שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 300 | יב אב תשפ”ד

(א) הַלְלוּ אֶת ה’ כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: (ב) כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה’ לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ:

“כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ” – תפקידנו בבירור הגדול שיהיה באחרית הימים

 צריך להבין מה פשר הקריאה לאומות העולם להלל את ה’

במזמור זה קיים קושי בולט: הגוים נקראים להלל ולשבח את ה’, אך הסיבה היא “כי גבר עלינו חסדו” (פס’ ב). מדוע העובדה שחסדו של ה’ גבר עלינו זו סיבה לכך שהם יהללו את ה’? חז”ל כבר עמדו על שאלה זו:

אמר רב כהנא – כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי שלח לו רבי: אמור לנו שנים ושלושה דברים שאמרת לנו משום אביך. שלח לו: כך אמר אבא, מהו שכתוב: “הללו את ה’ כל גוים”? כל אומות העולם מה מעשיהם כאן? כך אמר: הללו את ה’ כל גוים על גבורות ונפלאות שעשה בהם, כל שכן אנו שגבר עלינו חסדו.

(פסחים קיח ע”ב מתורגם)

רש”י (ד”ה אגבורות) מבאר שתשובת הגמרא היא שהגויים צריכים לשבח על הגבורות והנפלאות שהם רואים שהקב”ה עושה לנו, ולכן כל שכן שאנחנו צריכים לשבח על כך. אמנם לכאורה יש בזה קושי, מדוע שהגויים יודו וישבחו על הניסים שה’ עושה לנו? המהרש”א גם מקשה על כך שלשון הגמרא היא שהגוים יודו על גבורות ונפלאות “שעשה בהם”, ולדברי רש”י היה צריך לומר “שעשה בנו”. לכן הוא מציע שמדובר בגבורות ונפלאות שעשה ה’ באומות העולם “כמו במצרים ובמלחמת סיסרא וכיוצא בו” (מהרש”א חידושי אגדות). אולם גם לפי פירוש זה עדיין נשאר קושי, מה פתאום שהגויים יהללו וישבחו את ה’ על המלחמות שהוא עשה בהם? ישנן גם דרשות אחרות על מזמור זה, שמייחסות את המזמור למשל לחנניה מישאל ועזריה, אך גם הן לא מסבירות מה פתאום שהגויים יהללו את ה’.

לדיבור יש כוח רוחני לפעול גם כשהזולת איננו שומע אותו

ניתן להבין את הקריאה של דוד לכל העמים לשבח את ה’ כקריאה סגולית שמכוונת אל שורשם הרוחני של העמים. כעין זה מופיעה למשל במזמור ב’ הקריאה של דוד אל הגוים והלאומים שמתייצבים כנגד ה’ וכנגד משיחו: “ועתה מלכים השכילו הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי ארץ. עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה” וכו’ (תהילים ב, י-יא). בביאור מזמור ב’ עמדנו על כך שהקריאה הזו לכאורה תמוהה, שהרי המלכים הללו אינם שומעים את קריאתו של דוד. יתרה מזו, גם אם היו שומעים אותה, ודאי לא היו מסכימים לה. הרי מתואר שם שהם באים להילחם כנגד ה’. הבאנו שם גם דוגמאות נוספות לפסוקים שיש בהם פנייה ישירה לגורמים רבים שאינם בטווח אפשרי של שמיעה. דוד פונה לאנשים שונים, לכל העמים, ואף לצבא השמים בשלל אמירות וציווים: “בני איש עד מֶה כבודי לִכְלִמה… רגזו ואל תחטאו…” (ד, ג-ה); “הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור… אש וברד שלג וקיטור… החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף” (קמח, ג-י) ועוד. איזו משמעות יש לפנייה אל מי שאינו מסוגל לשמוע אותה?

עמדנו שם על כך שלדיבור יש תוקף וכוח. לאדם יש יכולת לפעול ולהשפיע על המציאות באמצעות מילים שהוא מוציא מפיו. לא רק הבקשה והתפילה לה’, אלא גם עצם הדיבור מסוגל להשפיע. זו המשמעות שיש לברכות, ובמיוחד לברכות של צדיקים. וכך אנו מוצאים בתורה ברכות רבות, כמו ברכת האבות לבניהם (בראשית כז; כח, ג-ד; מח; מט), ברכת יעקב לפרעה (שם מז, ז) וברכת משה לשבטים (דברים לג), ואף של ברכות שברכו גויים: “ברוך אברם לא-ל עליון” (בראשית יד, יט), ו”אחֹתנו את הֲיִי לאלפי רבבה” (בראשית כד, ס). אלו לא סתם איחולים, אלא אמירות שיוצרות שינויי ממשי במציאות. הקב”ה ברא את האדם בצלמו, וכמו שהוא יתברך במאמרו ברא שחקים, כך הוא נתן גם לנו כוח להשפיע ולפעול באמצעות הדיבור שלנו.

זו גם הסיבה שאנו מכריזים מדי יום: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” (דברים ו, ד). אנו פונים לעם ישראל וקוראים לו להכיר במלכות ה’. אמנם עם ישראל בכללותו איננו שומע אותנו, אך לדיבור הזה יש כוח לפעול. כיוצא בזה אנו פונים בקבלת שבת אל בית המקדש: “מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה” (פיוט לכה דודי), וכן אל כנסת ישראל: “התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי… התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי” (שם). כל אלו הם דיבורים שאינם ישירים, וכביכול אף אחד איננו שומע אותם, ובכל זאת יש להם ערך גדול כי הם פועלים הרבה במציאות[1].

לפיכך ניתן להבין גם את הקריאה אל העמים להלל ולשבח את ה’ כקריאה רוחנית שדוד משמיע, בכדי להשפיע על האומות להכיר במלכות ה’. ואף שהגוים אינם מעוניים להלל את ה’, דוד מנסה להשפיע עליהם בעל כורחם, בבחינת “מלאך רע עונה אמן בעל כורחו” (שבת קיט ע”ב). משום שמצד האמת הדבר הטוב ביותר לבריאה הוא שחסדו של ה’ גבר על ישראל, לכן הם צריכים להלל על כך, למרות שהדבר בא כנגדם ו’על חשבונם’.

בפשט המזמור מדובר בו על אחרית הימים

אמנם נראה שעיקר פשוטו של מקרא הוא שהמזמור נאמר ביחס לעתיד לבוא. המזמור הוא קורא לכל העמים והאומות להלל ולשבח את ה’ על כך שגבר חסדו על ישראל[2] והוא דאג לקיים אותם לאורך כל ההיסטוריה, עד אשר התגלתה בעולם אמיתתו הנצחית: “גבר עלינו חסדו ואמת ה’ לעולם“. מציאות כזו תתאפשר דווקא באחרית הימים. רק אז הגוים יכירו בכך שישראל הם אלו ששימרו את האמת של העולם והובילו אותו אל יעדו במסירות גדולה. רק אז הם יוכלו להודות לה’ ולשבח ולהלל אותו על כך ששמר על ישראל בכל התקופות הקשות, והגן על הכבשה היחידה כנגד שבעים הזאבים. כי רק אז יכירו וידעו כל הגוים שהצלחתם של ישראל זו הצלחת העולם כעין זה מצאנו גם במזמורים נוספים, ש”ה’ מלך תגל הארץ, ישמחו איים רבים” (תהילים צז, א), למרות שהתגלותו תבייש את עובדי האלילים: “יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים” (שם, ז). וכן: “שירו לה’ כל הארץ. שירו לה’ ברכו שמו בשרו מיום אל יום ישועתו. ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו” (שם צו, א-ג), למרות שהוא יבוא וישפוט את הגוים: “לפני ה’ כי בא, כי בא לִשְׁפֹּט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו” (שם, יג).

ביסוד העניין הרחבנו בביאור מזמורים צו ו-צז. עמדנו שם על כך שללא התגלות ה’, העולם סובל. הדתות והאידיאולוגיות השקריות הרבות שהנהיגו את האנושות לאורך ההיסטוריה, גרמו בעיקר לסבל ולכאב. הרחבנו בכך בנוגע לעולם האלילי, לנצרות ולאיסלאם, וכן ביחס לאידאולוגיות שונות כמו הקומוניזם, הנאציזם ועוד. ייחדנו פירוט רב גם ביחס לתרבות המערבית השלטת כיום ולערכים השקריים שהיא מנחילה, שמובילים את העולם לסבל ולקריסה. מתוך כך הבנו שהסבל האנושי הבלתי פתיר מוביל לכך שהעולם כולו מחכה, אפילו מבלי לדעת, לצמיחת קרן דוד ולמלכות ה’. ערכי האמת שיתגלו, ינהיגו את העולם לטוב. העולם כולו ישמח ויעלוז שיבוא ה’ לשפוט את הארץ. כל הקלקולים של העולם הם בגלל שבני האדם השחיתו את דרכם. הרשעים שדרכם צלחה הם אלו שמפריעים לעולם להתגלות בשיא טובו. לכן שפיטתם בצדק והעמדתם במקומם הראוי להם, היא הגאולה העיקרית והתיקון העיקרי של העולם.

על פי זה יוצא שהגוים שיזכו להתקיים באחרית הימים יוכלו להודות ולשבח את ה’ על העולם הטוב והנפלא שהוא ינהיג ויוביל בזמן הגאולה. הם ישירו לה’ על כך שהם נגאלו סוף סוף מהשקר, מהרוע, מהאכזריות ומהתוהו ובוהו שהם נמצאו בו. הם ישמחו עם עצם זה שה’ נקם את דם עבדיו, והביא את הגאולה: “הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום” (דברים לב, מג). כל התאוות השפלות שכל כך פוגעות בשמחה האמיתית של העולם – יתבטלו. כל בני האדם ירצו את הטוב באמת. כולם יחיו באחווה, ויתנהלו על פי אמת, צדק ויושר. לכן המזמור מתאר את ההלל והשבח שישאו הגויים לה’, על החסדים הגדולים שעשה לעם ישראל. הוא שמר עליהם והביא עבורם את הגאולה השלמה, שהעולם כולו נהנה ממנה.

לעתיד לבוא יהיה בעולם בירור בין רשעים לצדיקים באומות ובעם ישראל

אולם לא כל הגוים יכירו בה’ אותו לעתיד לבוא. יהיה בירור גדול מי מקבל את אמונה ישראל ואומר “ה’ אלוקי ישראל מלך”, ומי נלחם נגד ה’ ונגד משיחו. רק אותם אלו שיישארו ויחליטו שהם מקבלים את מלכות ה’, הם אלו שיודו וישבחו. וכפי שמתואר בתנ”ך שיהיו גויים שה’ יעניש בחרון אפו לעתיד לבוא, ולעומתם יהיו כאלו שיכירו במלכותו ויעבדו אותו:

לכן חי אני נְאֻם ה’ צבאות אלוקי ישראל כי מואב כִּסְדֹם תהיה ובני עמון כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל ומכרה מלח ושממה עד עולם, שארית עמי יבזום ויתר גויי הארץ ינחלום. זאת להם תחת גאונם כי חרפו וַיַּגְדִּלוּ על עם ה’ צבאות. נורא ה’ עליהם כי רָזָה את כל אלהי הארץ, וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגוים.

(צפניה ב, ט-יא)

לכן חכו לי נְאֻם ה’ ליום קומי לְעַד כי משפטי לֶאֱסֹף גוים לְקָבְצִי ממלכות לִשְׁפֹּךְ עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תֵּאָכֵל כל הארץ. כי אז אֶהְפֹּךְ אל עמים שפה ברורה לִקְרֹא כֻלָּם בשם ה’ לעבדו שכם אחד.

(שם ג, ח-ט)

הבירור הזה לא יהיה רק בתוך הגויים, אלא גם בקרב עם ישראל. ישנם פסוקים רבים על הבירור הגדול שיהיה בעם ישראל: “והעברתי אתכם תחת הַשָּׁבֶט, והבאתי אתכם בְּמָסֹרֶת הברית. וברותי מכם הַמֹּרְדִים והפושעים בי” (יחזקאל כ, לז-לח). וכן:

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עֹבֵד אלוקים לאשר לא עֲבָדוֹ. כי הנה היום בא בֹּעֵר כתנור, והיו כל זדים וכל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קש וְלִהַט אֹתָם היום הבא אמר ה’ צבאות, אשר לא יַעֲזֹב להם שרש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשתם וּפִשְׁתֶּם כעגלי מרבק. ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עֹשֶׂה אמר ה’ צבאות.

(מלאכי ג, יח-כא)

חז”ל הסבירו על פסוקים אלו שהקב”ה יוציא חמה מנרתיקה, הצדיקים יתרפאו בה והרשעים יהיו נידונים בה (נדרים ח’ ע”ב). עוד מודגש בנביא שרק חלק מעם ישראל יזכה לבזות את עובדי האלילים לעתיד לבוא ולנחול רכושם: “שארית עמי יְבָזּוּם, ויתר גּוֹיִי יִנְחָלוּם” (צפניה ב, ט).

צריך להבין מה תפקידנו בבירור הזה

כשאנו מביטים בזמננו במה שקורה סביבנו, מאוד ברור שהבירורים הללו אמורים להגיע בקרוב. העולם כולו רועש ורוגש, ומכל עבר אויבי ישראל הולכים וקמים על ישראל. אנו נמצאים כבר בשלב שאחרי קיבוץ הגלויות, בתוככי תהליך הגאולה, ומצפים להתגלות השלמה של מלכות ה’. אולם כשאנו מסתכלים על המציאות שלנו היום, עשויים להתעורר בקרבנו כמה שאלות. ראשית, אנו עלולים להתקשות בהבנת העניין היסודי הזה של הבירור שה’ יעשה בעולם. יש קושי לדמיין כיצד יתכן בירור כזה בעולם. אנו רגילים לכך שכאשר מתרחשות פורענויות עולמיות חלילה הן מתרחשות באופן גורף, ולא מתוך בירור בין צדיקים לרשעים. איננו יכולים לומר שבשואה הנוראה נהרגו רק רשעים ולא צדיקים. וכך גם בכל רעידת אדמה או אסון אחר שמתרחש בעולם, חלילה, לכאורה הוא קורה לציבור בכללותו, בלא הפרדה והבחנה.

שנית, לכאורה לא מובן כיצד כל מה שעם ישראל עבר בגלות משפיע על הבירור שיהיה לעתיד לבוא. הבירור הזה הוא לכאורה התרחשות אדירה שאיננה קשורה לכל אורך ההיסטוריה והגלות. עד כדי כך שאפילו אם חלילה עם ישראל לא היה מתקיים לאורך ההיסטוריה, הקב”ה לכאורה היה יכול להתגלות לעתיד לבוא ולמלוך על העולם. ההתגלות המתחדשת לכאורה לא קשורה בהתקיימות של עם ישראל לאורך הגלות. אלא שהדבר קשה, משום שראינו לעיל שההלל והשבח של הגוים לעתיד לבוא יהיה על החסד שה’ קיים אותנו בגלותינו, והם יבינו שכל הטוב שהם זוכים לו הוא בגלל זה. על פי זה צריך להבין במה מועילה ההתקיימות שלנו לאורך הגלות ועד היום, לתהליך הגאולה שזוכים לו הגוים. במה אנו מועילים ומשפיעים על התהליך הזה? אם אנו לא מועילים לו, לא מובן מדוע הגוים יהללו על כך ש”גבר עלינו חסדו”? ומנגד, הרי לכאורה כל ההתרחשויות העולמיות שהולכות ומתהוות בימינו כלל אינם קשורות לאלו שהולכים בדרך ה’. נאמני ה’ הם יחסים מועטים מאוד, ואין להם אפילו השפעה מינימלית על כל התהליכים העולמיים הללו. ועוד, שאפילו בקרב ההולכים בדרך התורה והמצוות יש כל כך הרבה בעיות ומבוכות בימינו, והאמת ממש נעדרת. אז איזה תפקיד יש לנו בכל הבירור העולמי הזה שממשמש ובא?

המציאות כיום ממחישה כיצד יתכן שיהיה בירור בין רשעים לצדיקים

כאשר מנסים להתאים בין המציאות שלנו היום לבין מה שאנו קוראים בנבואות, וכאשר אנו מנסים ליישב את הקשיים הללו, עלינו לתת את ליבנו לשני מרכיבים משמעותיים בהבנת המציאות. האחד, הוא שהבירור הזה אכן יכול להיות. מגפת הקורונה שהייתה בשנים האחרונות המחישה זאת בצורה ברורה. אותו נגיף שהסתובב בעולם פגע באנשים מסויימים באופן קשה, ולאחרים כלל לא הזיק. כמובן שאין לתלות חס וחלילה שמי שנפטר ממנו הוא רשע ומי שלא נפגע ממנו הוא צדיק. היו צדיקים גדולים שנפטרו, ולעומתם אנשים שלפחות לפי השגתנו הדלה נראים כרשעים גדולים והם לא חלו בכלל. אך גם אם במקרה הזה הבירור לא היה בין צדיקים לרשעים, אנו כן יכולים לראות בזה מציאות מכוונת ומבוקרת ומדויקת. זו איננה מכת משחית שפוגעת בכל מי שנקרה בדרכה, אלא יש כאן חשבונות שמים מאוד מדוייקים. וכעין זה יהיה גם בבירור הגדול, שהקב”ה יברור בין מי שמקבל עליו את מלכותו לבין מי שלא. וכפי שגם היה מעולם, שהקב”ה הבדיל רשעים לכשרים בטביעת המצרים בים סוף: “הרשעים כקש הולכים ומטורפין עולין ויורדין, בינונים כאבן, והכשרים כעופרת שנחו מיד” (רש”י שמות טו, ה; ע”פ מכילתא בשלח, מסכתא דשירה פרשה ה).

גם המלחמות האחרונות שעברו על עם ישראל ממחישות את הנקודה הזו. טילים רבים נורו לעברנו מכיוונים רבים: מעירק, מלבנון, מרצועת עזה, מאיראן ועוד. במקרים רבים היה בולט מאוד שאלפי טילים גורמים למספר כמעט אפסי של הרוגים בעם ישראל, ולעומת זאת טיל בודד כזה שפוגע בטעות באזור של גויים גורם להרוגים רבים. גם השימוש ההולך וגובר שנעשה כיום ב’פצצות מֻנְחוֹת’ יכול לעזור בהמחשת הבירור שיהיה. פצצות אלו מסוגלות לפגוע בבית אחד, כך שהבית שלידו לא יפגע כלל. יתרה מזו, הן יכולות לפגוע באדם מסוים מבלי לפגוע באחרים שסביבו.

העבודה הרוחנית של עם ישראל בגלות היא זו שמאפשרת את תהליך הגאולה

המרכיב השני שיש להתייחס אליו הוא התפקיד שיש לנו בהמלכת ה’ בעולם. בביאור מזמור קטו הרחבנו בכך שתפקידנו העיקרי הוא הביטחון בה’ והחיסיון בו. ראינו שהזעקה שלנו על חילול שמו של ה’, יחד עם הביטחון שלנו בה’, גורמים לכך שה’ יכול לברך אותנו ולהשפיע עלינו מטובו. הביטחון שלנו בה’ הוא זה שמביא לנו את הישועה, וכפי שמופיע גם בפסוקים רבים: “הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ה’ ויהי לי לישועה. ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה” (ישעיה יב, ב-ג), “מי בכם ירא ה’ שֹׁמֵעַ בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נֹגַהּ לו, יבטח בשם ה’ וישען באלוקיו” (שם נ, י), “ה’ עֻזִּי וּמָגִנִּי בו בטח לבי ונעזרתי ויעלז לבי ומשירי אהודנו. ה’ עֹז למו ומעוז ישועות משיחו הוא. הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם” (תהילים כח, ז-ח).

מה שאיפשר את שמירת עם ישראל והנהגת ה’ עולם, ואת תהליך קידום הגאולה, זו דווקא העבודה הרוחנית של עם ישראל. בביאור מזמור קב עסקנו בנבואה מופלאה של ישעיהו:

למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך, וקרא לך שם חדש אשר פי ה’ יקבנו. וְהָיִית עטרת תפארת ביד ה’ וצניף מלוכה בכף אלוקיך. לא יאמר לָךְ עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חֶפְצִי בה ולארצך בעולה, כי חפץ ה’ בך וארצך תִּבָּעֵל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך. על חומתיך ירושלים הפקדתי שֹׁמְרִים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, הַמַּזְכִּרִים את ה’ אל דֳּמִי לכם. ואל תתנו דֳמִי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. נשבע ה’ בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לְאֹיְבַיִךְ ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו. כי מאספיו יאכלהו והללו את ה’, וּמְקַבְּצָיו ישתהו בחצרות קדשי.

(ישעיה סב, א-ט)

שאלנו על כך: אם הקב”ה כל כך מצפה ולא יחשה ולא ישקוט על ירושלים, והוא ישיש עלינו כמשוש חתן על כלה, אז למה הוא צריך שומרים שיזכירו לו ולא ירפו ממנו עד שהוא יגאל את ישראל? ואם חלילה הקב”ה לא רוצה לזכור אותנו, אז איזו מין תחבולה הוא עושה לשים שומרים שיזכירו לו? העמקנו שם בשאלות נוספות בעניין זה, ובביאור העניין עלה שיש להבין בפשט הלשון “המזכירים את ה'” שלא מדובר על כך שמזכירים לה’ דבר מה, אלא שה’ הוא הדבר שאותו מזכירים. התפקיד של השומרים איננו להזכיר לה’, אלא להזכיר את ה’. זאת משום שבזמן הגלות אפשר בקלות לטעות ולחשוב שה’ כבר איננו מנהיג את עולמו. עוד הרחבנו בכך שה’ כביכול זקוק שאנו נדרוש את ציון. הוא כביכול זקוק לכך שלא נתייאש ולא נידום, אלא כל הזמן נדרוש את ירושלים את הגאולה, נבטח בו ונקווה אליו. זה מה שמאפשר לו לגאול אותנו.

יוצא אפוא שהגוים שיתקיימו באחרית הימים ויודו לה’ על כך שנגאלו מהשקר והסבל שבו הם חיים (כפי שהתבאר לעיל), יודו לה’ במיוחד על עצם זה שעם ישראל התקיים בגלות. הם ישבחו על כך שעם ישראל צלח את כל הצרות שהם עצמו עשו לו, והגיע עד ימות המשיח. זאת משום שבהיות עם ישראל בחשכת הגלות, ובהיותו סובל מהם עצמם, הוא נשען על ה’ אלוקיו בבחינת “ההרוגה עליך כל היום”, ובזה התקיימה ההמלכה העוצמתית ביותר שיכולה להיות. בכל תקופת הגלות, ובתוך החשכה הגדולה ביותר, עם ישראל המשיך לדבוק בה’ אלוקיו. הוא לא נשבר באמונתו, ו”בכל זאת שמך לא שכחנו”. בזה ממש הוא קיים את מלכות ה’, ובזה הוא איפשר לה’ להמשיך ולהנהיג את העולם.

אם כך, הגוים הרוויחו הרבה מאד מעצם התקיימות עם ישראל בניסי ניסים ככבשה בין שבעים הזאבים שהיו הם בעצמם. והגוים גם הרויחו מזה שסוף סוף עם ישראל נגאל ומתגלית מלכות ה’ עליו. וזאת על ידי הכיסופים של עם ישראל לגאולה – “כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו” (תהילים קב, טו).

ולאחר שעם שעם ישראל ייגאל ויגיע להצלחה פיזית, הדבר גם ייתן לגויים הכוונה וינחה אותם בהמשך זמן הגאולה ללכת בדרך נכונה. זה מה שמביא אותם להודות לה’, לדעת את דרכיו ולירא ממנו, כפי שמתאר דוד באופן ברור במזמור סז:

למנצח בִּנְגִינֹת מזמור שיר. אלוקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך. יודוך עמים אלוקים יודוך עמים כֻּלָּם. ישמחו וירננו לאמים כי תשפט עמים מישור ולאמים בארץ תנחם סלה. יודוך עמים אלוקים יודוך עמים כֻּלָּם:. ארץ נתנה יבולה יברכנו אלוקים אלוקינו. יברכנו אלוקים וייראו אֹתוֹ כל אפסי ארץ.

(תהילים סז, א-ח)

מי שמשפיע על התהליכים העולמיים אלו בעיקר יראי ה’ בציפייתם לגאולה ובטחונם בה’

לאור האמור אנו יכולים להבין את תפקידנו העצום בתקופה הזו. יראי ה’ דלים ומועטים ממש, וגם בתוכם יש עדיין הרבה דברים לא מתוקנים, אבל זה צריך דווקא לחזק אותנו ולא להחליש. דווקא בגלל שמדובר במעט, הוא כל כך חשוב ויקר בעיני ה’. מה שקובע באמת את התקרבות הגאולה איננו חיסול של ראשי נחש ארסיים ומחבלים כאלו ואחרים, למרות החשיבות שיש מצד עצמה לכבוד ישראל והשפלת קרן הרשעים הארורים, והשמדת אויבי ישראל. מה שקובע בעיקר זו המסירות נפש שלנו על ה’ – האמונה החזקה ביותר, הביטחון הגדול בה’, הדבקות בו והציפייה התדירה לגאולה וישועה. מה שבאמת משפיע במיוחד אלו הבקשות הרבות שלנו, החוזרות והנשנות, לכך שהוא יגלה כבוד מלכותו עלינו, שימלוך על כל העולם כולו, שיינשא בהדר גאון עוזו ויבנה את בית מקדשו.

לכן הנביאים הדגישו כל כך את הענווה בבירור שיהיה באחרית הימים, ואת העובדה שאלו שיוסרו ויישמדו בבירור הזה יתאפיינו בהיותם בעלי גאווה הבוטחים בעצמם:

ביום ההוא לא תבושי מכל עֲלִילֹתַיִךְ אשר פשעת בי. כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך, ולא תוֹסִפִי לגבהה עוד בהר קדשי. והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה’. שארית ישראל לא יעשו עַוְלָה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד.

(שם, יא-יג)

הדברים מופיעים גם קודם לכן בנבואת צפניה:

בַּקְּשׁוּ את ה’ כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק בקשו ענוה אולי תִּסָּתְרוּ ביום אף ה’… זאת להם תחת גאונם כי חרפו וַיַּגְדִּלוּ על עם ה’ צבאות. זאת העיר העליזה היושבת לבטח הָאֹמְרָה בלבבה אני ואפסי עוד, איך היתה לשמה מרבץ לחיה כל עובר עליה יִשְׁרֹק יניע בידו.

(שם ב, א-טו)

ואת הנסוגים מאחרי ה’ ואשר לא בקשו את ה’ ולא דרשהו. הס מפני ה’ אלוקים כי קרוב יום ה’… והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ופקדתי על האנשים הַקֹּפְאִים על שמריהם הָאֹמְרִים בלבבם לא ייטיב ה’ ולא ירע. והיה חילם למשסה ובתיהם לשממה ובנו בתים ולא ישבו ונטעו כרמים ולא ישתו את יינם… גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה’ ובאש קנאתו תֵּאָכֵל כל הארץ כי כלה אך נבהלה יעשה את כל יֹשְׁבֵי הארץ.

(שם א, ו-יח)

יש כאן עיקרון חשוב, שמופיע גם בנבואות שאר הנביאים. אדם שמתגאה ממילא לא דורש את ה’ כי הוא בטוח בעצמו. לכן הדבר יהיה לו חלילה לרועץ בעת המבחן הגדול שיהיה לעתיד לבוא.

את הערך החשוב שלנו בתהליך הגאולה אנו מקבלים דווקא בשפלות שלנו, בביטול שלנו אל ה’, בחיסיון בו ובהשתוקקות אליו. אנו צריכים לבטא זאת כל הזמן. אסור לנו לחשות מהזכרת ה’. עלינו להזכיר כל הזמן שהוא המלך והוא השולט האמיתי, והכל מכוון לגילוי מלכותו. אנו צריכים להזכיר ולחזק את האמונה שלמען ציון הוא לא יחשה, ולמען ירושלים הוא לא ישקוט. ומתוך שנתחזק בכך שמשוש חתן על כלה ישיש עלינו אלוקינו, נזכה להחיש את גאולתנו, ויתקיימו הדברים במהרה בימינו.

[1] יסוד זה קשור גם לכוח שיש לנו לפעול ולקדם את מלכות ה’ בעולם באמצעות הברכות שאנו מברכים אותו, והרחבנו בכך בח”ג עמ’ קטז, ובביאור מזמור קג. מסיבה זו גם אסור לומר דברים שליליים ו”אל יפתח אדם פיו לשטן” (ברכות יט ע”א), כי בזה האדם יוצר מציאות שלילית. ולהיפך, דיבור חיובי אפילו של האדם עם עצמו פועל באופן חיובי, וכפי שהובאה  בביאור המזמור הקודם הדרשה החסידית על “האמנתי כי אדבר”, שדיבורי אמונה מחזקים את האמונה.

[2] כפי שכבר הראינו בכמה מקומות, גם כאשר נראה לכאורה שדרשות חז”ל מנותקות מן הפשט, הן באמת מחוברות מאוד לעומק פשוטו של מקרא. גם כאן, דווקא לאור הבנת פשט המזמור כפי שיתבאר בהמשך, יובנו דברי חז”ל שבמבט ראשון נראים כביכול תמוהים, שהגוים יודו וישבחו על הגבורות והשפטים שעשה ה’ כנגדם עבור ישראל.