלול תשפ”ד

“כדי לערבב את השטן” – התקיעה שלנו בשופרו של משיח

לכאורה אינו מובן מדוע השטן נבהל כל שנה מתקיעות השופר

חז”ל מבארים שהסיבה שאיננו מסתפקים בתקיעות ובתרועות שהתורה ציוותה עליהם בראש השנה, אלא מוסיפים מעצמנו תקיעות ותרועות נוספות, היא “כדי לערבב את השטן” (ראש השנה טז ע”ב). חז”ל גם מוסיפים שאלמלא מערבבין את השטן, יגרום הדבר לגזרות רעות באותה השנה: “ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה. מאי טעמא? דלא איערבב שטן” (שם).

רש”י מבאר זאת: “כדי לערבב את השטן – שלא ישטין, כשישמע שישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו” (שם ד”ה כדי). דבריו של רש”י מובנים בפשטות: טענותיו של השטן מסתתמות כשהוא רואה שישראל מחבבין את המצוות ומוסיפים לעשות מֵעֵבֶר לחובה הבסיסית המוטלת עליהם.

התוספות (שם ד”ה כדי) מביא הסבר אחר בשם הערוך, המבוסס על דברי הירושלמי: כאשר השטן שומע את קול התקיעות הראשונות הוא “בהיל ולא בהיל”, וכאשר הוא שומע את התקיעות הנוספות הוא מניח שזהו ודאי שופרו של משיח עליו נאמר: “והיה ביום ההוא יִתָּקַע בשופר גדול” (ישעיה כז, יג). ואם כן, מגיע גם זמן קיום הנבואה של “בִּלַּע המות לנצח” (ישעיה כה, ח), והוא עצמו (השטן) תכף יתבלע. מתוך כך מתערבב השטן ואין לו פנאי לקטרג על ישראל.

אולם לכאורה הסבר זה כלל אינו מובן. וכי השטן איננו מבין כבר שאין זה שופרו של משיח? הלא הוא שומע את התקיעות הללו כבר אלפי שנים, כיצד זה הוא מתבלבל בכל שנה מחדש? ואפילו באותו ראש השנה, הלא השטן שומע את התקיעות הנוספות הללו כשראשוני בתי הכנסת תוקעים אותם, והוא רואה שהמשיח לא הגיע. ואם כן, במניינים המאוחרים יותר הוא כבר אמור להבין שאין לו ממה להיבהל. עוד צריך להבין מדוע כשהוא שומע את התקיעות הללו הוא אומר שזהו “ודאי” שופרו של משיח. מדוע אין אצלו ספק בדבר, והוא בטוח שהתקיעה הזו היא בהכרח התקיעה של “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול”? גם לגבי התקיעות הראשונות לא ברור מדוע הוא כבר מתחיל קצת להיבהל, ו”בהיל ולא בהיל”; מה גורם לו לחשוב שזהו שופרו של משיח, ולא שופר של ראש השנה בלבד?

הקשר בין השופרות שבברכת שופרות טעון ביאור

דברי הירושלמי הללו, המובאים בתוספות, טעונים ביאור. וכפי שעמדנו על כך פעמים רבות, כגודל התמיהות שמעוררים דבריהם הקדושים של חז”ל כך גודל הגילוי שעומד מאחורי סודם של חכמים. על מנת לעמוד על ביאור הדברים, נתבונן תחילה בשאלה נוספת העולה מתוך סדר תפילת ראש השנה.

בברכת מלכויות אנו פותחים בזה שהמלכות שייכת לה’ ואנו מקווים לגילוי מלכותו. בזה עוסקת הברכה לכל אורכה. גם אמירת “עלינו לשבח” שנמצאת בברכה עוסקת בזה: ה’ הוא אדון הכל ויוצר בראשית, הוא מלך מלכי המלכים והוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ומתוך כך אנו מקווים לו שיעביר את האלילים מן הארץ ויתקן את העולם במלכותו. באותו האופן גם חתימת הברכה עוסקת ב”מלוך על כל העולם כולו בכבודך” ומסיימת: “מלך על כל הארץ”. כלומר הפתיחה והחתימה של הברכה הן ממש באותו עניין. גם בברכת הזכרונות הנושא הוא עקבי. הברכה פותחת בזה שה’ זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם. ובסיום אנו מבקשים “זכרנו בזכרון טוב לפניך ופוקדנו בפקודת ישועה ורחמים”. וכך גם חותמים: “זוכר הברית”.

לעומת זאת בברכת שופרות אנו פותחים בזה שהקב”ה נגלה לנו במעמד הר סיני בשופר. בפתיחת הסיום אנו עוסקים בשופר אחר לכאורה, שהוא “תקע בשופר גדול לחרותנו”. ואילו בחתימת הברכה אנו מזכירים דווקא את השופר בו אנו תוקעים: “שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים”. לכאורה אין שום קשר בין שלושת תקיעות השופר הללו שמוזכרות בברכה זו, ואלו הם עניינים שונים לגמרי. מדוע הם נתקבצו יחד בברכה זו?

כשתוקעים באופן של הַמְלָכָה משתנה כל היחס אלינו

בראש השנה בכלל, ובתקיעה השופר בפרט, ישנם שני מימדים שונים. האחד הוא העמידה שלנו כנידונים בדין חָמוּר וקשה לפני המלך שמרדנו בו. המלך הוא מלך, והוא מפעיל עלינו את כוח מלכותו בזה שהוא שופט אותנו. המימד השני הוא ההירתמות של עם ישראל באהבה עצומה לעשות כל שביכולתם ואפשרותם להמליך את המלך על העולם כולו, ולחדש מצידם את הפעילות של ‘גדודי המלך’ הגולה להשבתו על כסאו כמלך העולם. כך בתקיעות השופר יש מצד אחד הכרזה על תחילת הדין והמשפט, וזעקה וחרדה מפני אימת הדין. יחד עם עם זאת, יש בה גם כן תרועת מלך, בבחינת “בַּחֲצֹצְרוֹת וקול שופר הריעו לפני המלך ה'” (תהילים צח, ו), וכפי שמופיע בתנ”ך שתקיעת השופר היא פעולה של המלכה: “וַיָּרִעוּ כל העם ויאמרו יחי המלך” (שמואל א’ י, כד), “ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך” (מלכים א’ א, לד), “ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך” (שם, לט),.

יש הבדל עצום בין שתי העמדות הללו. באופן הראשון האדם עומד ביראה גמורה. הדין הוא דין קשה, ולא ברור איך בכלל אפשר לזכות במשפט כזה. באופן הזה יש גם למקטרג הרבה כוח לקטרג חלילה. צריך הרבה רחמי שמים כדי לזכות בדין כזה, אך למרבה האימה אין להם כל כך על מה להיתלות.

לעומת זאת, בבואנו להמליך את המלך הַגּוֹלֶה, אנו נמצאים במקום אחר לגמרי. אמנם גם בזה יש מימד של יראה. אחרי הכל אנו עבדי המלך שלא עשינו רצונו, ובלי דעת אף הלכנו אחרי אויבי המלך. זה אמור לגרום לנו חרדה ויראה מפני המלך. אולם כאשר אנו באים לבקש ולדרוש ולהשפיע על כך שהוא יחזור למלוך על כל העולם וכולם יתנו לו כתר מלוכה, ואנחנו מכריזים שאנחנו רוצים לעשות כל שביכולתינו כדי שמלכותו תתגלה – כל הגישה אלינו מתהפכת לגמרי. אין חביבות כחביבותינו, ואין שמחה גדולה לה’ מהשתעשע בנו. אנחנו מתחברים לגמרי למלכות ה’. כל שאיפותינו ורצוננו הוא שיתגלה מלכנו האהוב על כל העולם. באופן הזה תקיעת השופר שלנו מתחברת לתקיעת שופרו של משיח. השופר של כל ישראל בכל דור ודור מהווה כעין הקדמה, בית יד ובית שער לשופר הגדול שיתקע בזמן התגלות מלכות ה’ בימות המשיח. כל מציאותינו בעולם נועדה לסלול את הדרך למלכות ה’ שתתגלה, ובכל שנה ושנה אנו עושים ‘בקטן’ את מה שיקרה לעתיד לבוא ‘בגדול’.

התקיעות שעם ישראל חידש כדי להמליך את ה’ מבהילות את השטן

בזה ממש מתהפך כל הדין. כשהמקטרג רואה שאנו לא נשארים רק עם התקיעות הראשונות שהתחייבנו בהן, אלא שעם ישראל חידש מעצמו מערכת שלמה של תקיעות – הוא מבין שאנו בעצם עסוקים בתקיעות מהסוג השני. התקיעות הראשונות יכולות להיות שייכות לסוג הראשון, ויכולות להיות שייכות לסוג השני. ולכן השטן “בהיל ולא בהיל”. עדיין לא ברור לו מה המשמעות שלהן. אבל מערכת התקיעות הנוספות שעם ישראל חידש מגלה שעם ישראל הוא עַם ה’, שנועד להמליך את ה’, והוא באמת עוסק עכשיו בהמלכת ה’. המקטרג מבין שאלו ממש התקיעות של משיח. זו איננה טעות שלו, שבאופן מוזר הוא חוזר עליה כל שנה ושנה. אלא זו אמת לאמיתה. עם ישראל תוקע עכשיו את אותן תקיעות שעתידות להישמע ביום שהוא יצטרך להבלע. עִם עַם כזה הוא מפחד להתעסק, והוא איננו פנוי לקטרג עליהם.

ברכת שופרות מבטאת את השותפות שלנו עם ה’ בהמלכתו

גם את מעמד הר סיני אפשר לראות כיום שבו ה’ כפה עלינו את ההר כגיגית וחייב אותנו לקיים את רצונו. זה מימד שבאמת קיים במעמד הר סיני. אבל למרות המימד הזה, הרי אנחנו מעצמינו אמרנו “נעשה ונשמע”, והקב”ה הודיע לנו שאנו נהיה לו ממלכת כהנים וגוי קדוש. השופרות שהיו שם יכולים להיתפס בעינינו כמשהו מפחיד של גזירות שכופים עלינו בקול רעש גדול. אבל אפשר לראות את כל המעמד כמעמד של המלכת ה’ על ידי עם ישראל שמקבל אותו למלך. וכך מודגש בתיאור מעמד הר סיני שבברכת שופרות, דווקא מימד ההתגלות של הקב”ה אלינו והקישור המיוחד שלו אלינו:

אתה נִגְלֵיתָ בענן כבודך על עם קדשךָ לְדַבֵּר עִמָּם; מן השמים השמעתָם קולך, וְנִגְלֵיתָ עליהם בערפלי טהר. גם כל העולם כולו חל מפניך, ובריות בראשית חרדו ממך, בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמך תורה ומצוות. וַתשמיעם את הוד קולך, ודִבְּרוֹת קדשך מלהבות אש; בקולות וברקים עליהם נִגְלֵיתָ, ובקול שופר עליהם הוֹפָעְתָּ.

ההופעה של הקב”ה מוזכרת כאן פעמים רבות, ובפרט דרך הביטוי “נגלית”. היה כאן גילוי של הקב”ה אלינו. זהו קישור מיוחד, הוא בא ללמד את עמו, לדבר עמם, ולהשמיע להם את הוד קולו. זו היא התחברות של ה’ אלינו, והופעה של גילוי מלכותו על עם ישראל, אשר מזה נמשכת גם השפעה על כל העולם ועל כל בריות בראשית.

יוצא אפוא שהשופר מקיים אותה משמעות של המלכת ה’ על ידי עמו ישראל מזמן מתן תורה, דרך התקיעות שבכל שנה ושנה, ועד שופרו של משיח. אם כן, כל התקיעות המוזכרות בברכה עניינן אחד. השופר של “תקע בשופר גדול לחרותנו” הוא סגירת מעגל של קול השופר שהיה בזמן מתר תורה. ובדרך, בין שני הקצוות הללו, אנחנו מציינים שה’ שומע את קול תרועת עמו ישראל ברחמים בכל שנה ושנה.

במקום אחר (שיחת ראש השנה תשע”ח) הרחבנו במשמעות העמוקה שיש לכך בהקשר של השותפות שלנו עם הקב”ה. התקיעות שאנו תוקעים בשופר הן התחברות והשתתפות שלנו עם השופר בו תקע ה’ בהר סיני בו הוא יתקע לעתיד לבוא. השופר הוא אותו שופר, ומהות התקיעות היא אותה מהות[1]. השופר הוא סמל השותפות בינינו לבין אבינו שבשמים. השופר מעניק להמלכה ולזיכרון ציביון ומשמעות אחרים לגמרי – אנו ממליכים ונזכרים לפניו כשותפים רצויים ואהובים.

עוד עמדנו שם על כך שהדרך מההמלכה הגלויה הראשונה שהיתה במעמד הר סיני, ועד ההמלכה הגלויה האחרונה שתהיה בשופרו של משיח, עוברת דרך המְלכה שכרוכה בהרבה גניחות ובהרבה יללות – “גנוחי גנח וילולי יליל” (ראש השנה לג ע”ב). במהלך הזה יש הרבה אכזבות, הרבה כשלונות והרבה התמודדויות. אולם בזה מתבטאת השותפות שלנו! ההתמודדות הקשה שמוציאה מאיתנו את כל הגניחות והיללות היא החלק שאנו מביאים בשותפות הזו. והעובדה שהצער הזה נמצא בתווך שבין שתי ‘התקיעות הפשוטות’ מעניקה לו מימד שונה לגמרי שיש בו הרבה תקווה ועידוד.

עלינו להכין עצמנו לפתוח ליבנו לגילוי מלכות ה’, הינשאותו והופעתו עלינו

ההתגלות וההופעה של ה’, שאליה אנו מכוונים בברכת השופרות ובתקיעות השופר, מצריכה גם אותנו לפתוח את ליבנו אליה. בהקשר זה ניתן לחלק את העבודה לשלושה חלקים, הבאים לידי ביטוי במה שאנו מבקשים בראש השנה: “מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך”. ובדומה לכך גם בהמשך: “גלה כבוד מלכותך עלינו והופע והנשא עלינו לעיני כל חי”. ישנו הבדל בין למלוך, להנשא ולהופיע. למלוך זו הפעלת סמכויות כמהותו של המלך שיש לו את כל הסמכויות לפעול במלכותו. המשמעות של להנשא היא להוביל, לאו דווקא עם סמכויות. לנשיאי העדה לא היתה סמכות מיוחדת אבל הם היו הדמויות המנהיגות והמובילות של השבטים. להופיע זה לגרום לכך שהנוכחות של ה’ ממש תורגש בינינו. מעבר לכך שזו שהשאיפה והתפילה שלנו היא שיתרחשו הדברים הללו, יש לנו גם עבודה מצידנו לעורר את עצמנו לכך, מצד הנכונות ופתיחת הלב שלנו. ההתעוררות שלנו לגילוי מלכותו היא להיות נכונים לבטל את רצונותינו בפני רצונותיו. אנחנו יודעים שהוא אינו בא ‘למחוק’ אותנו אלא אדרבה הוא בוודאי רוצה את הטוב ביותר עבורנו. זו נתינת אמון מלא בו יתברך, שמתוכה אנו מוכנים להתמסר לעשות את רצונו בלבב שלם. ההתעוררות שלנו להינשאות שלו היא בזה שנהיה מוכנים שהוא יוביל אותנו אחריו. כלומר שנרצה שכל השאיפות, הרצונות, התוכניות ומכלול החיים שלנו יהיו לאורו של ה’ ושנלך בדרכו. ההתעוררות שלנו להופעתו של הקב”ה היא לרצות את נוכחותו, להשתוקק להיות קרובים אליו, להנכיח אותו בכל מעשינו וכך להיות דבוקים בו ככל יכולתנו.

יחד עם הכיסופים הגדולים לכך שכל זה יקרה, עלינו להתחזק מאוד באמונה שאכן יש לנו תפקיד להמליך את ה’, ובאמונה שאכן יש לנו כוח להמליך אותו ולגרום להופעתו. בכל פעם שאנו מתפללים על כך בראש השנה, אנו פועלים זאת יותר. כך אפילו כשאנו אומרים עוד ועוד פסוקי מלכויות וזכרונות ושופרות, וכן כשאנו חוזרים על שיר שמבטא את כיסופינו להמלכתו. באמונת כוח התפילות נשקיע את כל כוחנו לתת יותר ויותר כוח למלכות ה’, עד שתתגלה בשלמות בקרוב במהרה בימינו.

[1] הרחבנו שם גם בכך שבזה מוסברים הפסוקים המובאים בברכת השופרות, שלכאורה הם מערבבים שוב ושוב בין התקיעות שלנו לבין התקיעות של הקב”ה.