שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 301 | יט אב תשפ”ד

“ומצאתי לחכמינו ז”ל שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחר”

חמשת חלקי עבודת ה’ חוזרים שוב ושוב לאורך הסולם

כדי להציל מדעת “המתחסדים הטיפשים”, הרמח”ל ניגש בהקדמתו להגדיר מה היא “שלמות העבודה”. הוא עושה זאת באמצעות חמשת היסודות שהציב משה רבינו: “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה’ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה’ ואת חקתיו” (דברים י, יב). ומסכם זאת הרמח”ל: “כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב ושמירת כל המצות” (מסילת ישרים, הקדמה).

אולם לאחר שהרמח”ל מסביר בקצרה כל אחד מחלקי העבודה הללו, הוא מוסיף: “והנה כל אלה כללים, צריכים פירוש גדול. ומצאתי לחכמינו ז”ל שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחר, יותר פרטי ומסודר לפי ההדרגה המצטרכת בהם לקנות אותם על נכון” (שם). והרמח”ל מביא את הברייתא המפורסמת שעל פיה הוא בונה את ספרו, והיא מפורטת יותר ומסודרת על פי ההדרגה הנצרכת לקנותם: זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, חסידות, ענווה, יראת חטא וקדושה[1].

פרקי ספר מסילת ישרים בנויים על פי ההדרגה של רבי פנחס בן יאיר. אולם למרות זאת, חמשת המושגים היסודיים שבחלוקה של משה רבנו שזורים לאורך כל הספר, ומקבלים משמעויות שונות בהתאם לדרגתו של העובד. נראה תחילה כיצד הדברים באים לידי ביטוי, ולאחר מכן נעמוד על משמעות הדבר וההשלכות המעשיות שיש לכך.

המושג הראשון הוא היראה. בתחילת הסולם הרמח”ל עוסק ב”יראת העונש”, שהיא המנוע הראשוני ביותר של מידת הזהירות. בהמשך, במידת הטהרה, מופיעה התפתחות מסויימת של היראה הזו, ככוונת הלב שאדם מכניס במעשיו. במידת החסידות היראה עולה קומה, ושם היא מוגדרת כ”יראת הרוממות”. הקומה הבאה נחשבת מידה לעצמה, והיא “יראת חטא”. וגם הקומה העליונה ביותר בסולם, מידת הקדושה, תלויה בהתעצמות של היראה (יחד עם האהבה): “אם ירבה לידבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו” וכו’ (שם, פרק כו).

המושג השני הוא ההליכה בדרכי ה’, והוא “כולל כל עניין יושר המידות ותיקונם” (שם, הקדמה). נושא זה חורז באופן מובהק את הספר כולו. בכלל הזהירות אדם לומד להימנע מהתנהגויות בולטות של מידות מגונות. בזריזות הוא מדרבן את עצמו למעשים חיוביים השייכים גם למידות טובות. בנקיות הוא עמל לנקות את מעשיו ואף את ליבו מאותן מידות רעות. בפרישות הוא לומד להתנתק מהבלי העולם הזה המפעילים את המידות השליליות, ובטהרה הוא מזדכך אפילו מתערובת קלה שלהן. בחסידות הוא מבעיר את ליבו ברגשות חיוביים שיפעילו אצלו מידות חיוביות. הענווה ויראת החטא הן בעצמן מידות מסוימות, שזוכות לחלוק מקום לעצמן עקב חשיבותן. ובקדושה מגיע האדם לשיא הרוממות שהוא יכול להגיע אליה, הכוללת זיכוך מוחלט של מידותיו.

אהבת ה’ היא המושג השלישי שבפי משה רבנו. היא מוזכרת לראשונה בהקשר של מידת הזריזות, שם היא מופיעה כאהבה אל העבודה לפני ה’. כאשר אהבה זו מתעצמת היא מביאה אל מידת הנקיות, שם היא מוגדרת כבר כ”אהבה אל בוראו והחמדה אליו” (שם, פרק י), אשר מביאה את האדם לכבוש אש תאוותיו עבור אהבת ה’ שבלבו. קומה גבוהה עוד יותר של זיכוך היא הטהרה, שהיא דורשת רמה גבוהה ביותר של אהבה, ואף רצון להראות לפני ה’ את האהבה אליו. המידה הבאה היא מידת החסידות, שכל מהותה גילוי אהבה אל ה’, והיא שייכת אל “מי שאוהב את הבורא יתברך אהבה אמיתית” (שם, פרק יח). במסגרתה של מידה זו מגיעה גם עבודה ישירה על אהבת ה’. בסוף הסולם, עם התעצמות האהבה מגיעה מידת הקדושה (כפי שהוזכר וצוטט לעיל לגבי היראה).

המושג הרביעי הוא שלמות הלב “שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת” (שם, הקדמה). במידת הזריזות כותב הרמח”ל שהיא נובעת מהתלהטות פנימית וחפץ הלב, וגם מולידה בעצמה התלהטות כזו. אולם זו רק התעוררות ראשונית של הלב. בכל שלבי הסולם הראשונים, מבטו של העובד ממוקד לתיקון מעשיו, הרגליו ותכונותיו, ולאו דווקא בכוונת ליבו. רק במידת הטהרה הוא ממקד את מבטו ועבודתו אל הלב, שהוא המנוע הפנימי של כל העשייה: “הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות… ועניינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החוכמה והיראה ולא על צד החטא והתאווה” (שם, פרק טז). עבודה זו מתבטאת בכוונת הלב הן במעשים הגופניים והחומריים והן במעשי המצוות. במעשים החומריים – ש”לא יכוון אל ההנאה והתאווה כלל, אלא תהיה כוונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החוכמה והעבודה”. ובמעשי המצוות – שייעשו “לשמה”, דהיינו משום “שכך גזר אבינו שבשמיים”. במדרגה גבוהה יותר של טהרה, העובד מנקה את ליבו אפילו מתערובת דקה של “שלא לשמה”. במידת החסידות הרמח”ל מתאר מדרגה גבוהה עוד יותר: עשייה שהיא “רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה” (שם, פרק יט). אולם גם מדרגה נשגבה זו איננה סוף העבודה של כוונת הלב. מעליה נמצאת מידת הקודשה, שכל מהותה היא כוונה של דבקות עליונה והעלאת העולם אל תיקונו.

היסוד האחרון מחמשת יסודות העבודה הוא שמירת כל המצוות. העבודה על שמירת המצוות מתחילה כמובן מיד בתחילת הסולם, שהרי אנו מחויבים בחיוב מוחלט לקיים את המצוות ולהימנע מן העבירות, וזוהי הנחת היסוד של מידת הזהירות. אחרי שאדם מגיע לזהירות ראשונית, בה הוא “נזהר במעשיו ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסם אצל הכל היותו חטא” (שם, פרק י), מגיעה העבודה של מידת הנקיות כקומה נוספת של דקדוק והקפדה. עוד קומה היא מידת הפרישות, בה האדם מוסיף לאסור על עצמו כסייג גם דברים שהתורה לא אסרה. התקדמות נוספת יש במידת החסידות, שהם האדם מקבל על עצמו לעשות מעשים חיוביים מעבר למה שהתורה מחייבת, מתוך הבנה שהם רצון ה’. בקומה העליונה ביותר, במידת הקדושה, גם מעשים גשמיים, שלכאורה אין בהם כל מצווה, הופכים להיות חלק מקיום המצווה.

מסלול העבודה דומה לספירלה וכל מדרגה קשורה למדרגות האחרות

השילוב בין הרשימה של משה רבינו לבין הרשימה של רבי פנחס בן יאיר יוצר עיקרון חשוב מאוד בעבודה: איננו עובדים על דבר אחד, מסיימים אותו ואז עוברים לדבר אחר שאינו קשור אליו. בכל העבודה שלנו אנו חוזרים ונפגשים באותם מושגי יסוד, והמשימה היא להעלות ולרומם אותם כל הזמן. מבחינה זו, מסלול העבודה דומה לספירלה: המטפס בספירלה מגיע שוב ושוב לאותה נקודה במעגל, אך בכל פעם הוא נפגש עם הנקודה הזו במקום גבוה יותר.

לתובנה זו ישנה השלכה מעשית על העבודה. גם לאדם שנמצא בתחילת דרכו ועובד על המדרגות הנמוכות בסולם, ישנו קשר למדרגות הגבוהות והוא יכול להיעזר בהן. כאשר אדם עובד על הזריזות הוא יכול לחדד את עבודתו וגם לתדלק את עצמו מכוח הדברים האמורים במידת החסידות, שכן הזריזות מוּנעת על ידי אהבת ה’ והחסידות כל מהותה אהבת ה’[2]. מאותה סיבה, כדאי וראוי להתבונן בדמויות מופת וללמוד מהן. אף שמדרגותיהם של צדיקי עולם נשגבו מאיתנו, יכולים אנו לאחוז בשיפולי גלימתם. הלא גם אנו עסוקים ביראת ה’, בהליכה בדרכיו, באהבתו, בשלמות הלב בעבודתו ובשמירת כל מצוותיו. ואף שזה במדרגה נמוכה יותר מהם, מכל מקום אנו עסוקים באותו הדבר, ויכולים להתחזק מהם רבות.

המדרגות הגבוהות נוגעות אלינו גם משום שאנו שואפים להגיע אליהן בפועל

יחד עם זאת, חשוב להאמין ולהפנים שהמדרגות הגבוהות נוגעות אלינו לא רק בגלל שיש להן זיקה למדרגות הנמוכות, אלא בגלל שאנחנו שואפים להגיע אליהן. לעיל (בחלק הקודם של ביאור ההקדמה) עמדנו על כך שהנשמה האלוקית שבקרבנו רוצה בכל המידות הטובות. העבודה המוטלת עלינו היא להסיר את המחסומים מעל הרצון הפנימי הטהור הזה. כשם שהרצונות של הנשמה אינם מוגבלים, כך גם הכוח שלה איננו מוגבל. ככל שנעבוד להסיר את המחסומים, ונשמע יותר את קולה של הנשמה – נמצא בקרבנו שאיפות גבוהות, ויחד איתן נגלה גם שיש לנו כוחות עצומים.

השאיפות הרוחניות שאדם שואף כבר בתחילת דרכו משפיעות על כל העבודה שלו. הדבר דומה לאדם שפותח חנות; אם בכוונתו לפתוח מכולת שכונתית קטנה, הוא יזמין מראש ציוד מתאים: ארונות ומדפים קטנים, מקרר קטן וקופה אחת פשוטה, ויסתפק בכך. לעומת זאת, אם הוא מתכנן להקים סופרמרקט ענק – הוא יקנה מדפים ארוכים ומקררי ענק, וכן יכשיר מקום חנייה נרחב, למרות שעדיין לא מכר ולוּ כיכר לחם אחת.

אם הנחת היסוד של האדם בעבודתו היא שלעולם הוא לא יגיע למדרגות גבוהות, והלוואי שיזכה להשיג את מידת הנקיות, כל עבודתו תהיה בקטנוּת. זו גם תהיה התוצאה, שלכל היותר הוא ישיג את מה שהוא שאף אליו. לעומת זאת, אם הוא שואף למדרגות גבוהות – ההשקעה, המרץ וההתמסרות שלו לעבודה יהיו בהתאם. גם המשקל שהוא ייתן לשיקולים שונים לאורך הדרך, וכל הדינמיקה של העבודה שלו, יהיו מתוך התכווננות ליעדים גדולים. בעזרת ה’ הוא גם ישיג את שאיפותיו, או לפחות את חלקן. ספר מסילת ישרים מחנך לתפיסה הזו בעצם המבנה שלו. למרות שהוא מתחיל במדרגות הנמוכות ביותר, הוא מתווה דרך עבודה ברורה שמגיעה בפועל עד למדרגות הגבוהות ביותר.

אמנם חשוב מאוד שאדם יידע את מקומו, ולא ישלה את עצמו שהוא במדרגה שטרם הגיע אליה. גם אותו אדם שמקים סופרמרקט, צריך להיות מפוכח. עליו לזכור שהוא רק בשלבי הקמה, ולא לדמיין שהוא כבר גורף מיליונים. אולם מכוח השאיפות הגדולות, יחד עם הראייה המפוכחת של המציאות, ניתן בעזרת ה’ להגיע רחוק.

האמונה שניתן להגיע למדרגות גבוהות היא גם גורם מוטיבציה משמעותי. הרמח”ל כותב שעבור “שלֵמי הדעת” המנוע לעבודת הזהירות הוא השאיפה לשלמות (שם, פרק ד). כאשר אדם מאמין בעצמו שבכוחו להגיע אפילו לפסגת הסולם, אמונה זו יכולה להוות עבורו מנוע רב עוצמה כבר בתחילת הדרך.

עלינו לרומם תמיד את מושגי היסוד שלנו בעבודת ה’

לתפיסה שמסלול העבודה בנוי כספירלה יש משמעות גם לגבי נפילות בעבודת ה’. לפעמים נפילה נגרמת מכך שהעובד התקדם לרמה גבוהה יותר של עבודה אבל המושגים שלו נשארו ברמה נמוכה. לדוגמה, יראת העונש יכולה להביא לזהירות, אך היא לא מָנוֹעַ מתאים לנקיות. אדם שכבר קנה את הזהירות ורוצה לעבוד על הנקיות, צריך לרומם את מושגי היראה שלו מיראת העונש לכיוון יראת חטא[3]. אם לא יעשה כן, הוא ימצא את עצמו ‘תקוע’ ואף נופל ממדרגתו. כך גם באהבה: מי שמנסה להתקדם לטהרה וחסידות, אך נשאר עם מושגי אהבת ה’ ברמה של הזריזות – ידשדש בעבודת הזריזות ולא יצליח להתקדם. השימוש במנועים הללו הוא כנסיעה ברכב הילוכים ידני: אי אפשר להגביר מהירות בצורה משמעותית בלי להעלות הילוך. בהילוך נמוך המהירות נשארת נמוכה, ואם לוחצים יותר מדי על דוושת הגז – המנוע מרעיש ו’צועק’. הנפש צועקת כאשר משהו בעבודה לא מותאם למקום שלה, והצעקה הזו מופיעה אצל האדם כנפילה ומשבר.

אם כן, התחדשות והתקדמות בעבודת ה’ איננה רק בעלייה בשלבי סולם העבודה: מזהירות לזריזות, מזריזות לנקיות, וכן הלאה. גם בתוך כל מידה ומידה יש עבודה רבה של התקדמות והתחדשות, לרומם יותר ויותר את מושגי העבודה שלנו. הדרך לעשות זאת, כפי שמלמדנו הרמח”ל שוב ושוב, היא התבוננות. עלינו להקשיב היטב לעצמנו ולזהות את מקומנו. להבין מה הניע אותנו עד היום, ואיפה אנחנו נמצאים כעת. ומתוך כך, להמשיך ולהתקדם עוד ועוד בתיקון מעשינו ומידותנו, ולהתעלות במדרגות עבודת ה’ וקרבתו.

“כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”

צריך להבין מה פשר התפארת שצריכה להיות מן הדרך שהולכים בה

כאמור, אחד מחמשת סעיפי העבודה שמנה משה רבינו הוא ההליכה בדרכי ה’, שפירושה: “שינהג האדם כל מידותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר”. הרמח”ל מצטט בהקשר זה את המשנה: “רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם” (אבות פ”ב מ”א).

לכאורה ההבנה הפשוטה במשנה היא שישנם שני מדדים לדרך הישרה. האחד, שיש בה תפארת לאדם עצמו[4] שבוחר בה. והשני, שגם שאר בני האדם מפארים אותו עליה. הבנה זו מעוררת קושי מיידי, שהרי אם אדם עובד כדי שיפארוהו בני אדם זוהי עבודה ‘שלא לשמה’, ויש בה לכאורה גם גנות של התפארות חיצונית בעיני אחרים. המפרשים עמדו על קושי זה, והסכימו שהתפארת מבני אדם איננה מטרה בפני עצמה. יש שהסבירו שמצווה שלמה היא מצווה שנעשית באופן שהיא טובה גם בעיני בני אדם אחרים (רבנו יונה). ויש שפירשו שבני אדם אחרים מרוויחים מעשיית המצווה (רש”י ורמב”ם).

אולם עדיין ישנם לכאורה מספר קשיים בהבנה זו. ראשית, כאשר בני אדם מפארים את הָעוֹשֶׂה, זוהי תפארת לעושיה. ואם כן “תפארת לו מן האדם” אינו מוסיף דבר על “תפארת לעושיה”. ואם המילים “תפארת לעושיה” כוונתן שהדרך טובה מצד עצמה ולא רק בעיני בני אדם, זה היה צריך להיאמר בפירוש. ולא היה צריך להתייחס ל”תפארת” שהדרך נותנת. שנית, קשה המילה “האדם” מוזכרת במשנה פעמיים, אך במשמעויות שונות: “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם“. בתחילה זהו ביחס לאדם שבוחר לעצמו את הדרך, ובסוף ביחס לבני האדם שסביבו. ושלישית, הביטוי “לעושיה” אינו מתאים ל”דרך” שאדם בוחר לעצמו. המשנה היתה צריכה לומר “להולך בה”.

נראה שהכוונה שהקב”ה יתפאר באדם ובדרך שהוא הולך בה

לכן נראה לפרש ש”עושיה” איננו האדם שבורר לעצמו דרך, אלא הקב”ה שיצר את הדרך. הקב”ה מתפאר בתורה, כפי שאמרו חז”ל: “‘לך ה’ הגדולה… והגבורה… והתפארת’ (דברי הימים א’ כט, יא) זו מתן תורה” (ברכות נח ע”א). הדרך הישרה שראוי לאדם לבחור לעצמו היא דרך התורה, שבה הקב”ה מתפאר. זוהי הדרך השלמה, המביאה “אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו שתולדתה חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות”, כלשון הרמח”ל כאן.

בהמשך לזה, “ותפארת לו מן האדם” היינו שה”דרך” מביאה לכך שיש לקב”ה תפארת מאותו אדם שבחר ללכת בה. ניתן להבין זאת בשני אופנים: האחד, שזהו אדם שהקב”ה מתפאר בו. כדרך שאמר ישעיהו הנביא: “ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיהו מט, ג), וכן: “ועמך כולם צדיקים… מעשי ידי להתפאר” (שם ס, כא). כאשר אדם הולך בדרך התורה ומשתנה על ידה, מתקן ומזכך את עצמו, ה’ יתברך שמח ומתפאר בו. האופן השני לפרש את התפארת לקב”ה מן האדם הוא שהאדם הבוחר בדרך זו מפאר את הקב”ה על שעשה דרך כל כך נפלאה. דרך שלמה היא דרך שהיא גם טובה מצד עצמה וגם האדם הצועד בה רואה את הטוב שבה ושמח בה[5].

יש לכך משמעות מעשית חשובה. כשאדם בוחר את דרכו בהתאם לרצון לה’, עליו לתת את ליבו ולחוש בכך שהקב”ה שמח בדרך הזו, מתפאר בה ומתפאר גם בו. ההבנה והתחושה שה’ מתפאר באדם ובדרך שלו, מחזקת מאוד את המוטיבציה בעבודת ה’.

בנוסף לכך חשוב גם לפאר את ה’ על הדרך הטובה שהוא נתן לנו. עלינו להודות לו ולהלל אותו על הטוב אשר גמלנו בדרך שהוא הנחיל לנו. זה גם כן מחבר את האדם לה’ ולעבודת ה’, ומייצר אצלו הרבה מאוד שמחה. וכך גם תקנו לנו חכמינו לומר מדי לאחר ברכות השחר (ומקור הדברים בתנא דבי אליהו יט, ו):

לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש ולתן שבח והודיה לשמך. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומיחדים שמך בכל יום תמיד.

[1] אלו חלקי העבודה. הרשימה עצמה פותחת ב”תורה”, המהווה בסיס לעבודה, ומסיימת ב”רוח הקודש” ו”תחיית המתים”, שהן תוצאה של פסגת העבודה.

[2] לעיל (בפרק המבוא) הוזכר שעשרת שלבי העבודה שמנה רבי פנחס בן יאיר, כולל התורה, מכוונים כנגד עשר הספירות. ידוע שהספירות כולן בלולות זו בזו, כך שמידת החסד כוללת גם חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכו’, וכך בכולן. על דרך זו ניתן לומר גם במסילת ישרים, שמבחינה מסוימת המידות כולן בלולות זו בזו, בהיותן עוסקות באותן יסודות של עבודת ה’.

[3] כבר במידת הזהירות (פרק ד) מופיעות שתי מדרגות של יראה. הַמָּנוֹעַ לזהירות עבור “כל ההמון” הוא יראת העונש, ואילו הַמָּנוֹעַ עבור “שלֵמי הדעת” הוא השאיפה לשלמות. על שאיפה זו אומר הרמח”ל: “והנה סוף זאת המדרגה היא הנקראת יראת חטא, שהיא מן המשובחות שבמדרגות. והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו”.

[4] “עושיה” היינו האדם העושה אותה (בלשון יחיד) או האנשים העושים אותה (בלשון רבים). ויש גורסים “לְעוֹשָׂהּ”.

[5] יש להעיר שבגמרא (נדרים כב ע”א) מובא שרב סחורה הגיע לרב נחמן לצורך התרת נדרים, אך הוא דחה כל ‘פתח’ שמצא לו רב נחמן, ואמר שנדר גם על דעת כך. לבסוף הקפיד עליו רב נחמן, ואז רב סחורה התיר את הנדר בעצמו באומרו שאם היה יודע שרב נחמן יקפיד עליו ודאי לא היה נודר, שהרי אמר רבי: “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. לכאורה מדברי הגמרא הללו עולה שכוונת האמירה הזו היא כפי שהוסבר כאן בתחילה, שאדם צריך שגם הסביבה תפאר את דרכו. אולם נראה שניתן גם בגמרא זו להבין כפי שהתבאר, וכך נראה שהבינו התוס’ (שם ד”ה לעושיה). תפארת לעושיה פירושו שהאנשים רואים את האדם הולך בדרך מסוימת והם מפארים את ה’ על הדרך היפה והמאירה שהוא נתן לדלות מתורתו. ולכן אם רב נחמן מקפיד על הדרך הזו, אז היא לא נותנת תפארת לעושיה (לה’). הקב”ה גם לא יכול להתפאר בו, כי עובדה היא שרב נחמן לא רואה בו מציאות שמכבדת את ה’ בעיניו, אלא להפך.