בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 304 | ט’ אלול תשפ”ד

מסילת ישרים - חובת האדם בעולמו (ג)

שיחות שניתנו בישיבת תורת החיים על מסילת ישרים

“האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו… ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא” (המשך)

תקציר החלקים הקודמים

בחלק הקודם עמדנו על חשיבות הציפייה לעולם הבא ולשכר הצפון בו. הוספנו שיש להעמיק ולברר מדוע ההתענגות על ה’ בעולם הבא היא דבר שכיום אנשים פחות מחוברים אליו, בשונה ממה שהיה בעבר. הבאנו שש סיבות הגורמות לכך, ובחלק השני של ביאור המזמור עסקנו בדרכים להתמודד עם ארבעת הסיבות הראשונות. ראינו שאמנם במבט ראשון נראה שהחיים בעולם הזה נעשו לכאורה קלים ונוחים יותר, אך לאמיתו של דבר העולם עוד רחוק מתיקונו, והרווחה שהביאה הקידמה יצרה גם בעיות חדשות. עמדנו גם על כך שכנגד החומרנות המתגברת, ישנה גם התגברות של ההכרה בהישארות הנפש, כך שהתמקדות בעולם הבא כבר איננה ממש הליכה ‘כנגד הזרם’ הדורשת תעצומות נפש מיוחדות. בהקשר של הגורם השלישי, שיבת ציון, ראינו שאמנם עוצמת הרדיפות וההשפלות שעברנו בגלות פחתה, אך הגאולה שלנו רחוקה מלהיות שלמה, ובמבנים מסוימים המצב אף החמיר. ממילא אין מקום למחשבה שהעולם הזה הוא כבר מספיק טוב ואין צורך לשאוף לעולם הבא. הגורם הרביעי שעסקנו בו, שמרחיק אותנו מלחיות חיים שמתחשבים בעולם הבא, הוא שהעולם הגשמי נעשה כביכול מובן בכלים טבעיים ואינו מזקיק להתחשב במימד הלא טבעי שבו. כנגד זה עמדנו על כך שחשוב לשים לב שהאמת היא שההבנה המדעית של העולם מוגבלת מאוד. יתירה מזו, המדע מתעסק רק בחשיפת חלק הטכני של חכמת הטבע, אך הוא מתעלם מהמהות של הבריאה הזו. כאשר חווים את המציאות הרוחנית שמחוברת למציאות הטבעית, העולם הבא הוא רק היבט נוסף של הנהגת ה’ את הבריאה. מי שיתעמק בפלאי הבריאה, ויחפש את הנעלם והנסתר מאחוריהם – דווקא מתוכם יוכל לחשוף את העולמות הנשגבים, את הרוחניות, ולהגיע לידיעת האלוקות. נמצא שהבנת העולם הזה לא רק שאינה סותרת את ההכרה בעולם הבא, אלא אדרבה, היא מהווה מפתח ושער להגיע אליו.

 בחלק זה נעסוק בשתי הסיבות האחרונות.

ה’מוסריות’ כיום מזויפת והעולם נעשה דווקא פחות מוסרי

בדומה לחלק מהסיבות הקודמות (שהובאו בחלקים הקודמים של מאמר זה), הסיבה החמישית קשורה גם היא בהתקדמות מסויימת שהעולם כביכול התקדם. העולם נתפס כיום כמוסרי יותר מבעבר, וממילא מעורר יותר ציפייה לצדק ושלווה בעולם הזה, מבלי להמתין לעולם הבא.

אבל המוסריות הזו אינה מכוּונת על פי אמיתה של תורה, אלא על פי אמות מידה שקריות[1]. ומלבד זאת, היא כלולה באינטרסים ובצביעות רבה. כך ניתן לראות למשל שבשם הצדק והמוסר אומות העולם דורשות מעם ישראל לחוס על אויביו ולא להציל עצמו מהם על ידי השמדתם, וקל וחומר שלא לנקום מהם על מעשי רצח וזוועה שעשו לו.

יתרה מזו, כאשר מתבוננים במבט כוללני נראה שלמרות כל הדיבורים היפים שהמנהיגים ואנשי הרוח מדברים, לא רק שהעולם לא התקדם אל הצדק, אלא הוא דווקא התרחק ממנו בתחלית הריחוק. מאות מיליוני בני אדם עונו ונהרגו במאתים השנים האחרונות על מזבח עקרונות ‘הצדק’. כ-100 מיליון על מזבח ה’צדק’ הקומוניסטי והסוציאליסט”, ועוד כ-100 מיליון על מזבח ה’צדק’ הלאומני.

בחוסר המוסריות הקיים היום ניתן לכלול גם את כל שפיכות הדמים הנעשית יום יום ושעה ושעה, כשרומסים את כבודו של האדם על ידי הוצאות שם רע ורדיפות בעיתונים ובאמצעי המדיה השונים. ואם כוללים במוסריות גם את הנאמנות שאמורה להיות במוסד הנישואין, אז המצב המזעזע של חוסר נאמנות הקיים היום בחלק גדול מהציבור בארץ ובעולם הוא מציאות של ערעור מוסרי בהיקף חסר תקדים. ואם בכלל המוסר יש לכלול התנהגות צנועה ושמורה בין גברים ונשים, אז העולם בכללותו התדרדר למציאות נמוכה ושפלה ביותר.

המציאות הזו לא אמורה לייאש אותנו חלילה מתיקון העולם. אך אנו כן צריכים להשתמש בה כדי לעורר את עצמינו לכך שתקוותנו הגדולה לזכות לחיי נצח בעולם הבא היא עדיין רלוונטית ומשמעותית ביותר.

סבלנות היא מפתח לבניין אמיתי של תורה

הסיבה האחרונה שהוזכרה היא שקצב החיים כיום מייצר אצלנו חוסר סבלנות. זו אכן בעיה אמיתית, שמפריעה מאוד להנחיל לעצמנו את הנושא של עולם הבא. אולם אסור לנו לוותר לעצמנו בענין הזה. אנו צריכים ללכת נגד הנטייה הטבעית הזו, שמושפעת מהמציאות הכללית של העולם שסובב אותנו. עצם המודעות לכך שיש לנו בעיה כזו, ועצם ההכרה עד כמה הבעיה הזו פוגשת אותנו בהקשרים רחבים מאוד, הם אלו שיכולים לסייע לנו לעבוד את עבודת הסבלנות (כפי שיורחב בהמשך). ומתוך כך, נוכל גם להתחבר מחדש לנושא של העולם הבא.

ראשית כל עלינו לשים לב שהבעיה של חוסר הסבלנות אינה פוגעת רק בציפייה שלנו לעולם הבא. סבלנות היא מצרך יקר ביותר בחיינו בכלל, ובחיינו כיהודים וכעובדי ה’ בפרט. ראשית, בניין משמעותי של תורה נבנה רק בהשקעה מרובה ומתמשכת, שדורשת סבלנות רבה. התורה הקדושה “אֲרֻכָּה מארץ מִדָּהּ (מידתה) ורְחָבה מני ים” (איוב יא, ט), וקניית ידיעה רחבה בתורה דורשת זמן רב. יתר על כן אמרו חכמים: “אפילו קרא ושנה, ולא שימש תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ” (ברכות מז ע”ב). ואם כן זמן ארוך צריך אדם להשקיע על מנת להתגדל בתורה. וכה אמר החזון איש זיע”א:

העמל בתורה כוחו לזַכּוֹת הנפש, ולעשותו עדין ומצוחצח, מושך אליו את הרגש הנעים של טהרה וקדושה… נוסף לזה מנחיל עמל התורה אהבה נפרזה ומסירות נפש לקיום פרטי המצוה של הלכה זו שהוא עמל בה… כאשר שם לילות כימים בחיקור הדין ואיזון משפט בספרי המפרשים והפוסקים אשר התוו לנו את דרך התורה שבעל פה הרחבה מני ים, היגיעה הזאת… מנחילה לבעליה אהבת המשפט וסגולת הצדק…

והלימוד בעיון בהלכה עד לרדת להלכה ברורה בכל הסעיפים המסתעפים, הוא לימוד של שנים רבות בשקידה נמרצה. כי הסתגלות העיון הזה הוא תכלית ידיעת התורה, שהפליגו חז”ל שאי אפשר לקנותה בדרך עראי במיעוט השתדלות. ואמרו שהתורה נקנית במ”ח דברים (אבות ו, ה-ו), וכולם יציאה מגדרי הטבע והרגל האישיות להיכנס בדרכי השלימות…

(אמונה וביטחון ג, ז-ט)

העמל של בניין המידות וקרבת אלוקים דורש גם הוא סבלנות מרובה

כמו לימוד התורה, כך גם עבודת המידות ובניין הנפש, והקישור הפנימי עם הקב”ה ועם תורתו, נבנים דווקא בעמל רב ובזמן מרובה. כדברי רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א: “‘וכבר אמר: אנא השם, ונשמע קולו’ (יומא לט ע”ב) – פירוש, שזמן ארוך צריך האדם לצעוק: אנא השם, עָזְרֵנִי שאזכה לעבדך באמת! ואז ‘ונשמע קולו’, אבל לא בימים מועטים” (נעם אלימלך וישלח, ד”ה וישלח). אם התפילה על עבודת ה’ דורשת “זמן ארוך”, כל שכן שהעבודה עצמה דורשת זמן ממושך, כפי שמבואר במסילת ישרים עצמו ממש בכל מידה ומידה. כך הוא מתחיל כבר בזהירות:

והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא.

(פרק ג)

היסוד הזה מופיע ממש לאורך כל הספר. ההתעוררות לזריזות מתגברת על ידי ההסתכלות בטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם: “כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו” (פרק ח), “האמצעי האמיתי לקנות הנקיות, הוא התמדת הקריאה בדברי חכמים ז”ל, אם בענייני ההלכות ואם בענייני המוסרים” (פרק יב). לקניית הפרישות צריך להסתכל בגריעות תענוגות העולם הזה ופחיתותם: “וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חפשי ממאסר הסכלות אשר החומר אוסר אותו בו” (פרק טו). כך גם בטהרה: “כל מה שיעמיק ויתמיד להכיר פחיתות החמריות ותענוגיו, יותר יהיה נקל לו לטהר מחשבותיו ולבו” (פרק יז). לקניית החסידות נדרשת “גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות”, וגם “יעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך ע”ה וההתבוננות במאמריהם ועניינם” (פרק כא). ענווה נקנית דווקא על ידי “הרגילות וההתבונן” (פרק כג). בהתבוננות הנדרשת לקניית יראת החטא ישנה בעיה, שכן “הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל האדם, אלא על ידי התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדול” (פרק כה). והקדושה כל מהותה התמידיות, “שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיו” (פרק כו).

בכל העבודה הנפשית והרוחנית, אם כן, נדרשת סבלנות מרובה. כאשר אדם מצפה לתוצאות מהירות, הוא עלול להתאכזב, להתייאש, ולוותר כליל על העבודה – או לעשות אותה בחיצוניות ובשטחיות, בלי להגיע לשינוי פנימי אמיתי.

חלק מהסבלנות הוא שאדם יעבוד על פי מדרגתו ולא ינסה לקפוץ מדרגות

התקדמות אמיתית דורשת מהאדם להכיר את מקומו, ולעבוד בסבלנות בעבודה המתאימה לו באותה שעה, בלי לנסות לקפוץ קדימה ולהשיג מדרגות גבוהות. כך התריע רבי מנחם מנדל מוִיטֶבְּסְק-טבריה במכתב לתלמידיו, שעליהם לשמוח וליהנות מעבודת ה’ במדרגה המתאימה להם:

תשובה כללית לידידי נפשי בעסק התורה והעבודה, אשר רבים צועקים על המחשבות זרות, והתהוות הסיבה הוא הגַּדְלוּת שבהם, שאינם שמחים בעבודתם, ולא די להם כי אם גדולות ונפלאות מהם. כי הנה כלל גדול בתורה – להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה ועבודה, אם מעט ואם הרבה, ויהנה ממנו… הנה אהובַי, הלא ידע אינש בנפשיה, למה יחפצו בגדולות? במה זכה בהם? ודאי מהראוי לומר: מתי אגיע למעשה אבותי; ואפילו הכי יהיה שמח מאוד בעסק עבודתו של עכשיו, ובשמחה של מצוה זו יזכה לגדוֹלה ממנה

(פרי הארץ מכתבים, מכתב כב)

עבודת החינוך מיוסדת על סבלנות מרובה

גם כל מלאכת החינוך היא עבודה לטווחים ארוכים, שדורשת סבלנות מרובה. רש”י מפרש את המושג “חינוך” כ”התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה” (רש”י בראשית יד, יד). החינוך הוא ההשקעה שההורים והמחנכים משקיעים כדי להטמיע בנפשו של הילד את הערכים שיכוונו אותו בהמשך דרכו – אהבת ה’ ויראתו, אחריות ומחויבות, משמעת עצמית ומידות טובות, ועוד. את פירות ההשקעה הזו לא ניתן לראות באופן מיידי כלל. כל שיחה של המחנך, כל עשייה חינוכית, אפילו כל מבט וחיוך – מטביעים את חותמם על הילד, גם אם כלפי חוץ לא ניכרת להם כל השפעה. אם המחנך ישים בראש מעייניו השגת תוצאות מיידיות, אולי תלמידיו ירכשו יותר ידע או מיומנויות מסוימות, אבל את תפקידו העיקרי כמחנך הוא עלול להחמיץ ולהפסיד. עליו להתאזר בסבלנות מרובה, ולהשקיע במה שהוא מבין שמשפיע באופן הטוב ביותר בטווח הארוך.

הבעש”ט עמד על כך שישראל נמשלו לכוכבים משום שמעלתם גדולה הרבה יותר ממה שנראה במבט שטחי:

“הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו’ כה יהיה זרעך” (בראשית טו, ה)… בשם זקיני הבעל שם טוב זי”ע פירש הפסוק הזה דכמו שהכוכבים נראים למטה כקטנים ולמעלה בשמיים הם גדולים מאוד, כן בני ישראל נראים קטנים למטה בעולם הזה ובעולם העליון הם גדולים למאוד.

(בית ישראל (סדילקוב) לך לך אות לו)

 

הכוכב נראה לעינינו מאוד קטן, אבל זה רק בגלל שאנחנו רחוקים ממנו. באמת הוא עצום בגודלו, וגם האור שלו עצום. נראה שהדבר נכון ביתר שאר בהסתכלות החינוכית על ילדים – באמונה ובהבנה שכל אחד מהם הוא כוכב אמיתי, אור גדול ועצום, אלא שאנחנו עדיין לא זכינו להתקרב אליו מספיק כדי לגלות זאת[2]. זהו מבט של מחנך אמיתי, שספוג בסבלנות לגילוי אורו של הילד.

סבלנות היא הבסיס למידות טובות

לבסוף, הסבלנות היא מפתח לנעימות לסביבה ולמידות טובות, כפי שכותב רבינו יונה בפירוש מידת “לב טוב” הכוללת את כל המידות הטובות:

נראה לפרש כי “לב טוב” רצונו לומר מידת הרצון, זהו הסבלן, שאינו קצר רוח, ומתרחק ממדת הכעס ומשיב במענה רך. אף כי יעשו לו דבר רע, יסבלהו ואין מר בפיהו, כי חכו ממתקים וכלו מחמדים… כי אדם שמידה כזאת שוכנת בקרבו, טוב הוא גם לחבריו ולשכניו ולכל העולם. גם מדת הנדיבות יש לו… וכל מידה טובה תשכון באדם כזה.

(פירוש רבינו יונה לאבות פ”ב מ”ט)

העבודה לקראת העולם הבא, והעבודה לקניית מידת הסבלנות, מזינות זו את זו

נמצא שמידת הסבלנות היא אוצר יקר, שחשוב מאוד שנשקיע מאמצים גדולים כדי לרכוש אותו. כל מפגש שלנו עם הדחף למיידיות והצורך לדחות סיפוקים הוא הזדמנות לעבוד על חיזוק מידת הסבלנות. מבחינה זו, הכוונת מבטנו אל העולם הבא היא ערך נוסף והזדמנות נוספת לחזק את העבודה היקרה הזו. ככל שנרבה לְתַרגל את עבודת הסבלנות, ייקל עלינו גם לחשוק בעולם הבא.

ומצד שני, ככל שנִתְרגל לחשוק בעולם הבא, תיעשה עבודת הסבלנות קלה לנו יותר. גם בגלל ההתרגלות לחשוב בטווחים ארוכים, וגם בגלל שהחיים החולפים של העולם הזה ייכנסו אצלנו לפרופורציה נכונה. הלחץ שמלווה באורח קבע הרבה מהעשייה שלנו, מתוך הרגשה שאנחנו מוכרחים להשיג תוצאות מיידיות, יופחת מאוד אם נזכור שהעולם הזה הוא עולם חולף. אם בתודעה נהיה מכוונים לבנות את העולם הבא שלנו, יהיה לנו יותר כוח לפעול גם בעולם הזה במה שצריך ואיך שצריך, אך עם הרבה יותר סבלנות והרבה פחות לחץ.

על העמָל הסבלני הזה אמר שלמה המלך: “לך אל נמלה עצל, ראֵה דרכיה וַחֲכָם” (משלי ו, ו). ופירשו חז”ל:

“לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה” (משלי ו, ו-ח). מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה? רבנן אמרי: הנמלה הזו… ואינה חיה אלא ששה חדשים… וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה; והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצא – חטין ושעורין ועדשים. אמר רבי תנחומא… ולמה היא עושה כן? שאמרה: שמא יגזור עלי הקדוש ברוך הוא חיים, ויהיה לי מוכן לאכול… לפיכך אמר שלמה: לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם – אף אתם התקינו לכם מצוות מן העולם הזה לעולם הבא[3].

(דברים רבה ה, ב)

הלימוד מן הנמלה הוא לא להסתכל על הכאן והעכשיו. לחיות על פי מבט רחוק. הנמלה אוגרת “שמא יגזור עלי הקב”ה חיים”, ואם לאו – יהיה המאכל לדורות הבאים אחריה. כעין זה, גם אותנו מצווים חז”ל – אל תתרכזו בצורכי החיים שלכם בעולם הזה; הכינו את עצמכם לעולם הבא!

[1] “חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר… לימוד המוסר מנחיל אהבה וחמלה להנרדף וחמת מרורות להרודף; ומה נוראה היא המכשלה ורבת הפוקה להיות מן המחליפים את הרודף לנרדף ואת הנרדף לרודף – ואשר לדעת אמיתתו אין מקום זולת בספרי הפוסקים אשר מסרום לנו מצוקי תבל רבותינו ז”ל” (חזון איש אמונה וביטחון ג, א-ב).

[2] יתכן ומשום כך חז”ל דימו את מלמדי התינוקות לכוכבי השמים (בבא בתרא ח’ ע”ב), בחינה של מידה כנגד מידה: אם המחנך מסתכל על תלמידו ככוכב מאיר – גם הוא עצמו יהפוך להיות כוכב מאיר.

[3] וראה עוד הרחבה בזה, על פי המדרש הנזכר, בפירוש האלשיך הקדוש לפסוקים אלו.

גלילה לראש העמוד