שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 305 | יז אלול תשפ”ד

[דילגנו כאן על חלק ד’ של פרק זה, משום שהוא מבוסס על ביאור מזמור קד בתהילים, שפורסם כבר לאחרונה במטל השמים גיליון 271]

“יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה”

צריך להבין את משמעות כפל הלשון “יסוד החסידות ושורש העבודה”

דרכו של הרמח”ל לדקדק מאוד במילותיו. במבוא הספר הבאנו את דברי הגר”א, שעד פרק י”א הוא יודע לומר שאין בספר אף מילה מיותרת. גם הרמח”ל עצמו התבטא כיוצא בזה על ספרו דרך ה’:

והנה נשתדלתי לסדֵר הדברים בסידור שנראה לי יותר נאות, ובמילות שחשבתים היותר הגונות… על כן גם אתה עתה צריך אתה לדקדק על כל זה, ולשמור את כל זה שמירה מעולה, עד תמצא מקום שיועיל לך, ולא תוותר על שום דקדוק פן יתעלם ממך ענין הכרחי. אבל זה אשר תעשה – תדקדק על כל המילות, ותשתדל לעמוד על תוכן העניינים ולעצור כל אמיתתם בשִׂכלך, ומצאת לך מנוח אשר ייטב לך.

(דרך ה’, סוף ההקדמה)

כיוון שכך, עלינו לדקדק ולהבין מה רמז המסילת ישרים בכפל הלשון “יסוד החסידות” ו”שורש העבודה”.

‘יסוד’ הוא תשתית בתחום הבנייה ו’שורש’ הוא תשתית בתחום הצומח, ולכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים. גם ‘עבודה’ ו’חסידות’ אינן מילים זהות; ‘עבודה’ היא שם כללי לכל עבודת ה’, בעוד ‘חסידות’ מתייחסת דווקא לשלבים המתקדמים יותר בעבודה, כפי שמגדיר המסילת ישרים בפתיחת מידת הפרישות: “ותראה, שכל מה שביארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק, ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד” (תחילת פרק יג). נמצא שהרמח”ל מלמדנו בלשונו הזהב שידיעת תכלית האדם בעולמו היא ‘יסוד’ לפסגות העליונות של העבודה, וגם ‘שורש’ לעבודה כולה.

כדי להבין את עומק דבריו, נגדיר תחילה את המאפיינים הייחודיים של השורש לעומת היסוד, ומתוך כך ננסה להבין במה מהווה ידיעה זו ‘שורש’ לעבודה כולה ובמה היא ‘יסוד’ לחסידות המגיעה בפסגת הסולם[1].

 השורש מזין ומחייה את הצמח בתמידות

אחד המאפיינים הייחודיים לשורש, שאינם קיימים ביסוד, הוא שהשורש מזין ומחייה את הצמח בתמידות. כך צריכה להיות גם ההתבוננות “שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו”. על האדם להזכיר לעצמו תמיד את תכלית העבודה. בכל אתגר, בכל נפילה, כמו גם בכל עלייה והתרוממות – עליו לשוב ולהזכיר לעצמו (ולפעמים לשאול את עצמו מחדש) מהי התכלית שלשמה הוא עובד. משם הוא ישאב את הכוח להמשיך לעבוד, לדחוף קדימה, ולעלות עוד ועוד בעזרת ה’. לכן התבוננות זו היא “שורש העבודה”. כשם שצמח יונק משורשיו בכל עת ובכל שעה את המים והמינרלים הדרושים לצמיחתו, כך העבודה שלנו יונקת בכל עת ובכל שעה מההתבוננות השורשית הזו את האנרגיות הדרושות לה כדי להמשיך להתקדם.

כאשר אדם עובד באופן זה, הוא מתדלק את עבודתו באורח קבע בחיות גדולה. כאשר העבודה יורדת לפרטי פרטים, בהתמודדות עם מידות נפולות שהאדם מוצא בקרבו או עם ניסיונות שהקב”ה מזמן לו, היא עלולה להיות מייגעת ומתסכלת. אך אם הוא ישכיל כל הזמן לשוב ולהתחבר אל השאיפות שלו, אל התכלית של עבודתו, אל הרצונות הטהורים שבקרבו – הוא יוכל לשאוב מכך כוחות גדולים. הרצון להתקרב אל ה’ יתברך ולזכות לדביקות בו ימלא את האדם באור גדול.

בשורש גנוז כל פוטנציאל הצמיחה של הצמח

מאפיין נוסף של השורש הוא שכאשר גרעין נובט ומתחיל להוציא שורשים, באותם שורשים ראשוניים כבר גנוזים כל המאפיינים של הצמח שעתיד לצמוח, כולל גובהו וגודלו. אם יינתנו לו התנאים המתאימים, הוא יצליח להוציא אל הפועל את המאפיינים הללו. גם לעבודת ה’ יש ‘שורש’ שבו גנוזים כל מאפייניה, וממנו נגזרת יכולתה להצמיח את האדם. ‘שורש’ זה הוא, כאמור, בירור חובתו בעולמו. כאשר אדם עוסק בבירור זה, הוא מצמיח את השורשים שבהם גנוזה יכולתו להתקדם בעבודת ה’. וכאשר יבין שחובתו בעולמו היא להתקרב לה’ ולהידבק בו, כל העבודה שהוא יעבוד אחר כך תקבל אופי של התקרבות לה’. אילו הוא ידלג על הבירור השורשי הזה, עבודתו תהיה עבודה ‘מנותקת’. הוא ינסה להתקדם ולתקן את מידותיו ומעשיו – אך ירגיש ‘יובש’ כי לא תהיה לעבודתו ‘שורש’ חי לינוק ממנו.

השורשים גדלים ומתפתחים יחד עם העץ

מאפיין שלישי הוא שהשורשים גדלים ומתפתחים יחד עם העץ: כשהעץ קטן גם השורש קטן, וככל שהעץ גדל – השורשים גדלים גם הם. בהיותם גדולים, הם יכולים לייצב ולהחזיק את העץ הגדול. אילו שורשיו של אילן גדול היו נשארים קטנים כשורשיו של שתיל רך, הם לא היו יכולים לייצב ולהחזיק אותו. היה זה אילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, שהרוח באה ועוקרתו על פניו. כך גם בעבודת ה’: כאשר אדם ניצב בתחילת דרכו, ועוסק כהקדמה בבירור חובתו בעולמו – הוא יכול להגיע לרמה מוגבלת של הבנה. ממקומו, המושגים העמוקים של קרבת אלוקים רחוקים ממנו. ככל שיזכה לעלות בסולם ולהתקרב לאלוקיו, יוכל גם להעמיק את הבנתו מהי אותה קרבת אלוקים, וממילא “חובתו בעולמו” מקבלת פנים עמוקות ומשמחות יותר[2]. אלא שכדי שזה יקרה, חשוב מאוד שגם בהמשך העבודה האדם יחזור תמיד לנקודת המוצא, לאותו בירור שורשי של “חובתו בעולמו”.

מאידך, כשם שהעץ לא יכול להמשיך לצמוח אם שורשיו לא יצמחו עמו, גם השורשים אינם גדלים בלי שהעץ יצמח עמם. ובנמשל, אחרי הבירור הראשוני של חובת האדם בעולמו, עליו לגשת לעבודה המעשית, ומכוח התובנות שהגיע אליהן – לצאת לדרך. אם הוא יישאר בפרק א’ של מסילת ישרים, לא רק שהוא לא יתקדם בעבודה, אלא גם הבירור ילקה בחסר אפילו שהוא לכאורה מעמיק בו. דווקא דרך המפגש בפועל עם הדביקות והתשוקה לדביקות, עם האמצעים המביאים אותו אליה ועם המפסידים המרחיקים אותו ממנה – יוכל גם השורש שלו לצמוח ולגדול.

נמצא שהעבודה הרוחנית דורשת שמירה על איזון תמידי בין התקדמות מעשית לבין הבירור השורשי של תכלית העבודה[3]. על האדם להיות קשוב לעצמו מתי ‘שורשיו’ דלים מדי – שאז עליו להשקיע יותר מזמנו וממרצו לברר מחדש את תכלית עבודתו;  וכאשר ‘שורשיו’ רוויים ויכולים להצמיח ענפים חדשים עליו לעסוק בעיקר בעבודה המעשית.

ההקשבה הפנימית נצרכת לאדם גם על מנת לזהות את גודל ‘השורש’ שלו ולהתאים את עבודתו אליו. כלומר לזהות מה הן התובנות המתאימות למדרגתו, שמסוגלות להניע אותו לעבודה. לא בכדי המסילת ישרים מלמד שלוש מדרגות שונות בהבנת חובתו של אדם בעולמו; אדם שינסה להפעיל את עצמו מכוח תובנה שאינה כפי מדרגתו – בהכרח ייכשל. מי שזקוק לכבוד ולעונג, ורחוק עדיין משאיפה לשלימות – לא יצליח להפעיל את עצמו, אלא אם יציב לנגד עיניו את העונג הגדול שעבודת ה’ עתידה לזַכות אותו בו. מאידך, מי שנפשו מתאווה לשלימות שבקרבת אלוקים – המנוע של כבוד ועונג יהיה קטן מדי עבורו, ולא יעזור לו להתקדם בעבודה[4]. כאשר אדם עובד בכלים המתאימים לו, עבודתו בעזרת ה’ תזרום ותתקדם, וגם תמלא אותו בשמחה גדולה.

השורש מעצם טבעו הוא חלק בלתי נפרד מהעץ

מאפיין נוסף הוא שהצמח ושורשו צומחים יחד מאותו גרעין, וּמִשֶּׁכָּךְ – במהותם הם חלק ממכלול אחד. ניתן היה להסתכל על פרק א’ של מסילת ישרים כפרק ‘הקדמה לעבודה’, בעוד עבודת ה’ עצמה מתחילה מפרק ב’. אך לא כך הדבר. הבירור היסודי של חובת האדם בעולמו הוא עצמו עבודת ה’ ממש, והעיסוק בו הוא הוא התחלת הצמיחה של עובד ה’.

צריך להקפיד שהשורש יהיה תמיד טמון ומכוסה מתחת לאדמה

המאפיין הייחודי החמישי של השורש הוא שבכל משך גידולו של העץ צריך השורש להישאר טמון ומכוסה מתחת לאדמה. כאשר השורש גדל הוא מתפשט, במצבים מסוימים הוא עלול להיחשף. חשיפה זו מסכנת את העץ וממעיטה את יכולתו של השורש להזין אותו, ולכן צריך להקפיד כל הזמן שהשורש יהיה מכוסה באדמה. ככל שהוא יהיה טמון עמוק יותר, הוא ייטיב לבצע את תפקידו.

הנמשל לזה הוא ההפנמה של ידיעת חובת האדם בעולמו. אדם שלמד מהי חובתו בעולמו, אך לא עמל להפנים זאת – דומה לאילן שיש לו שורש, אך הוא אינו טמון באדמה. עליו ‘לטמון’ את ה’שורש’ שלו עמוק בתוך הלב. וכאשר התובנה שלו בחובתו בעולמו מעמיקה, במקביל להתפתחות עבודתו הרוחנית (בדומה לגדילת השורש במקביל לצמיחת העץ, כפי שהתבאר לעיל) – עליו להקפיד לעסוק באופן תמידי בהשבה אל הלב של כל גילוי חדש וכל עומק חדש. רק כך תוכל הדעת שלו להפעיל אותו ולהזין את העבודה שלו כפי שהיא אמורה[5].

על גבי אותו יסוד ניתן לבנות מגוון בניינים

עד כה התברר עניינו המיוחד של “שורש העבודה”. ראינו כיצד המאפיינים הייחודיים ל’שורש’ מתאימים מאוד לבירור חובת האדם בעולמו, שהיא תשתית למכלול ה’עבודה’. כעת נעסוק ב”יסוד החסידות”. ננסה להבין כיצד בנוגע הפסגות העליונות של העבודה מתאים להתייחס לבירור הזה כמו ‘יסוד’ של בניין.

אחד המאפיינים היחודיים השייכים ליסוד שהוא אחרי הצבת היסוד, ניתן לבנות על גביו מגוון בניינים, מסוגים שונים ובסגנונות שונים. כאשר חופרים את היסודות לבניין, אי אפשר עדיין לקבוע איזה בניין ייבנה עליו. האפשרויות רבות ומגוונות, כיוון שלבניינים שונים יהיו אותם יסודות. כאשר אנו עוסקים בחסידות, ישנו יסוד אחד שמתפרט בהמשך לגוונים שונים. המסילת ישרים מציג את מידת החסידות כך:

המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן, וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל… ותהיינה לו המצוות אשר צִוּוּיָם גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאֶל העניין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו. ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעיניים להרבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא: “עושה נחת רוח ליוצרו”. נמצא כלל החסידות – הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר.

(פרק יח)

בתחילת הדרך, הבירור של “חובת האדם בעולמו” מביא להבנה ש”השלימות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך”, ו”לשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה. והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכוח מעשים שתולדתם זה העניין, והם הם המצוות” (פרק א). אך כאשר האדם מגיע למידת החסידות, הוא מבין שאותן מצוות אינן נגמרות ב”חובה אשר על כל ישראל בכלל”, אלא מהוות עבורו קריאת כיוון להבנת רצון ה’. אותה “חובתו בעולמו” מקבלת כאן פנים חדשות. על גבי היסוד המשותף הזה בונה כל אדם את הבניין האישי הייחודי לו, כפי נטיית נפשו ונסיבות חייו. כפי שכותב המסילת ישרים בסוף הספר:

כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו. וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראויים לו דרכי החסידות. לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שווה לכל נפש ודאי, הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו; אבל הואיל והנושאים משתנים, אי אפשר שלא ישתנו האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית, כל אחד לפי עניינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד, כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה. וכתוב: “כל פָּעַל ה’ לַמַּענהו” (משלי טז, ד). ואומר: “בכל דרכיך דעהו והוא יְיַשֵּׁר אורחותיך” (שם ג, ו).

(פרק כו)

ואכן, הדבר ניכר בדרכיהם של גדולי הדורות. לא הרי חסידותו של הגר”א זיע”א כחסידותו של הרבי ר’ אלימלך זיע”א, ולא זו וזו כדרכו של בעל התניא זיע”א; לא הרי חסידותו של ה’סבא’ מקלם זיע”א כחסידותו של ‘בבא סאלי’ זיע”א. הצד השווה שבכולם – “אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו”.

היסוד צריך להיות מותאם מראש לבניין שעתיד להיבנות עליו

מאפיין נוסף של היסוד הוא שהיסוד צריך להיות מותאם מראש לבניין שעתיד להיבנות עליו, במלוא גודלו וכובדו. כשעסקנו בדימוי של “בירור חובת האדם בעולמו” לשורש, עמדנו על כך שהיכולת להגיע להבנה עמוקה בנושא גדול זה, הולכת ומתפתחת במהלך העבודה. בתחילת דרכו של האדם התובנה שלו בהכרח תהיה בוסרית ומוגבלת. כעת מתברר שדווקא לעבודה זו של תחילת הדרך יש חשיבות רבה ומיוחדת, בהיותה הבסיס למדרגות הגבוהות שיבואו לאחר כן. מי ששואף להמריא למדרגות החסידות צריך להשקיע עבודה יסודית בבירור הזה, מתוך הבנה שזהו היסוד לכל הבניין שהוא יבנה בהמשך. לעיל (בביאור הקדמת הרב המחבר) דימינו את עובד ה’ השואף למדרגות גבוהות למי שמתכנן הקמה של סופרמרקט ענק. דווקא תכנון נכון של התשתיות יאפשר לו ליישם את חלומו בהמשך.

כאשר אדם ניגש לבירור חובתו בעולמו מתוך הבנה שהוא מציב כעת את התשתית גם למדרגות גבוהות של חסידות, הוא ישקיע בבירור זה בכל כוחו. למרות שהוא מודע לכך שבשלב זה הוא לא ימצה את הבירור, הוא כן ינסה למצות את היכולות הנתונות בידו כעת. עם הדעת שיש לו, עם יכולת ההבנה שהקב”ה חנן אותו במושגי העבודה, עם מירב המוטיבציה שקיימת אצלו – הוא יתאמץ לברר ולהבין מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל[6].

אכן כשהוא יתקדם בעבודה ודעתו תגדל ותתרחב – גם הבנתו את חובתו בעולמו תעמיק ותתפתח. אותה הבנה בוסרית, ואפילו אותן טעויות שטעה בהתחלה, היא זו שתביא אותו לשלבים הבאים ולהבנה המפותחת יותר. עבודה יסודית בתחילת הדרך מטמיעה בדעתו את ההנחות הראשוניות, שעל גבן הוא בונה את התובנות העמוקות יותר[7].

בבניין הנבנה על היסוד, הקומות הראשונות חשובות לא פחות מהקומות העליונות

מאפיין שלישי של ‘יסוד’ הוא שכאשר בונים על גבי היסוד בניין בעל מספר קומות, אין שום הבחנה מהותית בין הקומות השונות. כולן עשויות להיות בעלות גובה זהה, ומבחינת השימוש שנעשה בהן – ייתכן שהקומות התחתונות יהיו חשובות יותר מהעליונות. זאת בניגוד לעץ, שבו מן השורש צומחים תחילה גזע וענפים, אשר הם רק האמצעי ממנו יצא עיקר תכלית העץ שהוא העלים, הפרחים והפירות.

בנמשל, דימוי עבודת ה’ לעץ בלבד, ובסיס העבודה לשורש, עלול להטעות. ניתן לחשוב שעיקר העבודה הוא דווקא בפסגות העליונות, בשלבי החסידות, ואילו השלבים הראשונים של העבודה אינם אלא אמצעים הכרחיים על מנת להגיע לחסידות. בלשונו המדויקת מלמד אותנו הרמח”ל שאין זה כך. הבסיס לחסידות הוא כיסוד לבניין. לפני שבונים את הקומות העליונות של הבניין יש לבנות קומות תחתונות, שהן בעלות חשיבות עצמית ואינן רק אמצעי להקמת הקומות העליונות. כך עלינו להסתכל גם על הקומות הראשונות של עבודת ה’. חשיבותן גדולה מצד עצמן, ולא רק כשלבי ביניים בדרך אל החסידות.

הקב”ה חפץ בעבודתו של כל אחד באשר הוא. מי שנמצא בתחילת דרכו, ועמל לקנות את הזהירות, הזריזות והנקיות – עבודתו יקרה וחביבה לפני ה’ לא פחות מהחסיד שכבר נקי במעשיו ובמידותיו, ועובד לקנות את הפרישות, הטהרה או החסידות. קומת הקרקע בבניין היא בעלת גובה מלא, בדיוק כמו הקומה החמישית או העשירית; כך גם עבודת הזהירות היא קומה שלימה בבניין המידות, בדיוק כמו עבודת הפרישות, החסידות או יראת החטא.

את זאת רוצה הרמח”ל שנבין כבר בהצבת היסודות, כאשר אנחנו עוסקים בבירור חובתנו בעולמנו. על מנת לבנות על גבי היסוד הזה את הבניין הרצוי של עבודת ה’ – עלינו לזכור שהדרך תתחיל בקומות הראשונות, ואין לזלזל בהן. מי שיודע לייקר את העבודות ה’פשוטות’ וה’נמוכות’, יזכה בעזרת ה’ לבנות אותן כראוי, ויוכל לזכות גם להתקדם משם למדרגות הגבוהות יותר[8]. וכבר אמר שלמה המלך יסוד גדול זה: “בכל דרכיך דָעֵהוּ, והוא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ” (משלי ג, ו), והיא “פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה” (ברכות סג ע”א).

אותו עיקרון נכון גם בלימוד התורה. לימוד בסיסי של הבנת פשט התורה שבכתב או דברי רבותינו, חשוב ויקר לא פחות מלימוד מתקדם של חקירות עמוקות וחידושים מופלאים. אם אדם יזלזל חלילה בלימוד הפשוט, מתוך מחשבה שרק לימוד עמוק ומורכב הוא ‘באמת’ לימוד – הוא יתקשה להשקיע בו. ובלי עמל ויגיעה, לעולם אין הצלחה אמיתית. ממילא, הוא גם לא יוכל להגיע לרמות גבוהות יותר בלימוד. השלבים הראשוניים הם לא רק הדרך אל השלבים הגבוהים, אלא הם יקרים וחשובים מצד עצמם. כאשר אדם משקיע ככל יכולתו בלימוד המתאים לו כפי רמתו – דווקא שם תשרה עליו השכינה. כמאמר החזון איש זיע”א:

לעשות את העיקר לעיקר… שיהיה המשא ומתן שגור ושנון, לזכור את ה”לכאורה” ואת המסקנא… ועיקר הזה דורש עמל ומלחמה פנימית… אבל העמל זה הוא עמל התורה, אשר כל סגולות לימוד התורה נאמר על עמלה. ואמנם אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ.

(קובץ אגרות חזון איש ח”א, ב)

[1] הרמח”ל פתח ביסוד החסידות וסיים בשורש העבודה, כיוון שה’חסידות’ היא לב ליבו של הספר. כבר בהקדמה הרמח”ל עסק בשאלה “מהי חסידות”; בנוסף, הפרק הנוכחי עוסק בהרחבה במושג הדביקות (בעולם הבא וגם בעולם הזה, כפי שהתבאר לעיל), שעיקר מקומה במידת החסידות (פרק יט), כאחד מענפי האהבה. החסידות, אם כן, היא תכלית העבודה, ובה באה לידי ביטוי המהות העיקרית של העבודה. אף על פי כן, המושגים “יסוד החסידות” ו”שורש העבודה” יתבארו כאן בסדר הפוך כדי להתחיל מבסיס העבודה, ורק אחריו לעסוק בחסידות, השייכת לשלב מתקדם יותר.

[2] כפי שראינו בחלקים הקודמים של ביאור הפרק, המסילת ישרים כלל בפרק א’ שלוש מדרגות בהבנת “חובתו בעולמו”, אך בקיצור נמרץ. ההרחבה שמופיעה בהמשך הספר מגיעה בהתאמה ליכולת ההכלה של האדם את התובנות הללו, שגדלה והולכת עם העבודה.

[3] מו”ר הרב יצחק שלמה זילברמן זצ”ל למד את מסילת ישרים פעמים רבות, ועסק בו כל ימיו ממש, ובמשך שנים רבות אף היה מתחיל את יומו בקריאת “קיצור מסילת ישרים” כולו; אך יותר מכול הוא עיין דווקא בפרק הראשון.

[4] בדרך כלל בתחילת הדרך הַמְּנוֹעִים של העובד קטנים ונמוכים, כשם שבדרך כלל שותלים עץ כשהוא קטן ושורשיו קטנים. אכן ישנם מצבים, ובמיוחד בדורנו, שאדם נחשף לעבודת ה’ כאשר בקרבו כבר בוערת נשמתו במלוא עוזה. עליו להבין שהוא לא שתיל רך אלא עץ גדול שנעקר ממקומו, וכדי להיקלט היטב מחדש עליו לעבוד בהתאמה לשורשיו הגדולים.

[5] בטמינת השורש בתוך האדמה ניתן למצוא רמז גם לעניין נוסף. בשם רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א מובא (בקונטרס זכרון בספר שבסוף ספר אבני זכרון, עמ’ ס’ הערה סט) שקיבל מהמגיד הקדוש ממעזריטש זיע”א שכאשר אדם משיג מדרגה חדשה עליו להסתיר אותה למשך תקופה מסוימת, שהיא כעין ‘הריון’ למדרגה זו. וכעין זה כתב ר’ אלימלך עצמו, שבתחילת העבודה צריך האדם להצניע את מעשיו כדי שלא יבוא לידי גאווה (נועם אלימלך תרומה, ד”ה ועשית את המזבח). כפי שהתבאר, התובנה של חובת האדם בעולמו היא עצמה דבר שמתפתח במהלך העבודה; ניתן לומר שגם עומקים חדשים שאדם זוכה להשיג בתובנה זו מצריכים התכנסות והצטנעות, כטמינה בתוך האדמה.

[6] כדי לעשות זאת בצורה טובה לא די בקריאת הפרק הראשון במסילת ישרים. לכך ייעד הרמח”ל את ספריו “דרך ה'” ו”דעת תבונות” אשר עוסקים באופן מעמיק יותר בבירור מהותו ותפקידו של האדם בעולם. וכמובן ישנם עוד ספרים רבים שעוסקים בכך.

[7] כך הוא גם בכל החוכמות, וכגון בחוכמת החשבון. רק מי שמשקיע רבות לרכוש ולהטמיע בדעתו את כללי היסוד של פעולות חשבוניות, יוכל להצליח בהמשך גם בפתרון בעיות מורכבות יותר. כעין רמז לזה יש בדברי רבי חנינא: “אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסַּכְתָּנִי אמי בילדותי – הן עמדו לי בעת זקנותי” (חולין כד ע”ב).

[8] וראה במכתבו של פרי הארץ (מכתב כב) שהובא בחלקים הקודמים של ביאור הפרק.