שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 298 | כז תמוז תשפ”ד

(א) לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: (ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹקֵיהֶם: (ג) וֵאלֹקֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה: (ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: (ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: (ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: (ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם: (ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם: (ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: (י) בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: (יא) יִרְאֵי ה’ בִּטְחוּ בַה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: (יב) ה’ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן: (יג) יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה’ הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים: (יד) יֹסֵף ה’ עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם: (טו) בְּרוּכִים אַתֶּם לַה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: (יז) לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה: (יח) וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ:

“לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ” – גילוי מלכות ה’ כבר בעולם הזה

הקשר בין פסוקי המזמור טעון ביאור

מזמור זה פותח בקריאה לה’ שיעשה למען שמו, כדי שלא יאמרו הגויים “איה נא אלוקיהם” (פס’ ב). לאחר מכן מופיעות במזמור שלוש קבוצות של פסוקים, שבכל אחת מהן  פסוקים שחוזרים ממש על אותו רעיון במילים וביטויים דומים מאוד. בתחילה מדובר על אפסות האלילים (פס’ ד-ח), לאחר מכן מופיעה קריאה לביטחון בה’ (ט-יא), ולבסוף מוזכרת הברכה שה’ מברך את עמו (פס’ יב-טו). בהמשך המזמור מובאת האמירה ש: “השמים שמים לה’, והארץ נתן לבני אדם” (פס’ טז). וסיום המזמור הוא בקביעה: “לא המתים יהללו יה ולא כל יֹרְדֵי דומה. ואנחנו נברך יה מעתה ועל עולם הללו יה” (פס’ יז-יח).

כל הרעיונות והאמירות הללו שבמזמור לכאורה מובנים מאוד מצד עצמם. אך לא ברור מהו החוט המקשר ביניהם, ומהו המסר המרכזי שהמזמור בא להשמיע בחיבור של כל הפסוקים הללו יחד. כיצד מתחברת הקריאה לה’ שיעשה למען שמו אל תיאור אוזלת ידם של האלילים? ומדוע הדבר קשור לביטחון בה’, ולברכות שה’ מברך את עמו? גם הקשר של כל זה לאמירה שה’ נתן את הארץ לבני האדם טעון ביאור. ולבסוף יש להבין כיצד כל זה מתנקז לקביעה שאנחנו נברך את ה’ ולא המתים. בנוגע לקביעה זו יש לברר גם מה בכלל החידוש בה. אם הכוונה ליכולת לברך את ה’ בעולם הזה, ברור לחלוטין שרק החיים יכולים לעשות זאת ולא המתים. ואם מדובר גם על העולם הבא אז לכאורה שם המתים דווקא כן מהללים ומשבחים את ה’!

השם “יה” מבטא את החיבור שבין הנהגת ה’ בעולם הזה והעולם הבא

נפתח בשאלה האחרונה, ומתוך שיתבררו הדברים יתבאר גם המזמור כולו. השם “יה” מופיע שלוש פעמים בשני הפסוקים האחרונים של המזמור, והוא שב ומופיע במזמורי תהילים 13 פעמים[1]! מהי המשמעות הייחודית של שם זה?

חז”ל עמדו על כך בהקשר אחר. מסופר בגמרא שר’ אמי נשאל על הפסוק: “בִּטְחוּ בה’ עדי עד כי בְּיָהּ ה’ צור עולמים” (ישעיה כו, ד), מדוע נכתבה האות ב’ במילה “בְּיָהּ”, שלכאורה היא מיותרת. תשובתו היא שהאות ב’ מרמזת  לכך שיש שני עולמות שברא הקב”ה, העולם הזה והעולם הבא, והם רמוזים באותיות י’ וה’ שבמילה זו:

כדדרש ר’ יהודה בר ר’ אילעאי: אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, אחד בה”י ואחד ביו”ד. ואיני יודע אם העולם הבא ביו”ד והעולם הזה בה”י, אם העולם הזה ביו”ד והעולם הבא בה”י. כשהוא אומר “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם” (בראשית ב, ד), אל תקרי בהבראם אלא בה”י בראם, הוי אומר העולם הזה בה”י והעולם הבא ביו”ד.

(מנחות כט ע”ב)

בהמשך מסבירה הגמרא שבריאת העולם הזה הייתה דווקא באות ה’ שפתוחה מלמטה, כדי לאפשר לכל הרוצה לרדת ולהרשיע שיוכל לקיים את רצונו ולהידרדר ולרדת מטה מטה. באות ה’ יש גם פתח מן הצד, כדי שאם אדם ירצה לשוב בתשובה הוא יוכל ‘להיכנס’ בחזרה משם. העולם הבא נברא באות י’ שהיא קטנה, מפני שלא כל בני העולם הזה זוכים להגיע לחיי עולם הבא, ו”צדיקים שבו מועטים” (שם).

משמעות הדברים היא שהשם “יה” הוא שם מיוחד שמבטא את הנהגת ה’ בשני ה”עולמים” גם יחד, העולם הזה והעולם הבא. אולם לכאורה ישנו הבדל מהותי בין הנהגת ה’ בעולם הזה לבין הנהגתו בעולם הבא. בעולם הבא, מלכות ה’ תהיה ברורה לכל, ואילו בעולם הזה יש מציאות של הסתרה. רק לעתיד לבוא תהיה מציאות של “והיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד” (זכריה יד, ט). חז”ל עמדו על כך ושאלו מה פשר האמירה שכעת עדיין ה’ כביכול אינו אחד, ותשובתם “העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמיטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו הטוב והמיטיב” (פסחים נ’ ע”א). בעולם הזה טובו של ה’ לעיתים נסתר, והמציאות הנגלית לעינינו היא לעיתים לא טובה, ומתחלקת ל”בשורות טובות” ו”בשורות רעות”. לעומת זאת בעולם הבא הנהגת ה’ היא כולה בטוב גלוי. והוסיפו חז”ל שם ודרשו כעין זה גם לגבי “ושמו אחד”, בנוגע לאופן הכתיבה וההגייה של שם ה’: “לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה נכתב ביו”ד ה”י ונקרא באל”ף דל”ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו”ד ה”י, ונכתב ביו”ד ה”י” (שם). בעולם הזה אין התאמה בין שמו של ה’ ובין האופן בו הוא נקרא ומתגלה. כמובן שבפנימיות העולם כן יש בו גם הנהגה של שם הוי”ה, וה’ עצמו ודאי אחד, אבל באופן בו ההנהגה שלו מתגלה יש מציאות של הסתר. ואז הבשורות הרעות מקבלות יחס של בשורות רעות ומברכים עליהן “ברוך דיין האמת”, ולא רואים גם אותן כהתגלות טובו של הקב”ה[2].

המציאות של העולם הזה היא שיש בו בשורות רעות. הסיבה לכך היא הבחירה של בני האדם. בגלל שיש בעולם הזה בחירה לבני האדם, יש בו גם אפשרות של רע. העולם הזה דומה לאות ה’, ויש בו את האפשרות לרדת מטה מטה, ואז טובו של ה’ נסתר והרוע נדמה כשולט. מלכותו של ה’ נסתרת כאן, לא מתגלה בעולם הזה שם “יה” וקשה לראות שה’ שולט בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד.

הסיבה להסתר בעולם הזה היא הבחירה שניתנה לאדם

בגלל שהכוח השולט בעולם הוא במידה רבה שלטון השקר וההסתר, המזמור פותח בבקשה לה’ שיעשה למען שמו: “לא לנו ה’ לא לנו, כי לשמך תן כבוד על חסדך ועל אֲמִתֶּךָ” (פס’ א). במשך תקופה ארוכה שלטה בעולם רשעותם של עובדי האלילים, שבטחו באליליהם ובזו לה’: “למה יאמרו הגוים איה נא אלוקיהם” (פס’ ב). במשך הדורות החליפה הנצרות את עבודת האלילים, ואחריה האתאיזם והחילונות. זו ההנהגה השלטת בעולם מאז ימי דוד ושלמה ועד ימות המשיח. תמיד הם זלזלו בקב”ה על כך שהוא איננו מתגלה בחסדו ואמיתו[3]. כי בפועל נראה הדבר כאילו ה’ אינו מנהיג את הבריאה, אלא דרך רשעים צלחה. וכפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בפסוקים אחרים, המתארים את אמירת הגויים שאלוקים איננו נוכח בהנהגת העולם: “חוסה ה’ על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה לִמְשָׁל בם גוים, למה יאמרו בעמים איה אלוקיהם” (יואל ב, יז), “היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה בֶּאֱמֹר אלי כל היום איה אלוקיך” (תהילים מב, ד), “חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלוקיך” (שם, יא), “עזרנו אלוקי ישענו על דבר כבוד שמך… למה יאמרו הגוים איה אלוקיהם, יִוָּדַע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך” (שם עט, ט-י).

האבסורד כאן הוא נורא. שהרי האלילים שלהם אינם רואים ואינם שומעים מאומה: “עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו. אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון. ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם” (פס’ ד-ז). וכי הם יכולים להיות אלה שבאמת מנהיגים את העולם? ולעומתם, למרות שה’ אלוקינו הוא בשמים, הוא כן עושה את כל אשר הוא חפץ: “ואלוקינו בשמים, כל אשר חָפֵץ עָשָׂה” (פס’ ג). וכפי שגם הרחבנו בביאור המזמור קיג, הראשון במזמורי ההלל, שאמנם ה’ הוא “מגביהי לשבת”, אך הוא גם “המשפילי לראות בשמים ובארץ” (שם קיג, ו).

הסיבה למציאות הזו מופיעה לקראת סוף המזמור, שכאמור שם הוא הפענוח של עיקר המזמור. הקב”ה אמנם עושה שמים וארץ, אך הוא נתן את הארץ לבני אדם: “והארץ נתן לבני אדם” (פס’ טז). לבני האדם ניתנה הבחירה להנהיג את העולם הזה כפי שהם רוצים, ולבחור אם הם ממליכים אותו גם בארץ או שהם מעדיפים לבטוח באלילים מעשי ידיהם. זהו העולם הזה, אשר כאמור לעיל הוא נברא באות ה’ כי ניתנת בו האפשרות גם לרדת מטה ומטה, ולגרום בו ל”בשורות רעות”.

אולם נקודת המוצא היא שהשליטה של ה’ וההכרה במלכותו צריכות להתקיים גם כאן בעולם הזה. זו ההדגשה: “לא המתים יהללו יה ולא כל יֹרְדֵי דומה” (פס’ יז). המתים שזוכים להגיע לגן עדן ולעולם הבא הם שמחים בה’ ומטבע הדברים גם מהללים אותו. אולם כפי שהתבאר, שם “יה” רומז דווקא על הצירוף של עולם הזה יחד עם עולם הבא. ואילו המתים אינם יכולים להלל את ה’ בשם “יה”. בשם הזה ניתן להלל את ה’ רק כשמכירים במלכותו כבר בעולם הזה, וזה לא מתאפשר למתים וליורדי דומה. אנחנו אלו שמוטל עליהם: “ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללו יה” (פס’ יח).

הביטחון בה’ מאפשר לו לגלות מלכותו עלינו כבר בעולם הזה

מה שעלינו לעשות כדי לברך את ה’ ולהביא לגילוי שמו בעולם הזה, הוא ראשית כל לזעוק על חילול השם הגדול שנוצר במציאות הקיימת: “לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד… למה יאמרו הגוים איה נא אלוקיהם” (פס’ א-ב). יש כאן חילול השם נורא שעלינו לזעוק עליו (ועוד יורחב בכך בהמשך).

במקביל לזעקה הזאת המכוונת כנגד ה’סור מרע’ של העולם, עלינו לבטוח בה’ כדרך של ‘עשה טוב’: “ישראל בְּטַח ה’… בית אהרן בִּטְחוּ בה’… יראי ה’ בִּטְחוּ בה'” (פס’ ט-יא). הביטחון בה’ הוא ההיאחזות שלנו בחסדו ואמיתו של ה’. למרות שלכאורה הם אינם מתגלים כרגע, אנו יודעים ובוטחים שהם יתגלו. אנו מקווים לישועתו גם כאן בעולם הזה ונאחזים בה’. למרות כל ההסתרה, אנו פונים אליו בשם הוי”ה, כי אנו יודעים שבאמת לאמיתה הוא “אחד” כבר עכשיו.

הביטחון הזה הוא זה שמאפשר לקב”ה להיות “עזרם ומגינם הוא” (פס’ ט, שם י; שם יא). הוא זה שמאפשר לקב”ה לגלות את מלכותו הנסתרת. הגר”א אומר על הביטחון שהוא עיקר כל התורה (ביאור הגר”א משלי כב, יט), כי זו ההמלכה העמוקה ביותר של ה’ בעולם. כשבתוך ההסתרה אנו מכירים במלכותו של ה’ ומאמינים בה וחוסים בצילה, אנו נותנים בזה את הכוח הרב ביותר לקב”ה לגלות עוד ועוד את מלכותו, ולהביאה למציאות שהוא ושמו יהיו אחד.

הביטחון גם מביא לכך שה’ זוכר ומברך אותנו: “ה’ זְכָרָנוּ יברך” (פס’ יב). היזכרות היא מצב שבו נמצאים במציאות שרחוקה מההתגלות המקורית והמלאה. אדם שלמד מסכת מסוימת, יודע אותה בשעת לימודו בחדות ובבהירות. אך לאחר שעבר זמן, נוצר טשטוש מסויים ונעלמה החדות של הלימוד כפי שהיתה בשעה שהדברים נלמדו. הזכירה היא חזרה לאותה נקודה מקורית, למרות הפער שגרם לטשטוש. היא ריענון של הידיעה, וביטול הפער שנוצר. זו המשמעות של “אמרו לפני בראש השנה… זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה” (ראש השנה טז ע”א), וזו גם הזכירה המופיעה במזמור זה. על ידי הביטחון שלנו בה’, הוא מבטל בזה את הפער הקיים בין הוא ושמו. הוא מתעורר לגלות את מלכותו עלינו ואת חסדו ואמיתו, וזה גורם לו לברך אותנו[4].

מלכות ה’ שתתגלה בשלמות בעולם הבא צריכה להתחיל להתגלות בעולם הזה

לאור כל האמור, מובן הרעיון המרכזי של המזמור. המזמור מבטא באופן ברור את התפיסה היסודית של דוד המלך בכל ספר תהילים, ובפרט במזמורי ההלל. מלכות ה’ צריכה להתגלות כאן בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא. אלא שה’ נתן את הארץ לבני אדם ויש להם בחירה. הם משתמשים בה לרע, ויוצרים מציאות שגורמת לומר “איה אלוקיהם”. עבדי ה’ צריכים להתמודד בתוך העולם הזה ולהוביל אותו לייעדו ולגילוי מלכות ה’. הדרך שלהם לעשות זאת היא לבטוח במלכותו של ה’, למרות שהיא לא נגלית. באופן הזה ה’ מתגלה הן בעזרה להם ובהגנה עליהם, והן בהגדלת כוחם והעצמתם: “יֹסֵף ה’ עליכם, עליכם ועל בניכם. ברוכים אתם לה'” (פס’ יד-טו).

היסוד הזה משתלב במסר העיקר של מזמורי ההלל. מצד אחד מתוארת בהלל מציאות של “יַסֹּר יִסְּרַנִּי יה וְלַמָּוֶת לא נתנני” (שם קיח, יח), שהצדיקים אמנם נרדפים ועוברים קשיים וייסורים, אך הם מחזיקים בתוקף אמונתם בה’ וחוסים בו. לכן מופיעים בהלל פסוקי תפילה וזעקה לה’: “אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא” (שם, כה), “אנה ה’ כי אני עבדך” (שם קטז, טז), ועוד. ומצד שני יש בהלל פסוקים רבים בהם אנו מהללים ומברכים את ה’. החל מסיפור ניסי יציאת מצרים, ועד לעתיד לבוא שיתקיים בנו “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה” (שם קיח, כב), ו”הללו את ה’ כל גוים שבחוהו כל האומים” (שם קיז, א), אנו מהללים ומברכים את ה’ על שגבר עלינו חסדו – כבר בעולם הזה.

לכן כאמור לעיל, מופיע בהלל פעמים רבות מאוד דווקא שם “יה”. היסודות הללו מחברים את העולם הבא והנהגת ה’ הגלויה שתהיה שם – עם העולם הזה. מלכותו שתהיה שם בגילוי מוחלט, מתחילה להתגלות כבר כאן, אנו אמורים לפגוש אותה  כבר כאן, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם; גם בעולם הזה, וגם בארץ הזו שניתנה לבני האדם. לכן גם הביטוי שחוזר באופן הרב ביותר בתהילים הוא “כי לעולם חסדו”. חסדו של ה’ הוא לעולם, לא רק לעתיד לבוא. הוא לא דבר שיקרה רק בעתיד, אלא הוא כבר גָבַר עלינו: “כי גָבַר עלינו חסדו, ואמת ה’ לעולם הללו יה” (שם קיז, ב). חסדו ואמיתו מתמידים לעולם, כבר מעכשיו.

המזמור מתייחס בפרטיות לתפקידם של אנשי ההלכה ואנשי עבודת ה’ למול סחף שלילי

נקודה נוספת שיש לעמוד עליה במסגרת ביאור מזמור זה, היא הפירוט של בית ישראל, בית אהרון ויראי ה’, שמופיע לאחר שנאמר שה’ זוכר ומברך אותנו: “יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרן. יברך יראי ה’ הקטנים עם הגדולים” (פס’ יב-יג). פירוט זה מקביל למה שנאמר קודם בעניין הביטחון: “ישראל בְּטַח ה’… בית אהרן בִּטְחוּ בה’… יראי ה’ בִּטְחוּ בה'” (פס’ ט-יא). כעין זה אנו מוצאים גם בהמשך ההלל: “יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו. יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו. יאמרו נא יראי ה’ כי לעולם חסדו” (שם קיח, ב-ד).

נראה שהקיום הפיזי והרוחני של עם ישראל, וכן הייעוד שלו והחלק שלו בתפקיד של המלכת ה’ בעולם, מתאפיין בשלושת הקבוצות הללו: ישראל, בית אהרן ויראי ה’. כל אחת מהן צריכה התחזקות מיוחדת בביטחון ובהישענות על ה’. כל אחת מהן צריכה גם ברכה מיוחדת מאת ה’, וממילא יש לה גם הודאה מיוחדת לה’ על הברכה הזאת.

“בית ישראל” זהו השם הכללי של עם ישראל. הקיום הפיזי והקיום הרוחני של עם ישראל היה מוטל בסכנה מאז ומעולם, ונדרש הרבה מאוד ביטחון וברכת ה’ כדי להתמיד את הקיום הזה. “בית אהרן” זו הקבוצה שבעם האחראית על שימור עבודת ה’ בפועל וקיום ההלכה. היא נקראת כך כי אחד התפקידים של הכהנים היה ללמד הלכה: “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו” (מלאכי ב, ז). כאשר חגי הנביא רוצה לדעת את מצב שמירת ההלכה בעם הוא בוחן דווקא את הכהנים: “כה אמר ה’ צבאות, שאל נא את הכהנים תורה לאמר: הן ישא איש בשר קֹדֶשׁ בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל – היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו: לא. ויאמר חגי: אם יגע טמא נפש בכל אלה – היטמא? ויענו הכהנים ויאמרו: יטמא” (חגי ב, יא-יג). הכהנים היו אלו שמופקדים על עבודת ה’ בבית המקדש, ששימר היטב את עבודת ה’ המעשית באופן קבוע תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם. בהקבלה לימינו, “בית אהרון” כיום אלו הם אנשי ההלכה: פוסקי ההלכה, מורי הצדק והמשיבים, אלו שלומדים ומעיינים בתורה אליבא דהלכתא, הדיינים, משגיחי הכשרות, סופרי הסת”ם והמגיהים, הבלניות, מדריכי החתנים והכלות בהלכה, ועוד רבים. הם אלו שאמורים לשמור על מסגרת ההלכה וקיום התורה ומצוותיה. לכן כיום הם אמורים לדאוג מהסחף שלילי שקיים בשמירת ההלכה. כנגד הסחף הם צריכים לבטוח בה’ שלא יטוש את עמו ושהתורה לא תישכח מפי זרע ישראל. עליהם לפעול ביתר שאת ויתר עוז מתוך ביטחון בה’ ובעזרתו. ובמקביל הם צריכים גם להודות לה’ על כל הטוב אשר גמלנו, אשר למרות כל הסחף הקיים, התורה נשארת ומתקיימת. יש כיום כשרויות למהדרין, מקוואות מהודרים, שמירת שמיטה מהודרת וכיוצא בזה. עולם ההלכה הולך ופורח בחסדי ה’ למרות כל ההתנגדויות.

הקבוצה השלישית אלו הם “יראי ה'”. אלה הם הנושאים על גבם את עבודת ה’ והעמידה לפני ה’; בין אם מדובר ביראת הרוממות שהיא בגדלות ובאהבה, ובין אם מדובר ביראת העונש שהיא סוג של קַטְנוּת: “יברך יראי ה’ הקטנים עם הגדולים”. הם המשפיעים בעם, המחזקים באמונה, מעבירי שיחות המוסר והחסידות, האדמו”רים, הצדיקים וגדולי ישראל שדואגים שיתקיימו בישראל הדבקות והחסידות, האהבה, היראה והקדושה. בפסוקים בולט שאצל יראי ה’ לא נאמר “בית” כפי שנאמר “בית ישראל” ו”בית אהרן”. כי אצלם הנקודה היא דווקא לא המסגרת ולא הגיבוש החברתי והקבוצתי, אלא זו אש הקודש של יראה השמים, שהיא בלי נורמות וקבוצתיות ומסגרות חברתיות חיצוניות. החרדה שאמורה להתעורר אצלם מפני סחף שלילי והידרדרות אמורה להיות גדולה עוד יותר. כי אם בתחום הזה יש סחף, מטבע הדברים הכל נסחף – גם שמירת ההלכה ואפילו הקיום הפיזי של עם ישראל. לכן גם בזה צריך הרבה ביטחון בה’. ובפרט בדורנו היתום, אשר כל כך חסרים לנו צדיקים וגדולי עולם כמו שהיו בדורות עברו, וכל כך קשה לראות בו את השראת השכינה. ולא זו אף זו שהפיתויים והמתירנות מתעצמים כל כך ופוגעים קשות ביראה ובקדושה ובטהרה. חרדה גדולה צריכה לאחוז אותנו למראה הסחף הגדול שיש בימינו, ובפרט בנורמות של הצניעות, שפוגע גם בעולמם של “בית אהרן” וגם בעולמם של “יראי ה'”, וממילא פוגע מאוד ב”בית ישראל”.

עלינו לזעוק לה’ על חילול שמו ולהתחזק בביטחון בו

יש סחף גדול שמאיים כיום על מצבו הרוחני של עם ישראל,  הן מצד הקפדה על גדרי ההלכה ושמירת המצוות, והן מצד החיבור לעבודת ה’ ולקרבת ה’ ולקדושה וטהרה. בכל אחת מהתחומים הללו קיימת הצעקה הגדולה של “איה אלוקיהם”: איפה ה’ יתברך? איפה המלך שמנהיג את עולמו, כאשר העם שלו מתדרדר ברוחניות ובקדושה ובשמירת ההלכה? כפי שהתבאר לעיל, את הזעקה הזו עלינו לזעוק לה’, כפי שדוד המלך מבטא אותה במזמור זה, וקורא לה’ “כי לשמך תן כבוד”.

יחד עם זאת, עלנו להתחזק בביטחון בה’. הקשיים והאתגרים הרוחניים הם רבים, וכך גם הקשיים הגשמיים בארץ וישראל ובעולם כולו – שנראה צועד לקראת מלחמת עולם שלישית, רחמנא ליצלן. דווקא בעת הזו אנחנו מוכרחים להתחזק באמונה של “ישראל בטח בה’ עזרם ומגינם הוא”. עלינו להאמין ש”גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר” (קהלת ה, ז), וכל המציאות כולה מתקדמת יותר ויותר לקראת גילוי מלכות ה’, וכפי שמתאר זאת דוד המלך במזמורים הנאמרים בקבלת שבת (וכפי שהרחבנו בביאורם).

אנו צריכים להתחזק בביטחון בכל שלושת הרבדים: בית ישראל, בית אהרן ויראי ה’. מתוך כך נזכה שיוסף ה’ עלינו ועל בנינו, ויברך אותנו יותר ויותר. אף אנו נחזיר לו ונברך אותו: “ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללו יה” (פס’ יח). את שם “יה” המיוחד, המבטא את גילוי מלכותו בעולם הבא ובעולם הזה גם יחד, אנו נברך כבר מעכשיו – מעתה ועד עולם.

[1] גם כאשר מופיעה המילה “הללויה”, אלו שני מילים: “הללו יה”. כך הוא בכתב היד ‘כתר ארם צובא’ ובכל שאר כתבי היד, וכן בדפוסים המדויקים. ובחלק מההוצאות חיברו מילים אלו יחד בטעות.

[2] זו המציאות של “יד על כס יה” (שמות יז, טז) שאין שמו של ה’ שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה עמלק (תנחומא כי תצא, יא). עמלק מבטא את הכוח שמרחיק את גילוי מלכותו של הקב”ה בפועל, ולכן בעצם קיומו הוא חוצץ בין ה’ ובין שמו המלא. 

[3] “אמיתו” הכוונה לאמת היסודית והצרופה של התורה, שהיא היסוד לכל התוכנית והמטרה של העולם, ולכל רצון ה’ מאיתנו והערכים על פיהם הוא חפץ שנתנהל. ממילא היא גם היסוד לכל הטוב וההגנה שה’ משפיע לעושי רצונו, והעונשים שהוא משית על עוברי רצונו.

[4] בהמשך יורחב יותר בפירוט הברכות שבמזמור.