שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 303 | ג אלול תשפ”ד

“האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו… ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא” (המשך)

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם עמדנו על חשיבות הציפייה לעולם הבא ולשכר הצפון בו. הוספנו שיש להעמיק ולברר מדוע ההתענגות על ה’ בעולם הבא היא דבר שכיום אנשים פחות מחוברים אליו, בשונה ממה שהיה בעבר. הבאנו שיש שיש לך מספר סיבות.

ראשית, בעקבות התקדמות המדע והטכנולוגיה, אנו חיים במציאות הרבה יותר נעימה ונוחה ממה שהיה בעבר. מלאכות שהיו נעשות בטרחה מרובה, נעשות בקלות ובמהירות בעזרת אמצעים טכנולוגיים. השימוש במים ובתאורה זמינה ובחימום וקירור ושאר גורמים שמשפיעים על איכות החיים, השתנו פלאים, והחיים נהיו נוחים לאין ערוך, מחלות רבות שבעבר גרמו לתמותה רחבה ולסבל מתמשך רב, ניתנות כיום לריפוי, ותוחלת החיים עלתה והסבל האנושי ממחלות התקטן. פגעי טבע נצפים מראש וניתן להתגונן בפניהם. התפתחות התעשייה והמסחר הבינלאומי הובילה לשפע עצום של מוצרים בכל מרחבי החיים. ניתן לשמר מזון לתקופות זמן ארוכות, ובכך להגדיל עוד את מגוון המאכלים שבידינו, ועוד[1]. כאשר החיים בעולם היו קשים ומייסרים, היה יחסית קל לראות בו פרוזדור בלבד אל הטרקלין, שהוא עולם שכולו טוב ואור. אך כאשר  החיים בעולם מפנקים לכאורה, נוצרת אשליה כאילו הוא הוא הטרקלין. ניתן לשגות באשליה שנצליח להשיג כאן בעולם הזה את הטוב המיוחל, ולהתנתק מציפייה לטוב שיגיע דווקא בעולם אחר.

שנית, העולם בעבר היה דתי יותר, וחי מתוך אמונה בעולם הבא. כיום, עם רוחות המודרנה והחילון הנושבות בעולם, ועם השפע החומרי שמציף אותנו, האמונה בעולם הבא נעשתה פחות פופולרית. העולם נעשה חומרני יותר,  ושפע האפשרויות הגשמיות שנפתחו בפני הציבור הרחב השקיעו אותו במרדף אחר ערכים של עולם הזה, כגון כסף ומעמד חברתי. מלבד זאת, ההתפתחות הטכנולוגית גרמה לכך שערכים אלו משודרים במגוון רחב של ערוצים, שמעצבים את דעת הקהל העולמית, וקשה מאוד לא להיות מושפעים מהם. הם שוטפים את המוחות בפרסומות חומרניות, שהמסר העומד מאחוריהן הוא שהאושר טמון בהשגת עוד ועוד מה’עולם הזה’. אדם שרוצה לחיות חיים שממוקדים בעולם הבא, צריך ללכת נגד הזרם, וזה כשלעצמו דורש כוחות נפש יתרים.

שלישית, נראה שיש השפעה גם לתהליך שיבת ציון. כשעם ישראל היה מפוזר בין הגויים ונתון למשיסה ולהשפלה, לא היה מנוס מלהתאזר באמונה ותקווה לימים טובים יותר. לכן האמונה בכך שצפוי לנו עולם הבא ובו חסד וטוב נצחי הייתה באופן טבעי מאוד מרכזית. אולם ככל שאנו הולכים ונגאלים מסבל הגלות, ממילא הציפייה הזו פחות תופסת את הלב ונעשית אצל רבים פחות משמעותית. ונוצרת האשליה שהעולם הקיים הוא כבר מספיק טוב באופן שאין הכרח קיומי להיות תלוי דוקא בעולם הבא.

רביעית, בעבר ההסתכלות על העולם הגשמי הייתה מבוססת רוחניוּת. תופעות שונות בעולם הוסברו על ידי מציאותם של כוחות רוחניים שונים. הדבר משתקף למשל בעולם הרפואה, שבימי קדם נתן מענה לחולָיִים רבים על ידי פעולות שהן בעיקר סגוליות[2]. לכן העולם הרוחני, ועמו העולם הבא, היה קרוב לרוחם של בני האדם. לעומת זאת, כיום המדע נותן לכל תופעה הסבר טבעי. גם כאשר המדע מתקשה להסביר תופעות מסויימות, הנחת היסוד היא שיש להן הסבר טבעי אלא שהוא טרם התגלה. מציאות זו גורמת לתחושה של נתק בין העולם הזה לעולמות רוחניים, וכיוון שאת העולם הזה אנו חווים בעוצמה גדולה – העולם הרוחני התרחק מאתנו.

סיבה חמישית היא שהעולם העתיק הושתת במוצהר על כוח: שליטים בעלי כוח רדו בבעלי המעמדות הנמוכים מהם, ניצלו אותם ואף התעללו בהם. הציבור הרחב, שלא זכה להיות בעמדות השליטה, היה מודע לכך שמצב זה בעיקרון אינו הפיך. עבורם, התקווה היחידה לטוב שלם, שלום ושלווה, הייתה בעולם אחר, עולם שכולו טוב, שבו הצדק שולט והעוולות באות על תיקונן. לעומת זאת, במאות השנים האחרונות צמחה בעולם הדרישה לצדק ומוסריות. תנועות חברתיות שונות וגופים לאומיים ובינלאומיים קמו סביב חיפוש הצדק. ישנו ניסיון (לפחות ברמה העקרונית) לעשות צדק, לעשות דין ומשפט עם הרוע ולבערו, ולהפוך את העולם לטוב יותר. מציאות זו מעוררת לציפייה שהצדק יתגלה כבר בעולם הזה, ולתחושה שכבר אין כל כך צורך לצפות לגילויו בעולם הבא.

הסיבה השישית היא שקצב החיים השתנה. נסיעה מעיר לעיר, שהייתה לוקחת בעבר שעות וימים, נעשית כיום בשעה קלה. כדי להעביר מסרים ליעד רחוק אין צורך להמתין שהשליח יגיע לשם ויחזור לדווח שהמסר הגיע; בלחיצת מקש מתנהלת שיחות ומתקבלים מסרים אפילו מעבר לים באותו רגע. כביסה אינה דורשת יום שלם של עבודה קשה, אלא מספר דקות של הפעלת מכונה. גם הכנת המזון נעשית מהר לאין ערוך מאשר בימי קדם; ועוד ועוד. המציאות הזו חוסכת לנו זמן רב, אבל גורמת לנו לאבד מידה יקרה מאוד: הסבלנות. כאשר העולם עבד לאט, אנשים היו סבלניים בטבעם. כיום, לעומת זאת, בני האדם נוטים להיות קצרי רוח. אנשים שזקוקים למשהו מצפים למענה מיידי. במציאות כזו קשה מאוד לבסס את העמל בחיים על הציפייה לשכר שיגיע בעתיד הרחוק, וכרגע אינו נראה לעין.

ההתקדמות של העולם יצרה גם בעיות קשות

סקרנו שש סיבות לכך שהעולם הבא התרחק מליבנו. כדי שנוכל בעזרת ה’ לשוב ולהתחבר אליו, נבחן כיצד עלינו להתמודד עם כל אחת מהסיבות הללו. הגורם הראשון להתרחקות שלנו מחיי העולם הבא הוא שהחיים בעולם הזה נעשו לכאורה קלים ונוחים יותר.

אכן, במאות השנים האחרונות הקב”ה פתח שערי שמיים, ונתן מקום להתפתחות גדולה מאוד של האנושות[3]. התקדמות זו היא חלק מתהליך הגאולה, שבו העולם מתקרב למצבו המתוקן והשלם. אך התיקון השלם עדיין רחוק מאוד מאיתנו, אפילו באותם מובנים של נוחות החיים ושל צדק ומוסר. יחד עם התפתחות הרפואה, מתפתחות תדיר גם מחלות קשות, כתוצאה מדרך החיים הקלוקלת שתרבות המערב הביאה עלינו[4]. למרות השפע הגדול, רוב בני האדם סובלים ממחסור בכסף ולכן גם חיים בשעבוד לעבודה תובענית. וגם אצל אלו שזכו לרווחה כלכלית, על פי רוב זו אינה מלוּוה ברווחה נפשית. אדרבה, מצוקות נפשיות רק הולכות ומתרבות, גם ואולי במיוחד אצל בעלי הממון.

במעט התבוננות ניתן להבחין שהעולם עוד רחוק מתיקונו. הוא אמנם התקדם מאוד מבחינות רבות, אך לצד הרווחה שהביאה ההתקדמות הזו, היא יצרה גם בעיות חדשות. אנו מייחלים לתיקון השלם של העולם הזה, אך לעת עתה אנו עדיין בפרוזדור ויכולים גם להתחזק מהציפייה אל הטוב הנצחי שיתגלה לנו בעולם הבא.

בזמננו עצם האמונה בקיומו של העולם הבא כבר איננה ‘נגד הזרם’

הגורם השני שהוזכר הוא שבעולם החומרני שלנו ההתמקדות בציפייה לעולם הבא דורשת לכאורה ללכת נגד הזרם. אלא שכנגד החומרנות המתגברת, ישנה גם התגברות של ההכרה בהישארות הנפש, ובכך שיש ‘חיים אחרי המוות’. ברחבי העולם התפרסמו אינספור מקרים שבהם אנשים חוו מוות קליני וחזרו לחיים, וסיפרו באופן יחסית דומה על חוויות רוחניות משמעותיות. רבים מהם אף ידעו לתאר מה קרה בעולם הגשמי בזמן שהם נחשבו מתים. כמו כן, התפרסמו סיפורים רבים על כך שבמצבים שונים (כגון היפנוזה) אנשים חזרו לגלגולי הנשמה הקודמים שלהם. הם דיברו בשפות שלא ידעו, ותיארו מציאויות מתקופות אחרות, שהם לא הכירו לפני כן. תופעות אלו גררו מחקרים נרחבים, ובעקבות זאת בעולם כולו גברה ההכרה במה שאנו כבר יודעים היטב מתורתנו הקדושה – שהעולם שבו אנו חיים אינו חזות הכול, ויש מציאות של חיים מעבר לו[5].

עובדה זו יכולה לחזק את מי שמתקשה לקבל את קיומו של העולם הבא. זו כבר לא צורת חשיבה שמנוגדת לחלוטין לכל מה שהעולם חושב ומשדר. העולם הולך ונחשף לאמת הזו. אמנם רובו בוחר להתכחש לה ולהתעלם ממנה, ולחיות את חייו החומריים כאילו שאין אחריהם ולא כלום[6]. אך מי שעוצר וחושב, יודע את האמת.

תהליך הגאולה אמנם החל אך הוא רחוק מלהיות שלם

הסיבה השלישית שהוזכרה היא שיבת ציון. ככל שאנו הולכים ונגאלים מסבל הגלות, גוברת התחושה שהעולם הקיים הוא כבר מספיק טוב, וממילא אנו חשים פחות את הצורך שלנו בעולם הבא. אך גם כאן התמונה עדיין רחוקה מלהיות שלמה, וחשוב לזכור זאת.

נכון הוא שעוצמת הרדיפות וההשפלות שעברנו בגלות פחתה, בחסדי ה’. אמנם הגאולה שלנו רחוקה מלהיות שלמה. עם ישראל עדיין נרדף בין האומות. האנטישמיות בעולם גוברת משנה לשנה. שנאת ישראל מרימה ראש, הן מצד המוסלמים והן מצד הנוצרים. וגם בתוך עם ישראל, במובנים מסויימים תהליך הגאולה שהחל יצר דווקא התגברות גדולה של הכוחות השליליים. השלטון אחוז בחוזקה בידי אליטה מרושעת שפועלת ללא הרף לפגוע בקודשי ישראל. מערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה ועוד, נלחמות בתורה ובלומדיה ובמגיני הארץ. ברשעות שאין כדוגמתה הן פועלות על מנת להחדיר כמה שיותר טומאה וזימה לתוך עם ישראל, ולקעקע את שמירת המצוות כהלכתן. כל זאת לצד סירוס יכולתו של עם ישראל להגן על עצמו מפני אויביו הרצחניים, ותמיכה במחבלים ומשפחותיהם. דוקא הקירבה היחסית למציאות של מלכות שהיתה יכולה להיות מלכות הנאמנה לה’, מגבירה פי כמה את התסכול הקשה שנאמני ה’ חווים כשברגל גסה נמנעת המציאות המתבקשת שתהיה. הרי זה כאדם רעב ביותר שמראים לו אוכל אבל לא מאפשרים לו לאכול אותו, שכבר היה עדיף לו שלא לראות את האוכל. יתירה מזו, מציאות כזאת שבה עם ישראל נשלט כולו על ידי מפירי הברית לא היתה קודם לכן. בגלות אמנם נשלטנו על ידי אומות העולם, אבל ההנהגה העצמית של ישראל היתה על ידי גדולי ישראל. קל וחומר שלא היתה מציאות שהשלטון היהודי יעביר על הדת רבבות מעם ישראל. לפיכך העובדה ששיבת ציון כבר החלה, איננה אמורה לגרום לנו להאחז רק במציאות העכשווית ולזנוח את הציפייה לעולם הבא, והטוב הצפון לנו בו.

הבנת החוקיות שבטבע היא רק פתח לגילוי האלוקות שבו

הגורם הרביעי שהזכרנו לעיל, שמרחיק אותנו מלחיות חיים שמתחשבים בעולם הבא, הוא שהעולם הגשמי נעשה כביכול מובן בכלים טבעיים ואינו מזקיק להתחשב במימד הלא טבעי שבו. כנגד זה חשוב לשים לב שהאמת היא שההבנה המדעית של העולם מוגבלת מאוד. על אף התחושה כאילו המדע יכול להסביר כל תופעה בעולמנו, כל התקדמות של המדע רק חושפת עד כמה ההבנה שלנו היא מצומצמת ודלה. לפני שפיתחו את המיקרוסקופ לא ידעו על כל העולם הבקטריולוגי ועל מציאות החיידקים. כאשר התגלה הדבר נחשף עולם עצום שלא היה ידוע, שיש בו אינסוף אוצרות חכמה ותהליכים מופלאים שלא ייאמנו. לפני שגילו את פלאי הגנטיקה, אפילו לא ידעו שיש תהליך כל כך מדהים של שכפול גנטי. גם כאן נחשף לפתע עולם ענק ומופלא שאין חקר לחכמה הטמונה בו. יש לכך גם דוגמאות רבות מחקר המוח ומעולם החיסון ועוד ועוד.

יתירה מזו, המדע מתעסק רק בחשיפת חלק הטכני של חכמת הטבע. הוא יודע למשל לדווח על בעלי חיים מופלאים שחיים במעמקי האוקיינוס, ומגלה שם יצורים פלאיים שמשתמשים בצורות תקשורת יוצאות דופן, ובהתנהגויות מופלאות ביותר של צמיחה וְהִתְרַבּוּת והתקיימות. אך הוא מתעלם מהמהות של הבריאה הזו. מי שמוכן ולבו פתוח לכך, רואה בכל תופעות הטבע בעולמנו פגישה עם ה’ יתברך שמחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. כל הפלאים שבעולמנו חושפים מפגשים מדהימים עם המימד הרוחני של רצון ה’ בבריאת עולמו וחידושו. כאשר מתבוננים על העולם במבט הזה, פוגשים את ה’ בד בבד עם הבנת חכמת הטבע שהוא ברא. מי שפותח את העיניים והלב, לא רואה בהבנת דרך הפעולה של חוקי הטבע מיסוך של המימד הרוחני האלוקי האינסופי. אדרבה, הוא רואה בזה קישור וחיבור לעולמו האינסופי של ה’. כאשר זו ההסתכלות, אז גם המציאות של עולם הבא לא נחווית כמשהו נפרד ומנותק מהמציאות הטבעית שאנו חיים בה ומבינים אותה. כאשר חווים את המציאות הרוחנית שמחוברת למציאות הטבעית,  העולם הבא הוא רק היבט נוסף של הנהגת ה’ את הבריאה.

אולם ישנו תמיד פיתוי להישאר ברובד החיצוני והטכני של הבנת הבריאה, ולהסתכל רק על החיצוניות הנפלאה שלה. צריך להשתחרר מהפיתוי הזה, ואז אפשר ביתר קלות לגלות את הרובד הרוחני החשוב והמהותי שבבריאה. את היסוד הזה אנו פוגשים גם בלימוד התורה. תורתנו הקדושה מתחלקת לארבעה רבדים, המכונים פרד”ס: פשט, רמז, דרש וסוד (שער הגלגולים, הקדמה יא; ועי’ זוהר חדש תיקונים ח”ב, עא ע”א). כאשר אדם עוסק בהבנת עניין מסוים בתורה, ומתעוררות לו שאלות – הנטייה הטבעית והבריאה היא לחפש תשובות פשוטות. אם הוא מוצא תשובות כאלו, הוא עשוי להסתפק בהן. אך בכל דבר בתורה ישנם עומקים נוספים, ולפעמים דרך אותן שאלות הוא עשוי לחשוף את העומק – אם יאמין בקיומו ויפתח את עצמו למרחבים גדולים יותר מזה שההבנה הפשוטה מציעה לו[7].

על נקודה זו עמד כבר שלמה המלך, כפי שהסביר הרמב”ם את דבריו[8]:

אמר החכם: “תפוחי זהב בְּמַשְׂכִּיוֹת כסף, דָּבָר דָּבֻר על אָפְנָיו” (משלי כה, יא). ושְמע ביאור עניין זה אשר הזכיר: ‘משכיות’ הם הפיתוחים המרושתים (מעשה רשת ושבכה), כלומר שיש בהם מקומות מחוררים שֶחוריהם דקים מאוד, כמו מעשה הצורפים… אמר כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאוד, הוא הדבר הדבור על אפניו. התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם: לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהיה פשטו נאה ככסף. וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף. וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה, שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד: אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה – אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף; וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה – יתברר לו מה שיש בתוכו, ויידע שהוא זהב

(מורה הנבוכים, פתיחה, עמ’ י’ במהד’ הרב קאפח)

 התורה כולה בנויה במתכונת של “תפוחי זהב במשכיות כסף”. הפשט, הנגלה בהסתכלות שטחית, הוא יפה ויקר ככסף; אך מתחתיו מסתתרים דברים נשגבים ונפלאים אף יותר, הנמשלים לתפוחי זהב. במשל זה של שלמה המלך טמונה גם ההדרכה איך לחשוף את תפוחי הזהב. המתבונן בשטחיות, יחשוב שלפניו תפוח כסף. רק התבוננות מעמיקה ב’תפוח’ זה תחשוף את העובדה שאין זה ‘תפוח’ אלא ‘משכית’, כלומר רשת שיש בה הרבה חורים. החורים הללו, שלכאורה פוגמים את מראה ‘תפוח הכסף’, הם משל לשאלות המתעוררות בלימוד הדברים. ודווקא התבוננות באותם ‘חורים’, באותן שאלות ותהיות, תחשוף את ‘תפוחי הזהב’ שבאמת מסתתרים מאחורי ה’משכית’. מתוך אמונה שה’חורים’ הללו אינם ‘שגיאת ייצור’ אלא מבוא ושער למשהו גדול יותר, יגלה הלומד את העומקים הנשגבים של התורה.

כשם שהדבר נכון לגבי הרבדים שבתורה, הוא נכון גם לרבדים שבמציאות כולה. גם את העולם שלנו ניתן להמשיל ל”תפוחי זהב במשכיות כסף”. ידועים דברי הרמב”ם על המצווה לאהוב את ה’ ולירא ממנו:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: “צמאה נפשי לאלוקים לאל חי” (תהילים מב, ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד, ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: “כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו…” (שם ח, ד-ה).

(הל’ יסודי התורה פ”ב הל’ א-ב)

העולם הזה הוא שער לגילוי האלוקות, אלא שכדי לזכות לזה צריך “להתבונן” ו”לחשוב”. אכן, זהו עולם נפלא, ויופיו הגדול עלול להיות דווקא מסך שמסתיר את הבורא – כאותן משכיות כסף, שאם אדם אינו מתבונן בהן היטב אלא מסתפק בהסתכלות שטחית, הוא יחשוב שאין לפניו אלא תפוחי כסף, ולעולם לא יגלה את תפוחי הזהב המסתתרים. אך מי שיתעמק באותו יופי עצמו, באותם פלאי הבריאה, ויחפש את הנעלם והנסתר מאחוריהם – דווקא מתוכם יוכל לחשוף את העולמות הנשגבים, את הרוחניות, ולהגיע לידיעת האלוקות. נמצא שהבנת העולם הזה לא רק שאינה סותרת את ההכרה בעולם הבא, אלא אדרבה, היא מהווה מפתח ושער להגיע אליו.

[המשך בע”ה בשבוע הבא]

[1] האמת היא שכנגד כל הטובות הללו, מציאות החיים המודרנית הביאה עלינו גם קשיים רבים וצרות קשות. מכל מקום, אי אפשר להתכחש לתחושת הנוחות שמלווה אותנו בחיי היומיום בהשוואה למה שהיה בעבר.

[2] ראה למשל שבת סז ע”א: “יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה”, ושם בגמרא ובפוסקים.

[3] ראה זוהר בראשית (קיז ע”א): “ובשית מאה שנין לשתיתנאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלה בשביעאה”. בפשטות כוונת הזוהר היא היא שבשנת ה’ת”ר ייפתחו שערי החכמה העליונה ויתגלו רזי תורה וגם מבועי החכמה התחתונה שהיא חכמת הטבע ייפתחו אז. ההבנה הזו מחוזקת על פי דברי הגר”א שכל שבע חכמות טבע כלולות בתוך חכמת התורה (הקדמת פאת השולחן). ישנה גם מסורת מפורשת בשם הגר”א שבשנת הת”ר יפתחו שערי חכמת התורה וחכמת הטבע (קול התור פ”ה ח”ב, פסקאות ב’ ו-ד’), אולם ישנו ספק באשר למהימנותה.

[4] חומרים רבים בתעשיית המזון מסרטנים; מאכלים רבים שאמורים להיות בריאים, עוברים תהליכים כימיים שמעקרים אותם מהרכיבים המזינים שלהם; התעשייה הכניסה לתזונה שלנו חומרים רבים שגופנו אינו מסוגל לעכל; השפע הגדול גורם לאכילת יתר, שגורמת להשמנה ומחלות סוכר; צריכת הסמים, שמזיקים ביותר לבריאות, התאפשרה, התחדשה והתעצמה למימדים מבהילים; ועוד.

[5] מאמרים רבים נכתבו בנושאים אלו. ראה סקירה בנושא זה בספר “המהפך” של הרב זמיר כהן (חלק ראשון, עמ’ 212 ואילך).

[6] וכבר היו דברים מעולם: “והנה ששון ושמחה, הָרֹג בקר ושָחֹט צאן, אָכֹל בשר ושָתוֹת יין – אָכוֹל ושָתוֹ כי מחר נמות” (ישעיהו כב, יג).

[7] מצוי מאוד בספרי החסידות על התורה, שהם פותחים בשאלות נוקבות בפשט הפסוקים, אך המהלך שעל ידו הם מיישבים את שאלותיהם עוסק ברבדים של רמז או סוד.

[8] לגבי המְשָׁלים של הנביאים.