תפריט
בע"ה
(א) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה’ אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי: (ב) כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: (ג) אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: (ד) וּבְשֵׁם ה’ אֶקְרָא אָנָּה ה’ מַלְּטָה נַפְשִׁי: (ה) חַנּוּן ה’ וְצַדִּיק וֵאלֹקֵינוּ מְרַחֵם: (ו) שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה’ דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ: (ז) שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה’ גָּמַל עָלָיְכִי: (ח) כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי: (ט) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה’ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: (י) הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד: (יא) אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב: (יב) מָה אָשִׁיב לַה’ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: (יג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה’ אֶקְרָא: (יד) נְדָרַי לַה’ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: (טו) יָקָר בְּעֵינֵי ה’ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: (טז) אָנָּה ה’ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: (יז) לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא: (יח) נְדָרַי לַה’ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: (יט) בְּחַצְרוֹת בֵּית ה’ בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:
במזמורים הקודמים היה צורך לבאר מהו המסר המרכזי של המזמור. בניגוד לכך, במזמור זה נראה כי המסר בכללותו ברור. דוד מתאר את הזדקקותו לישועת ה’, בהיותו נמצא בחבלי מוות וּמְצָרֵי שְׁאוֹל. ה’ שמע לתפילותיו והושיעו, ודוד רוצה להשיב לה’ דבר מה כתודה, וזאת על ידי הקריאה בשם ה’ ופרסום צדקתו.
בתוך דבריו אלו, דוד מאיר לנו כמה הארות שחשוב לשים לב אליהם. ראשית, לאחר שדוד מספר על הישועות שלו, ולאחר שהוא כבר מכריז שהוא ישלם את נדריו לה’ ובשם ה’ יקרא, הוא אומר: “אנה ה’ כי אני עבדך” (פס’ טז). התחינה הזו היא ממש באותה מטבע לשון שהוא משתמש בה בתיאור השעות הקשות ביותר שלו, בעומק הצרה והיגון: “אנה ה’ מלטה נפשי” (פס’ ד). אמנם על מה דוד מתפלל וזועק לה’ בתוך כדי תיאור הישועות שלו?
מטבע לשון נוספת שמופיעה גם היא בשני המצבים המנוגדים הללו קשורה להודאה של דוד. כשהוא נושע ובא להודות הוא אומר: “כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא… לך אזבח זבח תודה ובשם ה’ אקרא” (פס’ יד-יז). אך גם במציאות הקשה ביותר הוא אומר: “צרה ויגון אמצא. ובשם ה’ אקרא, אנה ה’ מלטה נפשי” (פס’ ג-ד). גם כאן צריך להבין מה פשר השימוש בדיוק באותם מטבעות לשון בזמן הצרה ובזמן הישועה.
בביאור מזמור ט’ (ח”א עמ’ רלד) עמדנו על כך שכבר כאשר היו לדוד המלך ישועות קטנות בעיצומם של הצרות, הוא ממהר להודות לה’ ולחגוג את ישועתו השלמה. כך הוא גם במזמורים רבים נוספים. במזמור לד הוא משורר על הצלתו: “בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך” (תהילים לד, א), והוא אומר שם: “דרשתי את ה’ וענני ומכל מגורותי הצילני… זה עני קרא וה’ שָׁמֵעַ ומכל צרותיו הושיעו… יראו את ה’ קְדֹשָׁיו כי אין מחסור ליראיו. כפירים רשו ורעבו וְדֹרְשֵׁי ה’ לא יחסרו כל טוב… צעקו וה’ שָׁמֵעַ ומכל צרותם הצילם… רבות רעות צדיק וּמִכֻּלָּם יצילנו ה'” (שם, ה-כ). דוד מתאר כאן הצלה מוחלטת מכל הצרות ואפילו מכל מחסור. אולם אנחנו הרי יודעים שבאותו הזמן דוד נרדף על נפשו בידי שאול. הוא היה בודד מאוד, ונאלץ לנוס ממקום למקום כדי להציל את נפשו. עצם ההגעה שלו אל אבימלך היתה בגלל שהוא כל כך נרדף מיד שאול. ואם כן, למרות שאבימלך לא הרג אותו אלא רק גירש אותו, הוא חזר שוב למצב קשה ביותר בו שאול מגייס את כל ישראל להרוג אותו. אז כיצד הוא יכול לומר כבר שה’ הושיעו “מכל צרותיו”?
השאלה מתעצמת עוד יותר במזמורים בהם דוד מודה על ישועות עצומות כשהוא בעיצומה של הצרה, ובכלל לא ראה עדיין שום ישועה. כך בולט מאוד במזמור יג, בו הוא זועק: “עד אנה ה’ תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני. עד אנה אשית עצות בנפשי, יגון בלבבי יומם, עד אנה ירום אֹיְבִי עלי. הביטה ענני ה’ אלוקי האירה עיני פן אישן המות. פן יאמר אֹיְבִי יכלתיו, צרי יגילו כי אמוט” (שם יג, ב-ה). ופתאום הוא מסיים: “ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, אשירה לה’ כי גמל עלי”. דוד מתאר את הישועה כאילו היא כבר התרחשה, למרות שזה עתה הוא זעק מתוך עומק הצרה. הוא שמח בישועה ושר לה’ על שגמל עליו. כך גם למשל במזמור ו, שמתחיל בתיאורים קשים מאוד: “ה’ אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני. חנני ה’ כי אמלל אני, רפאני ה’ כי נבהלו עצמי. ונפשי נבהלה מאד ואתה ה’ עד מתי. שובה ה’ חלצה נפשי הושיעני למען חסדך. כי אין במות זכרך בִּשְׁאוֹל מי יודה לך. יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה. עששה מכעס עיני עתקה בכל צוררי” (שם ו, ב-ח). אולם לפתע המזמור משתנה לחלוטין: “סורו ממני כל פעלי און כי שמע ה’ קול בכיי. שמע ה’ תחנתי ה’ תפלתי יקח. יֵבֹשׁוּ ויבהלו מאד כל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רגע” (שם, ט-יא). באמצע שדוד מתייגע באנחתו על מצבו הקשה, הוא עובר פתאום להכריז שה’ שמע כבר את תפילתו, ואויביו יבושו.
יתרה מזו, בביאור מזמור כב עמדנו על כך שהמהפך הזה מתרחש אפילו באמצע פסוק. תחילתו של מזמור כב מתארת צרות איומות ורדיפות. דוד אפילו חש שה’ כביכול עזב אותו: “אלי אלי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי. אלוקי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי” (שם כב, ב-ג). הוא ממשיך שם וזועק לה’ שיציל אותו: “ואתה ה’ אל תרחק, אֱיָלוּתִי לעזרתי חושה. הצילה מחרה נפשי, מיד כלה יחידתי” (פס’ כ-כא). ואז מגיע פסוק שפותח בזעקה, אך הסיום שלו הוא כבר תיאור הישועה: “הושיעני מפי אריה ומקרני רֵמִים עניתני” (פס’ כב). ומכאן והלאה ממשיך המזמור בפסוקים של הודעה על ישועות גדולות: “אספרה שמך לְאֶחָי בתוך קהל אהללך. יראי ה’ הללוהו, כל זרע יעקב כבדוהו, וגורו ממנו כל זרע ישראל. כי לא בזה ולא שִׁקַּץ עֱנוּת עני, ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע” (פס’ כג-כה).
יש כאן יסוד שהופיע שוב ושוב בחייו של דוד. במשך חייו הוא עבר צרות רבות וקשות, רדיפות ובגידות, והוא זעק על כך רבות לה’. הקב”ה הושיע אותו פעם אחר פעם, אך לא היתה זו ישועה גמורה ומוחלטת שאחריה אין עוד צרות בכלל. אפילו בימיו האחרונים של דוד הוא נאלץ להתמודד עם מרד אדוניהו. ועם כל זאת, דוד תמיד מודה לה’ בכל ליבו גם על הישועות החלקיות, ורואה בהן הצלה מוחלטת. כל התחלה של ישועה מסמנת מבחינתו את הישועה הגמורה. ואפילו אם במציאות אין עדיין אפילו איתות לכך שהיא תבוא, הוא בוטח בכך לחלוטין. בביאור מזמור קיג, הראשון ממזמורי ההלל, עמדנו על כך שדוד רואה לנגד עיניו את העתיד כאילו הוא כבר בהווה – ולכן הוא יכול להודות לה’ כבר בהווה על טובתו וחסדו השלמים. זהו צד אחד של המטבע, המסביר מדוע דוד יכול כבר בזמן הצרה לקרוא בשם ה’ באותו האופן בו הוא קורא בשעת הישועה השלמה: “צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא… כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא”.
הצד השני של המטבע הוא שגם כאשר דוד נמצא בזמן של ישועה ושלווה, הוא לא מתפתה לחשוב: “ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם” (שם ל, ז). אלא הוא זוכר ויודע כי: “ה’ ברצונך העמדת לְהַרְרִי עֹז, הסתרת פניך הייתי נבהל” (שם, ח). הוא יודע שכל הצלחתו וחוסנו תלויים בשאלה אם ה’ איתו ומאיר אליו פניו, או שחס וחלילה להיפך. אם ה’ איתו, אין לו מה להתפעל ולהיבהל מצרות ההווה. ואם ה’ חלילה איננו איתו, אין לו מה להתרגש ולשמוח בשלוות ההווה.
בשם החוזה מלובלין זיע”א מובא שגם כאשר מודים על הווה, יש לבקש על העתיד:
שמעתי בשם רבינו הקדוש החוזה מלובלין זי”ע: כי צריכין בכל דבר שאומרים “ברוך ה’ בעד זה הענין”, יאמרו מיד “כן יעזור השי”ת להלאה”. דאם לא כן הרי זה כמעיד ופוסק מעייני הישועה כשמברך רק על העבר. רק צריך להיות תיכף ומיד בקשה על העתיד. והרמז לזה בלאה שאמרה: “הפעם אודה את ה'” (***), ולא בקשה מיד על העתיד, על כן כתיב: “ותעמוד מלדת”. עד כאן דבריו הקדושים שנאמרו כולם ברוח הקודש כנודע.
(אבני זכרון אות תקמא, בשם ליקוטי דברי תורה)
נראה שגם כאן עומק העניין הוא שכאשר אדם רק מברך על העבר או על ההווה, יש בזה סרך של “ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם”. לכן תמיד צריך גם לבקש על העתיד, ולזכור שאנו ממשיכים תמיד להיות תלויים בחסדי הבורא.
גם בביאור מזמור ק”ח הרחבנו ביסור זה. עמדנו על כך שמזמור ק”ח הוא צירוף של שני קטעים שמועתקים ממזמורים אחרים. חלקו הראשון של המזמור (פסוקים א-ו) הוא סופו של מזמור נז, וחלקו השני של המזמור (פסוקים ז-יד) הוא סופו של מזמור ס. אלו הם שני מזמורים מנוגדים מאוד: מזמור נז התחבר באחד מרגעי השפל הקשים ביותר בחייו של דוד, כאשר שאול ואלפי חייליו היו כפסע מלתפוס אותו מסתתר במערה, ואילו מזמור ס’ נאמר בשיא מלכותו ונצחונותיו של דוד, כאשר הוא הגיע בכיבושיו עד ארם צובה הרחוקה. מעבר לשילוב הפסוקים משני התקופות הללו, הבחנו גם שבפסוקי תקופת השפל דוד מביא דווקא פסוקי הודיה, ובפסוקי תקופת ההצלחה הוא מביא דוקא פסוקי זעקה ותפילה. המסר שדוד מעביר בכך, כפי שהתבאר שם בהרחבה, הוא שבשני הזמנים הללו הוא נמצא באותה העמידה לפני ה’. גם בעומק הצרה הוא יכול להודות לה’, לשיר לו ולשמוח בישועתו, ומנגד גם בפסגת ההצלחה הוא זועק אליו שיושיע אותו ולא יעזבנו.
זו היא הבחינה המיוחדת כל כך של דוד, שהוא: “גֵּר אנכי בארץ” (שם קיט, יט), “כי גֵר אנכי עמך, תושב ככל אבותי” (שם לט, יג). כמו גר שאין לו אחיזה בארץ, כך גם דוד איננו אחוז בצרות וגם לא בישועות. אם ה’ איתו הצרות אינן מאיימות עליו, ואם ה’ לא איתו אין כל ערך בשלווה[1].
לכן דוד מבקש בשעת הישועה באותה מטבע לשון שהוא השתמש בה בשעת הצרה: “אנה ה’ כי אני עבדך”. למרות שהוא חווה כבר ישועות גדולות, הוא יודע שהוא צריך להמשיך ולזעוק ולהתפלל גם עכשיו. וכך גם בשאר מזמורי ההלל אנו מוצאים שיחד עם תיאורי ניסי ה’ וחסדיו, משולבות גם תפילות: “לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד” (שם קטו, א), “אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא” (שם קיח, כה).
כאמור, כאשר דוד משתמש במטבע לשון דומה כדי להקביל את התפילות וההודאות שלו בזמני הצרה והישועה, הוא בוחר במילים “בשם ה’ אקרא”: “צרה ויגון אמצא. ובשם ה’ אקרא” (פס’ ג-ד), “כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא… לך אזבח זבח תודה ובשם ה’ אקרא” (פס’ יד-יז). אולם מה המשמעות של הקריאה בשם ה’ בשעת צרה? נראה שאין הכוונה לתפילה בלבד. אנו מוצאים בהקשרים רבים שהמשמעות של הקריאה הזאת היא לפרסם ולהודיע את שם ה’, שהוא הקובע והמושיע ואין בלתו. כך הוא כאשר הקב”ה עצמו קורא בשמו: “ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה’ לפניך, וְחַנֹּתִי את אשר אָחֹן ורחמתי את אשר ארחם” (שמות לג, יט). וכך גם כאשר הוא מקיים את הבטחו וקורא לפני משה בשם ה’, הוא מודיע לו את דרכיו ואת י”ג מידותיו בהן הוא מנהיג את עולמו.
גם האבות הקדושים קראו בשם ה’, והרמב”ם (***) מסביר שכך הם פרסמו את שמו והודיעו אותו לכולם: “ויבן שם מזבח לה’ ויקרא בשם ה‘” (בראשית יב, ח). הדבר נעשה לאחר שה’ מבטיח את הארץ לאברהם, כך שהפעולה הזו לא אמורה להיות דווקא תפילה או בקשה. כיוצא בזה: “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה’ אל עולם” (שם כא, לג). כך גם בפסוק בו מתואר שיצחק קורא בשם ה’: “וירא אליו ה’ הלילה ההוא ויאמר אנכי אלוקי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי. ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה’” (בראשית כו, כד-כה). הקריאה הזו בשם ה’ איננה תפילה, שהרי ה’ הבטיח לו זה עתה שהוא יברך אותו וישמור עליו מכל רע.
במובן רחב יותר אנו מוצאים גם שהביטוי לקרוא בשם איננו שייך דווקא לתפילה: “ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה” (שמות לא, ב), “ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה” (שם לה, ל). המשמעות היא שה’ בוחר בו ומודיע לכולם שהוא הנבחר והרצוי. כך גם נאמר לגבי הנשים שהובאו אל אחשוורוש: “לא תבוא עוד אל המלך כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם” (אסתר ב, יד).[2].
אם כן, כאשר דוד קורא בשם ה’ בשעת צרה הוא לא רק מתפלל אליו, אלא הוא מודיע ומכריז בזה שה’ הוא המושיע, והכל תלוי בו ואין בלתו. ולכן באותה מטבע לשון הוא משתמש גם בהודאה כשהוא זובח זבח תודה. הוא גם מדגיש שם פעמיים: “נדרי לה’ אשלם נגדה נא לכל עמו” (פס’ יד; שם יח), כי העניין הוא לפרסם ולהודיע לכולם שה’ הוא המושיע, שהוא אוהב את חסידיו ואינו חפץ במותם: “יקר בעיני ה’ הַמָּוְתָה לחסידיו” (פס’ טו). מהבחינה הזו אין הבדל בין תפילה וזעקה לשבח והודאה. בשני המקרים המסר הוא שה’ שומע ועוזר, מרחם ומושיע.
זהו מסר חשוב ביותר שאנו יכולים לקחת מן המזמור. בשעת הקשיים עלינו לבטוח בה’, לסמוך עליו ולהאמין בישועתו. צריך להתמקד בישועה, לא בצרות, ולראות אותה לנגד עינינו. מתוך כך לזכור לקרוא בשם ה’ ולפרסם את תלותנו בו, גם בשעת הצרות. כל שכן כאשר מתחילים לראות ישועה, ואפילו חלקית, יש להתמקד באמונה ש”יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו”, ושהוא חנון ורחום וצדיק, ומטה אוזנו לשמוע בקול תחנונינו. גם אם הקשיים מתמשכים עוד ועוד, כפי שהיה לכל אורך חייו של דוד המלך, אף על פי כן אסור לאבד את האמון שה’ חפץ בהצלחנו ולא חלילה בכשלוננו. צריך לחפש את הישועות שכן אפשר לראות, לשמוח בהן ולהודות עליהן, ולקרוא בשם ה’.
חזקיהו הפסיד את האפשרות להיות מלך המשיח בגלל שלא אמר שירה על מפלת צבאו של סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים (סנהדרין צד ע”א). ומדוע הוא לא אמר שירה? ניתן לומר שהוא סבר שעדיין אין לומר שירה, כיוון שהמערכה עדיין לא תמה. אשור עדיין שלטה בעולם, והם יכלו לגייס צבא חדש להילחם בירושלים[3]. אמנם התביעה על חזקיהו הייתה שבכל זאת הוא היה צריך לומר שירה, אפילו שהיה מקום לחשש מפני העתיד. כי הלא אם ה’ עושה לו כאלו ניסים כעת, הוא לא אמור לדאוג ולחשוש.
זו האמונה שצריכה להיות נר לרגלינו. כל נס וכל חסד שה’ עושה איתנו איננו במקרה. אם ה’ מיטיב לנו, זה בגלל ש”חנון ה’ וצדיק ואלוקינו מרחם” (פס’ ה). ואם רצונו הוא להיטיב לנו, אז מכל צרה הוא יושיענו. ויחד עם האמונה הזו, עלינו לאחוז כדוד מלכנו גם בצד השני של המטבע: גם כשזוכים לראות ישועות, להישאר תמיד בבחינה של “גר אנכי בארץ”. לבקש תמיד את ישועת ה’, ולא לחשוב “בל אמוט לעולם”. לחוש כל הזמן תלויים לגמרי בה’, הן בזמן הצרה, והן בזמן הישועה.
המפרשים התקשו מאוד בביאור הפסוקים: “האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. אני אמרתי בחפזי כל האדם כֹּזֵב” (פס’ י-יא). יש דרשה ידועה שחידש ר’ מרדכי מלעכוויטש (תורת אבות עמ’ קמט), שמודגשת הרבה בתורת חסידות סלונים, שאדם מגיע לאמונה פנימית על ידי זה שהוא מדבר דיבורים של אמונה, וזהו “האמנתי כי אדבר”. זה יסוד גדול וחשוב, אולם לא נראה שזהו הפשט של הפסוק. האמירה הזו איננה מתחברת להקשר הפסוקים שלפני כן ושאחרי כן, ואפילו לא להמשך של אותו פסוק. רד”ק ומצודת דוד מסבירים כאן שדוד האמין גם בזמן שהוא נחפז לברוח משאול שהוא יהיה מלך, והוא אמר שכל מי שאומר אחרת הוא כוזב. אמנם גם בפירוש זה יש קושי, שהרי לא כולם אמרו לדוד שהוא לא יהיה מלך, ובפשט הפסוק דוד אומר ש”כל האדם כוזב”. רש”י מסביר שכאשר דוד ראה שאבשלום בנו וכל העם בגדו בו, הוא האמין גם לציבא ששיקר לו שמפיבושת בגד בו. פירוש נוסף שמביא רש”י הוא שכאשר דוד כמעט נתפס בידי שאול הוא חשב ששמואל הנביא כיזב כשמשח אותו למלך. המלבי”ם מסביר שכאשר דוד היה בזמן של ייאוש, חיפזון וחוסר יישוב הדעת הוא אמר לעצמו שכל המציאות של האדם היא כוזבת וחסרת טעם. אולם ישנו דוחק בכל הפירושים הללו, שלא ברור איך האמירה הזו מתקשרת לכל מהלך המזמור.
לכן נראה להסביר את האמירה הזו כהמשך לפסוקים שלפני כן: “שובי נפשי למנוחיכי כי ה’ גמל עליכי. כי חילצת נפשי ממות את עני מן דמעה את רגלי מדחי. אתהלך לפני ה’ בארצות החיים” (פס’ ז-ח). דוד מתאר כאן במזמור עד כמה הוא צריך להשיב את נפשו ולהרגיע אותה, ולהוציא אותה מהמצב אליו היא נקלעה מרוב צרותיה. כשאדם עובר צרה, יש לו גם מציאות של יגון בנפשו: “צרה ויגון אמצא” (פס’ ג); היגון כרוך בצרה. הוא נמצא במתח ובדאגה, והוא גם עשוי להיות כאוב על עצם העוול שנעשה לו ועל כך שדרך רשעים צלחה. אולם גם כאשר הוא כבר נחלץ מהצרה והקושי נפתר, הנפש שלו עדיין נשארת בלתי רגועה. היא חשה מועקה גדולה מאוד, ולא תמיד נרגעת כשנגמרת הצרה. ידועים התיאורים על ניצולי השואה שלקח להם זמן רב להסתגל לכך שהם יצאו לחופש וחייהם השתנו. גם כיום ישנם אנשים שעברו אירועים קשים, וסובלים ממה שמכונה ‘פוסט טראומה’. הם נמצאים בדריכות גבוהה ובלתי פוסקת, מתקשים לישון וחווים ביעותי לילה וסיוטים. החוויות והזכרונות עולים שוב ושוב ומדכאים ומכאיבים.
זהו מצב בו הנפש נסדקה ונפצעה. בגלל מה שהיא עברה האמון שלה נפגע בזה שהעולם הוא טוב, ואז היא חֲרֵדָה, מתוסכלת ופסימית. פעמים רבות גם האמון שלה בבני אדם נפגע, ואז היא מתקשה לסמוך על אנשים, להנות מחברתם ולרצות ליצור איתם קשרים. גם האמון שלה בה’ עשוי להיפגע. אפילו עצם הרצון שלה לחיות חיים טובים נחלש, בגלל חוסר האמון בעולם, בטובו ובמשמעותו. זה גורם גם לחוסר רצון לעשות דברים שמשמחים או שקשורים בחיי חברה וכדומה, כי לאדם כבר אין סבלנות פנימית לכך. יש בנפשו כל הזמן כאב שמונע ממנה את היכולת לשמוח ולהיות משוחרר.
על פי זה ניתן להבין שדוד המלך מתאר את עומק הכאב הנפשי שהוא היה בו: “האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. אני אמרתי בחפזי כל האדם כֹּזֵב”. הוא היה במצב כל כך קשה, “אני עניתי מאד”. הוא אמר לעצמו אמירות מתוך חיפזון נפשי וחוסר התבוננות מעמיקה – “אני אמרתי בחפזי”, וכן מתוך חיפזון פיזי שהוא היה בו, בבריחה הממושכת שלו. מה שהוא אמר לעצמו זה “כל האדם כוזב”. הוא איבד את האמון בבני האדם, וחשב שאי אפשר לסמוך יותר על אף אחד. הרי כל כך הרבה אנשים בגדו בדוד. האנשים הקרובים ביותר אליו הפכו לו לאויבים המרים ביותר, וגם השתמשו בסודות שלו כנגדו[4]. הוא בטח בהם, העניק להם את כל כולו במסירות נפש גדולה, והם בעטו בו והפכו להיות רודפיו עד מוות. ממילא הנפש שלו כל כך פגועה ופצועה[5]. היא איבדה את כל האמון שלה בבני אדם. דוד מוסיף ואומר: “האמנתי כי אדבר”; כאשר דיברתי את הדיבורים הללו של חוסר האמון המוחלט בבני האדם, ממש האמנתי בהם. זה לא היה מהשפה ולחוץ, אלא נבע מעומק הכאב של הנפש.
לכן דוד כל כך זקוק להשיב את נפשו אל מנוחתה: “שובי נפשי למנוחיכי”. הדרך להשיב את הנפש למנוחתה היא להרגיש ולחוות את “כי ה’ גמל עליכי”. להזכיר לנפש שה’ גמל עליה, ו”חלצת נפשי ממות, את עיני מדמעה, את רגלי מדחי”. ללמד אותה שה’ דואג לאדם ואכפת לו ממנו מאוד, ו”יקר בעיני ה’ הַמָּוְתָה לחסידיו”. זהו המענה לכל. כי אם ה’ עם האדם ואכפת לו ממנו, ואם הוא מרחם עליו ודואג לו, אז הנפש שלו יכולה להתרפק על ה’ ולבטוח בו. ואפילו אם האדם נבגד מחבריו ונוכח לגלות שהם כוזבים, הוא יכול לבטוח בה’ שביכולתו לשלוח לו חברים טובים ונאמנים באמת, שהוא יהנה מהם. הנפש יכולה להרגע כאשר היא מתמלאת באמונה שה’ הוא זה שיחליט ויאפשר לה להתהלך בארצות החיים ולא לסבול מאויבים: “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים”. מציאות של חֲבֵרוּת טובה לא תלויה ברודפים למיניהם או בטבע האנושי, אלא תלויה רק בה’. לכן האדם יכול לבטוח בה’ ולהשיב את נפשו אליו. כשהנפש מרגישה שהיא יכולה להיות עם ה’ כגמול עלי אמו (“גמל עליכי”), אז היא יכולה לבטוח מהמקום הפנימי ביותר, וכך להתחבר אל ה’ מהמקום העמוק ביותר.
[1] בביאור מזמור ג’ (ח”א עמ’ פד) עמדנו על כך שגם כאשר דוד היה במצב הקשה ביותר בחייו, בהיותו נרדף בידי בנו אבשלום, הדבר המרכזי שהעסיק אותו היה האמירה שאמרו לו שה’ עזב אותו: “רבים אֹמְרִים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה” (שם ג, ג).
[2] בדרך הזו ניתן להסביר גם את הפסוק: “ולשת גם הוא יֻֽלַּד בן ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לִקְרֹא בשם ה’” (בראשית ד, כו). הפרשנים נתקשו בביטוי זה, ויש שביארו שהוא מלשון חולין. אמנם בפשט הכתוב נראה שהכוונה שהחלו לקרוא בשם ה’ המיוחד ולפרסם אותו, כי הוא הספיק כבר להישכח. שם נולד כאשר אדם הראשון היה בן 130, ואנוש נולד כאשר שת היה בן 105. 235 השנים הללו שעברו מאז בריאת העולם כבר גרמו לעבודה הזרה להיות שלטת (כפי שמתאר הרמב”ם בהל’ עבודה זרה ***). לא אנוש, וכנראה גם לא שת, זכו לדיבור ישיר עם ה’. והפסוק מתאר שאותם יחידים ושרידים שכן זכרו וידעו את ה’, החלו לקרוא אז בשם ה’ ולנסות לפרסם את האמונה האמיתית.
[3] אמנם הקב”ה הרג באותו הלילה 185 אלף מחיילי אשור, אך מתיאורי מלחמות בתנ”ך עולה שהיו בזמנם צבאות בסדרי גודל עצומים, וגם הרוגים בסדרי גודל כאלה, כך שלא בהכרח שאשור נפלה לבלי קום בלילה זה.
[4] כמתואר במזמור נה: “ואתה אנוש כערכי אלופי וּמְיֻדָּעִי, אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלוקים נהלך ברגש” (תהילים נה, יד-טו). והרחבנו בענין זה בביאור מזמור נה.
[5] חז”ל גם אומרים ש”כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב” (ברכות נה ע”ב), ויתכן להבין שגם זה נובע מגודל הצרות שדוד עבר.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).