דף הבית » שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 297 | כ’ תמוז תשפ”ד
בע"ה
(א) בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: (ב) הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו: (ג) הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: (ד) הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: (ה) מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: (ו) הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: (ז) מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב: (ח) הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:
מזמור זה מתאר את נסי קריעת הים ובקיעת הירדן שהתרחשו לעם ישראל בצאתם ממצרים. אולם יש להבין מהו המסר של המזמור, וכיצד הפסוקים בו קשורים זה לזה. אם המטרה היא הזכרת הניסים, עיקר הדגש היה צריך להיות בהצלה שה’ הציל אותנו, ובטוב אשר גְּמָלָנוּ. מדוע המזמור מדגיש יסודות אחרים, כמו “היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו” (פס’ ב) וריקוד הגבעות, וכיצד הם קשורים? וכן מה פשר הכפילות באמירה שהים ראה וינוס, ואחר כך שואלים שוב: “מה לך הים כי תנוס” וכו’ (פס’ ה). בנוסף יש להבין כיצד מתקשר מזמור זה למזמור הקודם. משום שמלבד מה שחז”ל מלמדים שיש משמעות לסדר המזמורים (ברכות י’ ע”א), כאן מדובר גם במזמורים המהווים יחד את סדר ההלל.
נראה שמתחדשות במזמור זה שתי תפיסות שקשורות זו לזו ובנויות זו על זו. בביאור מזמור צו הרחבנו בכך שגם לעולם החי והצומח, ואפילו לדומם, יש חושים ומודעות ו’נפש’. התפיסה המערבית הרווחת כיום היא שרק בני אדם הינם בעלי תודעה, מחשבות ורגשות. לעומת זאת לבעלי החיים יש תודעה מאוד מצומצמת, ואילו לצמחים אין כלל תודעה, וכל שכן לדוממים. אולם בתנ”ך ובחז”ל, בקבלה ובחסידות, אנו מוצאים תפיסה אחרת לגמרי, שאפילו לצומח ולדומם יש נפש, מחשבות ורגשות, וגם קשר עם הבורא ועם נבראים אחרים. הבאנו שם גם דוגמאות רבות למחקרים שנעשו כיום, שמראים באופן מובהק שגם צמחים ‘מרגישים’ היטב, ואפילו מזהים למשל אם האדם שמתקרב אליהם רוצה לפגוע בהם או להיטיב להם. ישנם גם מחקרים נוספים, שזיהו למשל שניתן ‘להרדים’ צמחים באמצעות חומרי אילחוש, ולמנוע מהם באופן זמני להתפתח, או למנוע מצמחים טורפים ללכוד את טרפם. מחקרים כאלו הובילו את החוקרים להסיק שקיימת בצמחים מערכת חשמלית שעדיין לא מובנת דיה, שדומה במהותה למערכת העצבים בגוף האדם. המחקרים הללו תואמים את דברי חז”ל במקומות רבים על קיומו של עולם רגשי אצל הצומח, וכפי שהבאנו מהם בביאור מזמור צו: “בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע” (פרקי דרבי אליעזר, לד). וכן מופיע במדרש מעשה על עץ תמר שהתאווה שירכיבו בו ענף דווקא מעץ תמר מסוים אחר, ועד אז לא הסכים להצמיח פירות:
אמר רבי תנחומא: מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן (-שם מקום) ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. עבר דקלַי אחד וראה אותה אמר: תמרה זו צופה מיריחו והיא מתאוה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה – מיד עשתה פירות.
(בראשית רבה מא, א)
יתרה מזו, כיום ישנם מחקרים שמראים שאפילו לדומם יש רגשות שונים. ישנם מחקרים שמרמזים על כך שמים רוכשים מוּדָעוּת ואפילו ‘זיכרון’. יש למשל ניסויים שמראים כי מים יכולים להמשיך לשדר תדרים אלקטרומגנטיים של חומרים שהיו בהם, למרות שסיננו מהם לגמרי את כל מה שהיה בהם.
זו התפיסה שאנו מוצאים שוב ושוב בתנ”ך גם כלפי הדומם. הארץ מקיאה את יושביה (ויקרא יח, כח; שם כ, כב), ושמחה בקיבוץ בניה לתוכה (ישעיה מט, יג; יואל ב, כא). פסוקים רבים מבטאים את הרגשות של עולם הטבע: “ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים וּמְלֹאוֹ” (תהילים צו, יא), “נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו” (שם צח, ח). יחד עם היצורים החיים, גם הדוממים מהללים את ה’: “הללוהו שמש וירח, הללוהו כל כוכבי אור… הללו את ה’ מן הארץ, תנינים וכל תְּהֹמוֹת. אש וברד שלג וקיטור, רוח סערה עֹשָׂה דברו. ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, והחיה וכל בהמה, רמש וצפור כנף” (שם קמח, ג-י). כך גם כאשר השמש יוצאת להאיר על הארץ, זו איננה פעולה טכנית של חפץ דומם, אלא היא כחתן היוצא מחופתו, ושמחה כגיבור הרץ למרחק (שם יט, ו).
אם כן, הצומח ואפילו הדומם הינם מרגישים וחשים. הם מהללים את ה’ ואומרים לפניו שירה, וגם חשים את הדרת גאונו ויראים ממנו: “ארץ רעשה גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה’… מפני ה’ אלוקי ישראל” (שופטים ה, ד-ה).
על פי זה מובן ביתר בהירות המזמור כאן. בקיעת ים סוף ועצירת מי הירדן לא היו רק פעולה טכנית. היתה כאן ממש התפעמות של הים ושל הירדן מפני ה’. הים לא סתם נבקע, הוא “ראה וַיָּנֹס”. הירדן לא סתם נעצר באופן ניסי, אלא הוא נסב לאחור. וכך גם הזעזוע של ההרים במעמד הר סיני לא היה רעד טכני כתוצאה מכך שה’ ירד עליהם באש. הם כולם הגיבו למציאות. הם היו שותפים פעילים בהתרחשות הזו, מתוך שהרגישו את גאון ה’.
משמעות הדברים עבורנו, היא בראש ובראשנה שעלינו להשתחרר מהמבט האטום והקר של התרבות המערבית. זהו מבט שמעקר את כל הבריאה מֵהַחַיּוּת שלה, ומהקשר שלה עם ה’. אנו צריכים להבין ולהפנים שהעולם עצמו, על כל מרחביו, עוצמותיו ותכולתו, משתתף בהמלכת ה’ ומגיב אליה[1]. המחשה לכך אנו מוצאים בסיפורים המובאים בגמרא על רבי פנחס בן יאיר:
רבי פנחס בן יאיר הלך לפדיון שבויים. הגיע לנהר גינאי, אמרו לו: גינאי חֲלֹק לי מימך ואעבור בך. אמר לו: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני; אתה ספק עושה ספק אין אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר לו: אם אין אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חָלַק לו. היה שם גם אדם שהיה טעון חיטים לפסח. אמר לו (רבי פנחס לנהר): חלוק גם לזה, שבמצווה הוא עוסק. חלק לו. היה שם גם ישמעאלי שנלווה אליהם. אמר לו (רבי פנחס לנהר): חלוק גם לו, שלא יאמר ‘כך עושים לבני לוויה?!’. חלק לו….
הגיע (רבי פנחס בדרכו) להתארח, שמו שעורים לחמורו ולא אכל. חבטו אותם (מקליפתם), ולא אכל. ניקרו אותם (מפסולת), ולא אכל. אמר להם: אולי אינן מעושרות? עישרו אותם, ואכל. אמר (רבי פנחס): ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים?!
(חולין ז’ ע”א-ע”ב)
אנו רואים כאן שגם לעולם החי והדומם יש חיבור אל החלק הרוחני שבבריאה. הנהר שומע לקולו של התנא ומקבל את דבריו, והחמור נזהר מאוכל שאיננו מעושר.
זהו המסר הראשון שבמזמור. “הים ראה וַיָּנֹס, הירדן יִסֹּב לאחור. ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן” (פס’ ג-ד), זו לא פעולה טכנית שה’ גרם לים, לנהר ולהרים. אלא הים “ראה”. הם ראו והגיבו אל מה שקורה. הם נסו, נסבו לאחור או רקדו כבני צאן שחשים ומזיזים את עצמם ברצונם.
אולם יש כאן עוד מסר חשוב. ניתן לחשוב שהניסים הגדולים הללו היו רק אמצעי כדי לעזור לעם ישראל להתמודד עם קושי שניצב בפניהם[2]. כפי שאכן הם היו חסד אלוקי והטבה לעם ישראל, במצב המורכב בו הם נמצאו באותה שעה. אך המזמור כאן בא ללמדנו יסוד גדול יותר. עם ישראל הוא ממשלתו של ה’, עליהם הוא מתגלה כמושל, ובהם מתקדש שמו. כל מה שקורה לעם ישראל הוא בעצם עניין של גילוי מלכות ה’ או הסתרה. לכן הניסים שקורים לעם ישראל אינם לעם ישראל בלבד, אלא הם בעצם נעשים כביכול גם לה’.
במעמד הר סיני ההר כולו חרד מפני ה’: “והר סיני עשן כֻּלּוֹ מפני אשר ירד עליו ה’ באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד” (שמות יט, ח). כלומר התרחשה כעין רעידת אדמה מזעזעת. ההר עצמו התערער, וכנראה גם הגבעות שמסביב (כפי שמופיע במזמור כאן, ש”ההרים” רקדו כאילים). כל זה איננו קשור לחסד והטבה לעם ישראל. זהו זעזוע של העולם מפני ה’. כך גם בבקיעת הים והירדן, לא היה זה רק מצד החסד וההטבה לישראל. היתה שם גם כן הזדעזעות של הים מפני ה’.
זהו פשר השאלה והתשובה שבמזמור: “מה לך הים כי תנוס, הירדן תִּסֹּב לאחור” (פס’ ה). האם זה רק בגלל שנאלצתם לאפשר לבני ישראל לעבור? וכן שואלים גם על רעידת ההרים במעמד הר סיני, האם היה זה רק זעזוע גיאופיזי בגלל עוצמת האש והרעש שהיו שם? והתשובה היא: לא, אלא “מלפני אדון חולי[3] ארץ, מלפני אלוה יעקב. הַהֹפְכִי הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים” (פס’ ז-ח). כשעם ישראל מגיע אל הים, הים מבין שהוא עומד לפני אדון כל הארץ, ששולט לגמרי על העולם והופך סלעים למים. וזאת משום שעם ישראל הוא עם קדושו של ה’, והוא ממשלותיו – “היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו” (פס’ ב). הם המייצגים של ה’ על האדמה. ולכן הים לא רק נבקע מפניהם, אלא הוא ממש נרעד וברח.
בזה הדברים מתחברים גם למזמור הקודם. שם הורחב בזה שאמנם ה’ הוא מגביה לשבת, אבל הוא גם מנהיג את הארץ. הוא משפיל לראות עד הדל והאביון והעקרה, שאותם הוא מגביה כרצונו מהאשפות ומהעפר. עצם העובדה שיכול להיות עם של יצורי אנוש שמהווה את ממלכתו וממשלתו של ה’, זה אך ורק בגלל שהקב”ה משפילי לראות ויש לו כביכול איכפתיות גדולה על הנעשה כאן. לכן הוא צריך שגרירים של מלכותו, כדי שהם יובילו את דבר המלכות שלו כאן בעולם. והם אמורים להידמות אליו בזה. הלא זה יהיה תפקיד המשיח (ומלכות ישראל בכללותה) לשפוט בצדק דלים ולהוכיח לענוי הארץ (ישעיה יא, ד).
בפסוק: “היתה יהודה לְקָדְשׁוֹ ישראל ממשלותיו” באופן פשוט יהודה הוא שם כולל לעם ישראל[4], אשר בהם מתגלית ומתממשת קדושתו וממשלתו של ה’. אמנם חז”ל הבינו שלא במקרה הוזכר בפסוק דווקא יהודה, וכך הם דרשו:
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: “סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עֹד רָד עִם אֵל” (הושע יב, א). ועליו מפרש בקבלה: “הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מָעֳמד” וגו’ (תהלים סט, ב-ג), “אַל תשטפני שִׁבֹּלֶת מים ואל תבלעני מצולה” וגו’ (שם, טז). באותה שעה היה משה מאריך בתפלה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?! אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: “דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך” וגו’ (שמות יד, טו-טז). לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: “היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו”; מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו – משום ד”הים ראה וינוס”.
(סוטה לז ע”א)
על פי דרשה זו, “ממשלותיו” הכוונה לממשלותיו של יהודה. כלומר בזכות המעשה של נחשון בן עמינדב שהיה משבט יהודה, זכה יהודה להיות זה שמושל בישראל. אמנם עדיין הדבר טעון ביאור, מה הקשר בין הקפיצה למים לבין קבלת מלכות? מדוע זה הדבר שבגללו זכה יהודה למלכות?
במדרש יש הרחבה של דברי חז”ל, כשיח חכמים ורבי טרפון:
אמרו לו: למדנו רבינו באי זו זכות זכה יהודה למלכות. אמר להם רבי טרפון: אימרו אתם. אמרו: בזכות שאמר “מה בצע כי נהרוג את אחינו” (בראשית לז, כו), שהצילו ממיתה. אמר להם: דייה להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה, שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו. או בזכות שאמר: “ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני” וגו’ (שם לח, כו). אמר להם: דייה להודאה שתכפר על הביאה. או בזכות מה, בזכות שאמר: “ישב נא עבדך תחת הנער” (שם מד, לג). אמר להם: מצינו בכל מקום שהערב משלם.
אמרו לו: רבי למדנו באי זו זכות זכה יהודה למלכות. אמר להם: כשעמדו שבטים על הים, זה אומר איני יורד תחלה וזה אומר איני יורד תחלה, שנאמר: “סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קדושים נאמן” (הושע יב, א). מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים. לפיכך זכה למלכות, שנאמר: “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. היתה יהודה לקדשו”, לכך “ישראל ממשלותיו”; אמר להם הקדוש ברוך הוא: מי שקדש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל. והודו לו הזקנים לרבי טרפון.
(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי, ה)
לפני שרבי טרפון ענה לשאלתם של חכמים מפני מה זכה יהודה למלכות, הוא מבקש מהם שיציעו תחילה תשובות בעצמם. בדרך כלל כאשר מופיע בחז”ל ששואלים תנא או אמורא שאלה והוא אומר “אימרו אתם”, הכוונה שלו היא להכשיר את תלמידיו להבין את תשובתו, וגם להראות להם שהתשובה שלו היא תשובה מוכרחת. לתשובות שנתנו חכמים לרבי טרפון יש מכנה משותף: בכולם יש לקיחת אחריות מצד יהודה. הוא היה יכול לשתוק ולהתחמק מהבושה שנגרמה לו במעשה תמר, אך הוא לקח אחריות על מעשיו והודה; הוא היה יכול לתת לאחיו להרוג את יוסף, אך הוא גילה אחריות ומנע מהם לעשות זאת; הוא היה יכול להתחמק מלקיחת אחריות על בנימין, ולטעון לאביו שהנער בטפשותו המוחלטת גנב את הגביע, ואף על פי כן הוא לקח על עצמו את האחריות[5].
בכל המקרים הללו יהודה גילה אחריות, והיה מוכן להקרבה גדולה ואף לסבך את עצמו, למען המטרה של הצלת אחיו או כלתו. לקיחת אחריות וגם אכפתיות כלפי הזולת זו התכונה החשובה ביותר למלך. אם ידאג רק לעצמו, אזי העם יסבול מאוד ויתדרדר. כך קרה פעמים רבות בהיסטוריה של העמים ושל עם ישראל, וכך קורה גם בימינו עם שלטון הזרים ממנו אנו סובלים, ועליו נאמר: “על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו” (ברכת ההפטרה).
אולם רבי טרפון הוכיח לחכמים שבכל המקרים הללו היה ליהודה פגם או נגיעה כשלהי, שמחמתה לא היה זה מספיק כדי לזכות במלכות[6]. לעומת זאת, הירידה לים כדי לקדש את השם באופן כל כך מובהק כמו שהיה אצל נחשון ושבט יהודה אחריו, זו לקיחת אחריות עצומה שלא היתה מצויה אצל כל ישראל. זה מה שהפך את המאורע של קריעת ים סוף למעשה של “היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו”, לא רק כמדרש אלא גם כפשוטו של מקרא – שישראל הם אלו שממליכים את ה’ ומקדשים אותו בעולם. בחלק הקודם של ביאור המזמור הרחבנו בכך שהים נס מפני בני ישראל, כחלק מהיראה והזעזוע שלו מהדר גאונו של ה’. אולם מה הופך את עם ישראל להיות מציאות שכל המהות שלה היא התגלות ה’ בתוך העולם? מה מביא לכך שכאשר הים רואה את ישראל הוא רואה מולו את ה’ אדון כל הארץ, והוא נס מפניו? כיצד הוא לא רואה מולו את ישראל, אלא את ה’? התשובה היא שזה קורה כאשר מגיעים לנקודת ה’אַיִן’. כאשר עם ישראל נמצא במדרגה שאין לו שום מציאות מצד עצמו, אלא הוא רק כצינור בלבד להתגלות מלכות ה’, אז הים רואה את ישראל ודרכם הוא רואה את ה’.
ההגעה לנקודת ה’אַיִן’, מתאפשרת על ידי מסירות נפש. כשאדם מוסר את נפשו הוא מבטל בזה את כל המציאות שלו. אין לו שום מציאות מצד עצמו, וכמו נחשון הוא מביא את עצמו למצב של “באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה”. הוא עצמו ‘אַיִן’, ומה שנשאר זה רק גילוי ה’. מתוך מסירות הנפש הזו – “הים ראה וינס”. כאשר נשיא שבט יהודה, ויחד עמו כל שבטו אחריו, קופצים לתוך הים הגועש ומוכנים למסור את הנפש על קידוש ה’ – מתגלית ממשלת ה’[7].
יהודה עבר קודם לכן תחנות רבות, עם תמר, עם יוסף ועם בנימין. כל אלו היו הכשרות שיהודה מכשיר את עצמו (ואת זרעו) לבטל את המציאות האישית, להיות ‘אין’ שכולו מבוטל לגמרי לרצון ה’ ולטובת ישראל. רבי טרפון מאפשר לחכמים לומר את תחנות הביניים הללו. כי הם אלו שהובילו אל התחנה הסופית של מסירות הנפש, שהכריעה את העובדה שיהודה יהיה זה שינהיג את ישראל.
זהו גם עומק דברי חז”ל האומרים שדורות הראשונים זכו שיתרחשו להם ניסים כי הם מסרו את נפשם על קדושת השם (ברכות כ’ ע”א). אין זה רק עניין של שכר ועונש בלבד, ואפילו לא מידה כנגד מידה שאם אדם מוסר את נפשו ויוצא מגדר הטבע אז גם ה’ יעשה לו ניסים שלא כדרך הטבע; אלא שכאשר אדם מוסר את הנפש הוא מבטל את המציאות של עצמו. הוא נהיה מציאות של “יהודה לקדשו” ו”ישראל ממשלותיו”. ואז ה’ מקדש את שמו על ידי האדם, כי הוא נעשה צינור נקי להתגלות שמו.
הדברים נוגעים גם אלינו. בדורנו אנו מחכים כל כך שתתגלה כבר מלכות ה’, ושתופיע כבר מלכות דוד. מה שמוטל עלינו הוא להתחיל להאיר בעצמנו את אור המלכות היקרה הזו. המציאות שלנו כיום היא שאנו מוקפים עד הצוואר במים הזידונים. טבענו ביוון מצולה ואין מעמד, באנו במעמקי מים ושיבולת שטפתנו. גם אנחנו נאלצים להתמודד עם מציאות קלוקלת בעם ישראל, של “סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אפרים ובמרמה בית ישראל”.
במציאות הזו אנחנו נדרשים למסור את הנפש. לבטל לגמרי את המציאות של עצמנו, ולהחזיק חזק באמונה, בקדושה, בצניעות, בתורה ובמצוות. כל זה כנגד הזרם האדיר והחזק ששוטף את הדור בעוצמה רבה. אך זה עצמו מה שיביא לכך ש”הים ראה וינס, הירדן יסב לאחור”, ויתגלו לנו ניסים ונפלאות כימי צאתנו ממצרים.
[1] בביאור מזמור צו הרחבנו בהשפעה שיש להבנה זו. היא מפתחת את ההקשבה לדיבור האלוקי שבבריאה, והיא גם מפתח לקליטה בתורה, לתפילה, לענוה ולהתמודדות עם קשיים. בביאור מזמור סה נגענו ביסוד זה מזווית נוספת, ושם התבאר כיצד היחס של האדם לעולם הטבע כמחובר לה’ או מנותק ממנו משפיע גם על קרבת ה’ ויראת השמים שלו.
[2] בהקשר זה יש לבאר את המילים “מעם לועז” (פס’ א), אשר חלק מהמפרשים נקטו בפשיטות שהכוונה שהמצרים דיברו בשפה שהייתה זרה לבני ישראל. אולם לכאורה יש בזה קושי, כי אמנם יתכן שתקופה מסוימת בני ישראל לא הכירו את השפה, אך במשך השנים הם לכאורה ודאי למדו והכירו אותה, וכמו שקרה בכל גלות של עם ישראל. ובפרט שרואים בפסוקי התורה שהיו שיחות רבות בין אנשים מישראל למצרים, כמו בין שוטרי ישראל ובין פרעה, ובין הנוגשים ובין העם, וכן בין אחות משה ובת פרעה, ועוד ועוד. לא מסתבר שבכל המציאויות הללו היו מתורגמנים שתמיד תרגמו את השיחות הללו. ועוד קשה, שלכאורה אין לזה חשיבות אם מכירים את השפה או לא. אמנם בקללות שבתורה נאמר: “ישא ה’ עליך גוי מֵרָחֹק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לְשֹׁנֽוֹ” (דברים כח, מט); אך שם מדובר בשעת הכנעת ישראל במלחמה חלילה, שבאמת היה קשה יותר להתמודד עם גזירות האויב כשלא הבינו את שפתו. אבל בנוגע למגורים בניכר, יהודים בדרך כלל ידעו את שפת המקום בו גרו. לכן נראה שהכוונה במילה “לועז” היא מלשון לעז ודיבה. כלומר המצרים שנאו את בני ישראל, האשימו אותם בניסיון לכבוש את הארץ וראו בהם אויב מסוכן: “וַיָּקֻצוּ מפני בני ישראל” (שמות א, יב). ומי שמדבר דברי לעז נקרא “לועז”, וכמו ‘בוזה’: “כי מכבדי אכבד וּבֹזַי יֵקָלּוּ” (שמואל א’ ב, ל). וכיוצא בזה: “לעזה עליהם המדינה” (פסחים נא, ע”א). ובאמת נראה שהפועל “לועז” קרוב ל”לועג”, וכפי שמצינו במקרא שאותיות ג’ וז’ מתחלפות: “כה אמר ה’ אלוקים גֵּה גבול אשר תתנחלו את הארץ” (יחזקאל מז, יג), ופירש הרד”ק: “גה כמו ‘זה’, וכן תרגם יונתן: ‘דין תחומה’. והגימ”ל – זי”ן באלפא ביתא דאטב”ח, וכמוהו לבג – לבז (ביחזקאל כה, ז, הכתיב ‘לבג’ והקרי ‘לבז’)”.
[3] יש שפירשו זאת מלשון ציווי על הארץ לחול ולרעוד, ויש שפירשו מלשון מחולל, שהקב”ה הוא האדון מחולל הארץ.
[4] וכפי שמצאנו במקרא שלעיתים עם ישראל כולו נקרא על שם יוסף (עמוס ה, יד; שם ו, ו; תהילים עז, טז; ועוד). וכפי שאכן בהמשך הדורות אנו מוצאים שכל עם ישראל ‘יהודים’ על שם יהודה, כמו שכתוב למשל על מרדכי שהיה משבט בנימין, שהוא “איש יהודי” (אסתר ב, ה). כיוצא בזה מופיע בפסוקים רבים נוספים, וכן בנבואה לעתיד לבוא: “כה אמר ה’ צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לְשֹׁנוֹת הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עִמָּכֶם כי שמענו אלוקים עִמָּכֶם” (זכריה ח, כג).
[5] עסקנו ביסוד של לקיחת אחריות, ובדעות לפיהן זו הסיבה בגללה זכה יהודה למלכות, בטל חיים תהילים ח”ב עמ’ פח.
[6] לגבי בקשתו להיות עבד במקום בנימין לכאורה עצם זה שלקח על עצמו את הערבות הזו היא לקיחת אחריות שהוא כלל לא היה מחוייב לה. ונראה שכוונת רבי טרפון שמכל מקום אין זו קבלת אחריות מובהקת, משום שלקיחת הערבות נבעה גם מצורך אישי של יהודה לדאוג לעצמו למזון; שהרי כולם שם היו ברעב ונזקקו לאישורו של יעקב להוריד את בנימין כדי שיוכלו להביא אוכל ממצרים. וכפי שגם ראובן מבקש ממנו לתת ערבות על בניו ולשלוח איתו את בנימין.
[7] כיוצא בזה מציין גם המהרש”א על הגמרא בסוטה שהובאה לעיל, שעיקר העניין במעשה של נחשון הוא מסירות הנפש, ובזכות זה זכה יהודה למלוכה: “רצונו לומר משום דהים ראה שקדשו שם שמים לירד תחלה לים, זה ראה הים וינס מפניו שלא הטביען בים, על דרך שאמר צדיק מושל ביראת ה'” (מהרש”א חידושי אגדות סוטה לז).
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).