שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 302 | כו אב תשפ”ד

“האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו… ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא”

כיום רבים אינם מחוברים לשכר העולם הבא כתכלית העבודה

הרמח”ל פותח את הספר בכך שהבסיס לכל עבודת האדם הוא להציב לנגד עיניו את היעד והתכלית של העבודה. בנוגע לכך הוא מציג את התובנה היסודית, שהיעד והתכלית הם העולם הבא: “האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו… ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא… אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם”, על ידי קיום המצוות. תובנה זו חורזת את כל הפרק: “האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא… שהוא תכליתו”; “לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה”; “בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא”. בתוך דבריו הוא מנמק ומבסס את התובנה הזו, שהעולם הזה הוא רק פרוזדור, בעוד העולם הבא הוא התכלית.

אכן עבור רבים מלומדי מסילת ישרים בדורנו, הצבת העונג בעולם הבא כתכלית העבודה יוצרת בעיה. בעבר אנשים היו יותר מחוברים אל הרצון לזכות בשכר בעולם הבא או החשש מלהיענש שם. אולם כיום לכאורה המצב השתנה. רבים מתקשים להציב את עונג העולם הבא כתכלית העבודה שלהם ומה שמניע אותם (להלן נרחיב עוד בסיבות לכך). המציאות היא שכאשר אדם מבין מהמסילת ישרים שעליו לעבוד בשביל עולם הבא, זה לא מדרבן אותו. ממילא, כיצד האדם ישאב כוחות להתמודד עם הקשיים והאתגרים בעבודת ה’, כאשר הוא איננו מחובר למטרה? איך הוא יכניס את עצמו למשמעת של עבודה תמידית ומסודרת, כשהוא איננו חדור בשאיפה להגיע אל התכלית של אותה עבודה? וכיצד הוא יוכל במצב כזה לוותר על הנאות חיצוניות ותענוגות העולם הזה? כשניגשים לטפס על סולם כה גבוה, סולם ה’מסילת ישרים’, קשה מאוד לעשות זאת אם נקודה כל כך בסיסית כמו חיבור למטרת העבודה היא רעועה.

מלבד זאת, כשאדם פוגש ביסוד הזה כבר בתחילת הספר, הדבר עלול אף לגרום לו ריחוק פנימי לא מודע מהספר. ריחוק כזה מונע מהלימוד לחדור אל הלב, והלא כל תכליתו של לימוד המוסר הוא “והשבות אל לבבך” (דברים ד, לט). גרוע מכך, הלומד עלול לזהות את חוסר החיבור הזה ולהגיע למסקנה שלימוד המוסר איננו מתאים לו. כך הוא עלול לאבד למשך שנים רבות את הכלי העיקרי להתקדמות רוחנית, שהוא כל כך יקר וכל כך נצרך.

השאיפה לשכר בעולם הבא מוצגת כמדרגה ראשונית בלבד

אולם לאמיתו של דבר שאיפותינו אכן אינן מסתכמות ב”להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו”. בדרכי קניית הזהירות והזריזות (פרק ד’ ופרק ח) המסילת ישרים מפרט שלושה גורמים שאמורים להניע את האדם לעבודת הזהירות והזריזות, על פי מעלתם של בני אדם: עבור “כל ההמון” הַמָּנוֹעַ הוא שכר ועונש, כולל שכר העולם הבא. בדרגה גבוהה יותר המנוע הוא כבוד העולם הבא. ואילו “שלימי הדעת” מוּנעים על ידי השאיפה להשיג שלימות ולעשות את האמת מפני שהיא אמת. פסגתה של שלימות זו היא הדביקות בה’, אותה הוא מפרט במידת החסידות. וגם בה יש הדרגה, בין מי שחפץ בדביקות הזו למען עצמו, למי שעובד “רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה” (פרק יט). עולה על כולן מדרגת הקדוש, שכוונתו במעשיו גם להעלות ולרומם את העולם הזה (פרק כו).

את כל המדרגות הללו אסף המסילת ישרים בקיצור נמרץ בפרק א’, שעוסק ב”יסוד החסידות ושורש העבודה”. כדרכו של שורש, גנוזים בו גם הגזע וגם כל הענפים וגם כל הפירות שעתידים לצמוח ממנו. תחילתו במה שהורונו חז”ל: “שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו”. זה מה שאמור להניע לעבודה את המון העם ואת אלו שאינם “שלימי הדעת” המצפים לשכר ולכבוד. בהתבוננות נוספת “תראה כי השלימות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך”, ו”רק זה הוא הטוב” – וזהו המניע של שלימי הדעת ומידת החסידים. העמקה נוספת תוביל להבנה ש”העולם נברא לשימוש האדם… ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו” – כמבואר במידת הקדושה.

העבודה בשביל שכר העולם הבא חשובה ואין לדלג עליה

כיוון שכיום אנשים פחות מחוברים לשאיפה לשכר בעולם הבא, יש אצל חלק מעובדי ה’ נטייה לבסס את עבודת ה’ רק על הרצון לדביקות ולקרבת אלוקים, ועל הרצון לתקן את העולם. לכאורה יש בזה מעלה גדולה, שהרי כאמור לעיל, הרמח”ל הציג את הרצון לשכר כמנוע השייך לאנשים פחותים במעלה. אך האמת היא שהדילוג על העיסוק במושגים של שכר ועונש היא הטעייה של יצר הרע. השאיפה לדביקות היא מעלה גדולה, וללא ספק בכוחה להביא שמחה פנימית וסיפוק גדול, אולם היא אינה מותאמת לשלבים הראשוניים בעבודת המידות. בשלב זה, האדם עדיין מופעל בעיקר על ידי הנפש שלו, שרוצה פשוט שיהיה לה טוב. אמנם הוא יודע בשכלו שקרבת אלוקים היא דבר גדול ונחשק, אבל זה עוד לא מה שמפעיל אותו באמת. השכר והעונש שייכים לשפה שהנפש מבינה ומקבלת, ולכן הם יותר שייכים ומשמעותיים עבורה.

יתר על כן, לכל אדם ישנם זמנים של חולשה, זמנים שבהם הוא בבחינה של “המון העם” ו”חסרי הדעת”. אם הוא יבסס את עבודת ה’ רק על הרצון לקרבת אלוקים, הוא לא יצליח להתרומם בזמני החולשה הללו, כאשר הוא מופעל על ידי הרצונות הנמוכים יותר שבו. אולם אם הוא רכש גם את המנוע של הרצון לשכר והחשש מפני עונש, הוא יוכל לגייס אותם להניע את עצמו לעבודה גם במצבים כאלו.

לא זו בלבד, להצבת שכר העולם הבא כחלק מרכזי בעבודת ה’ יש השפעה חשובה גם בעיצוב עבודת ה’ עצמה. ככל שמבינים עד כמה גדול השכר ועד היכן הדברים מגיעים, ניתן לתפוס באופן מוחשי יותר את הערך האינסופי של כל מילה שלומדים בתורה או כל הנחת תפילין ועשיית חסד. כאשר קולטים עד כמה עצומה האינסופיות של העולה הבא, מצטיירת בלב התובנה עד כמה גדול אור המצוות.

בנוסף, אמונה חזקה בשכר העולם הבא מסייעת להאמין בטוב ה’. אפילו אם נדמה ש”צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, מבינים שזה לא אומר חלילה שה’ איננו טוב. אלא יש חשבונות שהם גדולים לאין ערוך ממה שנגלה לנו בעולם הזה. זה מאפשר להאמין בצדקת ה’ ובחסדיו, למרות שהרבה פעמים המציאות משדרת כביכול את ההיפך.

ניתן גם לשאוב חיזוק רב מעצם ההכרה בכך שהצדיקים ממשיכים לחיות בעולם העליון ולסייע לנו ממרום. כפי שמובא בדברי חז”ל והצדיקים, הם מהווים חלק מפמליא של מעלה וממשיכים ממקומם העליון ללמד זכות על ישראל ולהתפלל עליהם מתוך אכפתיות למצבם.

תועלת נוספת יש בהכרה בשכר העולם הבא, שהיא ממחישה לנו  עד כמה העולם שלנו גם משמעותי ועצום. היה ניתן לחשוב שאנו עובדים עוד ועוד בעולם הזה ומתאמצים ונלחמים, וככלות הכל התכלית היא משהו שמאוד מוגבל בטוב שבו. ממילא לא היה ברור לשם מה כל ‘הרעש’ הגדול של עבודת ה’ וגילוי מלכותו. אבל כשמבינים שיש לבריאה מימד נצחי ואינסופי, אז כל ההתרחשות של העולם הזה, וכל העבודה שלנו להמליך את ה’ עלינו ועל העולם – מקבלים משמעות אינסופית.

לשכר שעובד ה’ מקבל חשובה גם כדי להעצים את העבודה ‘לשמה’ במדרגות הגבוהות יותר. כאשר אדם מכיר בכך שמחכה לו שכר עצום על עבודתו, ואף על פי כן הוא לא עובד על מנת לקבל פרס אלא למען כבוד שמיים, הוא מגלה בזה את אהבתו היתירה לה’. עבודה כזו טהורה ורצויה לפני ה’ יותר מאשר אילו היה עובד לשם ה’ רק כי הוא חושב שאין לו עצמו תועלת בעבודה זו. כעין זה מובא גם בספרים הקדושים במקומות רבים. על המשנה: “אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס” (אבות א, ג) שאלו כמה צדיקים מדוע האריכה המשנה לומר מה לא לעשות (אל תהיו כעבדים וכו’) ואחר כך מה כן לעשות (אלא הוו כעבדים וכו’). הרי בשאר המשניות נאמרה רק ההוראה על דרך החיוב: “הוי דן את כל האדם לכף זכות” (שם, ו), “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” (שם, טו), וכיוצא בזה. והסבירו בזה שדווקא מתוך שמכירים באפשרות לעבוד “על מנת לקבל פרס” ואף על פי כן עובדים “שלא על מנת לקבל פרס”, בזה העבודה היא יותר ‘לשמה’ מאשר כשבכלל לא מכירים בשכר שיש על העבודה.

ידועות גם התבטאויות שונות של צדיקים שהיו מוכנים למסור את העולם הבא שלהם בשביל לקרב יהודים אחרים לקב”ה. זו גם כן מדרגה גבוהה מאוד של עבודה לשמה, כלומר עבור מטרה שהיא גדולה יותר מאשר שכר העולם הבא. והאדם מרומם בזה את מדרגת ה’לשמה’ שלו יותר ויותר דווקא ככל שהוא יודע להעריך ולהחשיב את השכר המצפה לו בעולם הבא, שהוא עצום לאין שיעור.

מזווית נוספת, עצם הידיעה שה’ נותן שכר גדול וכל כך מיטיב לבריותיו – היא עצמה גורמת לאדם לאהוב את ה’ ולרצות לעשות את רצונו גם בלי קשר לשכר הזה.

ההסתכלות על העולם הבא כַּיעד של חיינו היא מיסודות האמונה

מעבר לכל האמור, עצם ההתעלמות מהמציאות של העולם הבא היא טעות מהותית. באופן טבעי, אנחנו נוטים לייחס משמעות גדולה למציאות שאנו רואים בעינינו. את מה שהחושים שלנו קולטים והנפש שלנו חווה, אנחנו תופסים כעיקר המציאות שלנו[1]. לכן על פי רוב מה שמנחה אותנו בכל ההתנהלות שלנו הם בעיקר (או רק) שיקולים של העולם הזה. אולם האמת היא שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור קטן בפני טרקלין עצום[2]. לא בכדי הגדיר הרמב”ם (פירוש המשנה, הקדמת פרק חלק) את האמונה בשכר ובעונש בכלל, ובשכר העולם הבא בפרט, כאחד מי”ג עיקרי האמונה: “והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור – הַכָּרֵת”.

כדי לגייס את עצמנו לעבודה משמעותית לפני ה’, עלינו ללמוד להפנות את מבטנו אל חיי הנצח, ולהיות מסוגלים להתנתק מההטעיה של חיי עולם הזה. לכן הרמח”ל מקדיש פרק שלם ללמד ולשכנע שהעולם הזה כשלעצמו איננו התכלית אלא רק אמצעי. ביחס לתכלית, המוגדרת בשם ‘העולם הבא’, הרמח”ל מרחיב יותר בהמשך הספר. כאן הוא רק מסכם בקצרה מדרגות שונות שיש בתחום רחב זה שנקרא ‘העולם הבא’. אך מטרת הפרק היא להחדיר בנו את הרצון לחיות ‘חיים של עולם הבא’.

יש מספר סיבות לכך שקשה כיום להתחבר לציפייה לשכר בעולם הבא

משום חשיבותה של הציפייה לעולם הבא ולשכר הצפון בו, יש להעמיק ולברר מדוע ההתענגות על ה’ בעולם הבא היא דבר שכיום אנשים פחות מחוברים אליו, בשונה ממה שהיה בעבר. מתוך כך ניתן יהיה למצוא איך לשנות זאת.

נראה שיש לך מספר סיבות. ראשית, בעקבות התקדמות המדע והטכנולוגיה, אנו חיים במציאות הרבה יותר נעימה ונוחה ממה שהיה בעבר. מלאכות שהיו נעשות בטרחה מרובה, נעשות בקלות ובמהירות בעזרת אמצעים טכנולוגיים. השימוש במים ובתאורה זמינה ובחימום וקירור ושאר גורמים שמשפיעים על איכות החיים, השתנו פלאים, והחיים נהיו נוחים לאין ערוך, מחלות רבות שבעבר גרמו לתמותה רחבה ולסבל מתמשך רב, ניתנות כיום לריפוי, ותוחלת החיים עלתה והסבל האנושי ממחלות התקטן. פגעי טבע נצפים מראש וניתן להתגונן בפניהם. התפתחות התעשייה והמסחר הבינלאומי הובילה לשפע עצום של מוצרים בכל מרחבי החיים. ניתן לשמר מזון לתקופות זמן ארוכות, ובכך להגדיל עוד את מגוון המאכלים שבידינו, ועוד[3]. כאשר החיים בעולם היו קשים ומייסרים, היה יחסית קל לראות בו פרוזדור בלבד אל הטרקלין, שהוא עולם שכולו טוב ואור. אך כאשר  החיים בעולם מפנקים לכאורה, נוצרת אשליה כאילו הוא הוא הטרקלין. ניתן לשגות באשליה שנצליח להשיג כאן בעולם הזה את הטוב המיוחל, ולהתנתק מציפייה לטוב שיגיע דווקא בעולם אחר.

שנית, העולם בעבר היה דתי יותר, וחי מתוך אמונה בעולם הבא. כיום, עם רוחות המודרנה והחילון הנושבות בעולם, ועם השפע החומרי שמציף אותנו, האמונה בעולם הבא נעשתה פחות פופולרית. העולם נעשה חומרני יותר,  ושפע האפשרויות הגשמיות שנפתחו בפני הציבור הרחב השקיעו אותו במרדף אחר ערכים של עולם הזה, כגון כסף ומעמד חברתי. מלבד זאת, ההתפתחות הטכנולוגית גרמה לכך שערכים אלו משודרים במגוון רחב של ערוצים, שמעצבים את דעת הקהל העולמית, וקשה מאוד לא להיות מושפעים מהם. הם שוטפים את המוחות בפרסומות חומרניות, שהמסר העומד מאחוריהן הוא שהאושר טמון בהשגת עוד ועוד מה’עולם הזה’. אדם שרוצה לחיות חיים שממוקדים בעולם הבא, צריך ללכת נגד הזרם, וזה כשלעצמו דורש כוחות נפש יתרים.

שלישית,  נראה שיש השפעה גם לתהליך שיבת ציון. כשעם ישראל היה מפוזר בין הגויים ונתון למשיסה ולהשפלה, לא היה מנוס מלהתאזר באמונה ותקווה לימים טובים יותר. לכן האמונה בכך שצפוי לנו עולם הבא ובו חסד וטוב נצחי הייתה באופן טבעי מאוד מרכזית. אולם ככל שאנו הולכים ונגאלים מסבל הגלות, ממילא הציפייה הזו פחות תופסת את הלב ונעשית אצל רבים פחות משמעותית. ונוצרת האשליה שהעולם הקיים הוא כבר מספיק טוב באופן שאין הכרח קיומי להיות תלוי דוקא בעולם הבא.

רביעית, בעבר ההסתכלות על העולם הגשמי הייתה מבוססת רוחניוּת. תופעות שונות בעולם הוסברו על ידי מציאותם של כוחות רוחניים שונים. הדבר משתקף למשל בעולם הרפואה, שבימי קדם נתן מענה לחולָיִים רבים על ידי פעולות שהן בעיקר סגוליות[4]. לכן העולם הרוחני, ועמו העולם הבא, היה קרוב לרוחם של בני האדם. לעומת זאת, כיום המדע נותן לכל תופעה הסבר טבעי. גם כאשר המדע מתקשה להסביר תופעות מסויימות, הנחת היסוד היא שיש להן הסבר טבעי אלא שהוא טרם התגלה. מציאות זו גורמת לתחושה של נתק בין העולם הזה לעולמות רוחניים, וכיוון שאת העולם הזה אנו חווים בעוצמה גדולה – העולם הרוחני התרחק מאתנו.

סיבה חמישית היא שהעולם העתיק הושתת במוצהר על כוח: שליטים בעלי כוח רדו בבעלי המעמדות הנמוכים מהם, ניצלו אותם ואף התעללו בהם. הציבור הרחב, שלא זכה להיות בעמדות השליטה, היה מודע לכך שמצב זה בעיקרון אינו הפיך. עבורם, התקווה היחידה לטוב שלם, שלום ושלווה, הייתה בעולם אחר, עולם שכולו טוב, שבו הצדק שולט והעוולות באות על תיקונן. לעומת זאת, במאות השנים האחרונות צמחה בעולם הדרישה לצדק ומוסריות. תנועות חברתיות שונות וגופים לאומיים ובינלאומיים קמו סביב חיפוש הצדק. ישנו ניסיון (לפחות ברמה העקרונית) לעשות צדק, לעשות דין ומשפט עם הרוע ולבערו, ולהפוך את העולם לטוב יותר. מציאות זו מעוררת לציפייה שהצדק יתגלה כבר בעולם הזה, ולתחושה שכבר אין כל כך צורך לצפות לגילויו בעולם הבא.

הסיבה השישית היא שקצב החיים השתנה. נסיעה מעיר לעיר, שהייתה לוקחת בעבר שעות וימים, נעשית כיום בשעה קלה. כדי להעביר מסרים ליעד רחוק אין צורך להמתין שהשליח יגיע לשם ויחזור לדווח שהמסר הגיע; בלחיצת מקש מתנהלת שיחות ומתקבלים מסרים אפילו מעבר לים באותו רגע. כביסה אינה דורשת יום שלם של עבודה קשה, אלא מספר דקות של הפעלת מכונה. גם הכנת המזון נעשית מהר לאין ערוך מאשר בימי קדם; ועוד ועוד.

המציאות הזו חוסכת לנו זמן רב, אבל גורמת לנו לאבד מידה יקרה מאוד: הסבלנות. כאשר העולם עבד לאט, אנשים היו סבלניים בטבעם. כיום, לעומת זאת, בני האדם נוטים להיות קצרי רוח. אנשים שזקוקים למשהו מצפים למענה מיידי. במציאות כזו קשה מאוד לבסס את העמל בחיים על הציפייה לשכר שיגיע בעתיד הרחוק, וכרגע אינו נראה לעין.

[המשך בחלק הבא בע”ה, ושם יובאו דרכים להתמודדות עם חמשת הגורמים הללו]

[1] כעין זה כתב הרמח”ל במידת יראת החטא, שהיא “עניין נכבד ועיקרי מאוד וקשה להשיג אותו” (פרק כד), ומדוע? “כי כיון שהדבר רחוק מחושינו, לא יציירהו השכל אלא אחר רוב העיון וההשקפה. וגם אחר שיציירהו, יסור הציור ממנו בנקל אם לא יתמיד עליו הרבה” (פרק כה).

[2] כדברי משה איש האלוקים: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה” (תהילים צ, י). ופירש רש”י: “ורהבם עמל ואון – וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון. ולמה? שהרי כי גז חיש ונעופה, בתוך עֶברה מהר אנו עפים ומתים”.

[3] האמת היא שכנגד כל הטובות הללו, מציאות החיים המודרנית הביאה עלינו גם קשיים רבים וצרות קשות. מכל מקום, אי אפשר להתכחש לתחושת הנוחות שמלווה אותנו בחיי היומיום בהשוואה למה שהיה בעבר.

[4] ראה למשל שבת סז ע”א: “יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה”, ושם בגמרא ובפוסקים.