בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 296 | יג תמוז תשפ”ד

לאורו של דוד המלך - מזמור קיג (ב)

שיחת עונג שבת פרשת במדבר ב' סיון תשפ"ד

(א) הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה’ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’: (ב) יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: (ג) מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה’: (ד) רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה’ עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ: (ה) מִי כַּה’ אֱלֹוקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: (ו) הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: (ז) מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: (ח) לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: (ט) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ:

“הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת” – שילוב גדלות ה’ והנהגתו בשמים ובארץ

למרות שה’ מרומם ונעלה הוא משגיח בטובו על עולמו ודואג לעני והנדכא

מזמור זה מכיל אמירות רבות בשבחו של הקב”ה. אולם יש לברר מהו הקשר בין כל חלקי המזמור; כיצד מתחברות יחד האמירות שהוא מהולל ממזרח עד מערב ורם על כל הגוים ועל השמים, שהוא מגביה לשבת ומשפיל לראות, שהוא מקים דל ואביון מעפר, ומושיב עקרה להיות אם בנים? 

בנוסף, מהו הקשר בין האמירה “רם על כל גוים ה'” (פס’ ד) לסיום הפסוק: “על השמים כבודו”? מה הכוונה שהקב”ה מגביה לָשָׁבֶת (פס’ ה), ומה השבח בזה? ומהיכן הוא רואה את השמים שהוא כביכול משפיל את ראייתו אליהם?

נראה שהמסר כאן משלב בין רוממות ה’ להשגחתו. מצד אחד הקב”ה מרומם מכל פחיתות העולם הזה, ואפילו מרומם על כל המלאכים וצבא השמים. מימד זה מתבטא באמירה שהוא “מגביהי לשבת”, כלומר שמציאותו האמיתית גבוהה אפילו מעל השמים. ומצד שני הוא משגיח על הארץ ורואה כל מה שקורה כאן. ולא רק שהוא רואה, אלא הוא גם מתערב מאוד במה שקורה כאן ומשנה אותו. הוא משגיח על הכל בהשגחה פרטית לגמרי. לא רק השגחה כוללת על עם ישראל, כמו שמתוארת יציאת מצרים במזמור הבא, אלא גם דאגה לעני ואביון ולאישה עקרה. הוא מתערב לא רק בחוקי הטבע העליונים כמו גשם ושלג, אלא גם בהקשרים חברתיים, ממוניים ובינאישיים, ואפילו בפריון גופה של אישה עקרה שאותה הוא פוקד בבנים. הוא לא משגיח רק על נכבדי הארץ והמצליחנים הגדולים, אלא הוא שוקד גם על תקנתם של העניים והאביונים ומרי הנפש. זהו דבר מדהים מאוד, שלמרות העליונות הבלתי נתפסת של הקב”ה הוא משפיל עצמו ומגיע עד הקשיים של מרי הנפש והאומללים. ולא רק שהוא פוקד את העקרה, אלא הוא גם חשוב לו לשמח אותה: “מושיבי עקרת הבית[1] אם הבנים שמחה” (פס’ ט). וכן לא רק שהוא מקים ומרים את הדל מהעפר ואת האביון מאשפות, אלא הוא גם דואג להושיב אותם עם נדיבים.

זהו מסר מחזק מאוד. הוא מעודד אותנו שעם כל העליונות של הקב”ה הוא רואה אותנו ומשגיח עלינו ברמה צמודה וישירה ביותר, ואפילו תוך שינוי סדרי הטבע הפיזי, החברתי והכלכלי. הוא עושה את הכל בחסד, בטוב וברצון לשמח את בריותיו, כפי שעוד יוזכר רבות במזמורים הבאים: “הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו”.

ה’ העמיד מלאכים לנהל את הטבע אך מתערב בהתאם למעשינו

נוסף על כך, מתחדש כאן במזמור שהקב”ה מרומם מעל השמים: “על השמים כבודו”. זהו מוטיב שמופיע כמה פעמים אצל דוד המלך: “רומה על השמים אלוקים, על כל הארץ כבודך” (תהילים נז, ו; שם יב; שם קח, ו). משמעות הדברים היא שהקב”ה שולט גם על השמים וצבא השמים. וכפי שבמזמורים אחרים ובספרים אחרים בתנ”ך מפורט שכולם מהללים את שם ה’ וכל צבא השמים משתחווים לו. הקב”ה גם נותן תפקידים ופקודות לצבא השמים, והם מופקדים על מילוי רצונו בהנהגת העולם: “והיה ביום ההוא יפקוד ה’ על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה” (ישעיה כד, כא), וכפי שלימדו חז”ל במקומות רבים שכשם שיש מלכים בעולם, כך יש שרים רוחניים בשמים לכל אומה ולכל עניין, אשר דרכם מנהל הקב”ה את עולמו (שמות רבה ט, ט; שיר השירים רבה ח, ד”ה ברח; ועוד רבים).

אך יש להבין, אם ה’ הוא זה שמנהל את כל ענייני העולם לפרטי פרטים, כאמור במזמור – מדוע בכלל צריך את צבא השמים? אם ה’ משגיח ומעורב בכל, מה תפקידם? התשובה היא שהקב”ה משתמש במלאכי השרת לנהל את השיגרה של העולם בדרך הטבע. השמש זורחת ושוקעת ומאירה לעולם, ואין זה מכבודו של הקב”ה להיות זה שמאיר בעצמו לארץ. על גבי ההנהגה הטבעית הזו, שאינה דורשת התערבות מחודשת של הקב”ה בכל פעם, הוא משפיע ויוצר שינויים בהנהגת העולם כרצונו. לעיתים מדובר בניסים גלויים שמעל לדרך הטבע, ולעיתים בשינויים שמתרחשים בתוך סדרי הטבע, כ’ניסים נסתרים’. הוא מתערב בעולמו בהתאם לתפילות ולמעשים של בני האדם, והוא פוקד על צבא המרום להפעיל את העולם כפי רצונו ורחמיו וחסדיו. וכך אנו מוצאים גם בפסוקים ובדברי חז”ל שהקב”ה שולח את מלאכיו לרפא חולים (בראשית יח, ב; וראה בבא מציעא פו ע”ב) או לשמור על ישראל מבליסטראות האויב (שמות יד, יט; וראה רש”י), להכות את הרשעים בסנוורים (בראשית יט, יט) ולהרעיד אדמות (מלכים א’ יט, יא; וראה תרגום יונתן ופרי צדיק, נצבים).

את היסוד הזה סיכם הרמח”ל בספרו “דרך ה'”:

והנה שם האדון ברוך הוא בטבע כל פקיד לעמוד על משמרתו ולקיים בגבורה מה שנמסר בידו ולא ידחה ממשמרתו אלא באותו הסדר שסידר האדון ברוך הוא… ויש בדברים האלה הדרגה רבה ופרטיות רב. כי יש המלאכים פקידי הטבע הגשמי המחזיקים כל חלקי הגשמים בחוקותיהם הטבעיים, ועליהם שרי גזירות הגמול המניעים מלאכי הטבע לסבב הענינים לפי הגזירות, וכמה פרטים לפרטים כפי נפלאות סתרי הנהגתו יתברך.

ואולם הוא יתברך שמו משקיף על הכל עליונים ותחתונים שרשים וענפיהם ומכוין תמיד אל השלימות הכללי ולזה מסבב כל הבריאה… והנה הוא יתברך ברצונו משנה סדרי בראשית בכל עת שירצה ועושה ניסים ונפלאות כחפצו בדברים שונים כמו, שיגזור היותו נאות לתועלת הבריאה לפי הענין ולפי הזמן.

(דרך ה’, חלק שני, אות ד-ו)

 לאור זה מובנת התפילה “רומה על השמים”. אנו מבקשים מה’ שיתרומם ויתנשא, ויתערב בעבודת המלאכים וצבא השמים, וישנה את הנהגת העולם לטובת ישראל. וזאת בגלל צדקתם של ישראל ורשעתם של הגויים, ומשום רחמי ה’ שאנו מעוררים.

במזמור הזה משבחים את ה’ על כך ש”על השמים כבודו”. משום שדבר זה מגדיל מאוד את השבח שמובא בהמשך המזמור. עם כל הצבא הגדול שיש לקב”ה בשמים, הוא כביכול ‘מדלג’ על כולם ורואה בעצמו את העני, הדל והעקרה. הוא מתערב עבורם בהנהגה הטבעית, ומצווה על מלאכיו הקדושים לשנות את הסדרים הרגילים ולהנהיג את העולם כרצונו. 

צריך להבין אם הפסוקים על הכרת העולם בה’ מתקיימים בהווה או מתארים את העתיד

יסוד זה מתחבר גם לשאלה נוספת שמתעוררת במזמור: האם “ממזרח שמש עד מבואו מְהֻלָּל שם ה'” זהו תיאור של מציאות שכבר מתרחשת, או שזו תפילה שאנו מייחלים שתתגשם בעתיד? לכאורה קשה לומר שדוד בא לתאר כאן מציאות קיימת. הלא העולם בימי דוד עבד עבודה זרה, כפי שמתואר במפורש במזמור קטו: “עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו” וכו’ (שם קטו, טו-טז). עוד מתואר שם שהגוים בוטחים באלוהיהם (שם ח), ואף אומרים כלפי עם ישראל: “איה אלוקיהם” (שם, ב). בדומה לכך אנו מוצאים בפסוקים נוספים בתהילים שדוד מתייחס לעבודה הזרה של הגויים, ולעזיבתם את ה’: “ירבו עצבותם אחר מהרו בל אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי” (שם טז, ד), “כל גוים שכחי אלוקים” (שם ט, יח), “עד מתי אלוקים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח” (שם עד, י), “שְׁפֹךְ חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו” (שם עט, ו), “למה יאמרו הגוים איה אלוקיהם” (שם, י), ועוד רבים. ישנם גם פסוקים בהם דוד המלך מתייחס לכך שהגוים מתייצבים להילחם כנגד ה’ (שם ב, ב), והם צורריו של ה’ (שם עד, ד). אם כן, ודאי שהמציאות לא הייתה שכולם מהללים את ה’ ממזרח שמש ועד מבואו. אולם מנגד, אם מדובר על מציאות שתתקיים רק בעתיד, מדוע היא מנוסחת כאן במזמור בלשון הווה – “מְהֻלָּל שם ה'”?

שאלה גדולה זו התעוררה בקרב המפרשים, ונראה שכבר בחז”ל התייחסו אליה. ישנו פסוק דומה בספר מלאכי, שגם הוא מעורר את השאלה הזו: “כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מֻקְטָר מֻגָּשׁ לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה’ צבאות” (מלאכי א, יא). גם בתקופת הנביא מלאכי היה העולם מלא בעובדי אלילים ובכל מקום הייתה עבודה זרה.

הרד”ק מבאר את שני הפסוקים באופן דומה:

ממזרח שמש עד מבואו – כל בני אדם שהן מן המזרח ועד המערב כולם יהללוהו. כי אף על פי שיש בהם עובדי כוכבים ומזלות, כולם מודים כי הוא הסיבה העליונה, וכן אמר: “ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים” וגו’.

(רד”ק תהילים קיג, ג)

“גדול שמי בגוים” – כי אף על פי שעובדים לצבא השמים, מודים בי שאני הסיבה הראשונה, אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיו אמצעיים ביני ובינם. ואמרו רז”ל (מנחות קי ע”א): “דקרו ליה אלהא דאלהין” (-הגוים קוראים לקב”ה אלוהי האלוהים). “ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי” – אם הייתי מצווה אותם כמו שצוויתי אתכם, היו מקטירים ומגישים לשמי, ועוד כי מנחה טהורה היו מגישים, לא כמו שאתם עושים שאתם מגישים מנחה טמאה ונבזה. או פירושו, אף על פי שהם מקטירים ומגישים לעבודה זרה, דעתם לשמי.

(רד”ק מלאכי א, יא)

הנביא מלאכי מוכיח את עם ישראל על כך שהם מבזים את הקב”ה בקורבנות הפחוּתים שהם מקריבים לו. בתוך כך הוא מתאר שלעומת עם ישראל, הגויים מקריבים קורבנות משובחים. אמנם הם מקריבים זאת לעבודה זרה, אך הרד”ק מבאר שגם הם מכירים בעליונותו של הקב”ה, והעבודה זרה מבחינתם היא כמתווך בינם לבין הקב”ה. ואם כן כבר בזמנו של מלאכי מתקיימת המציאות ש”ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מֻקְטָר מֻגָּשׁ לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה’ צבאות”. כעין זה פירשו גם במצודת דוד ובמלבי”ם.

לפי הפשט לא נראה שהעולם מכיר כבר בקב”ה

ביאור זה מבוסס על דברי הגמרא, אותה הזכיר הרד”ק. הגמרא (מנחות שם) אומרת שישנם מקומות בעולם שאין מכירים את ישראל ולא את אביהם שבשמים. הגמרא מקשה על כך מן הפסוק במלאכי, ממנו משמע שבכל העולם מכירים את ה’ ואפילו מקטירים לשם ה’. והגמרא עונה שגם במקומות בהם לא מכירים את ה’ אלא עובדים עבודה זרה, מחשיבים את ה’ כ”אלוה האלוהים”. בהמשך הגמרא מקשה על האמירה ש”בכל מקום מוקטר מוגש לשמי”, שלא יתכן לומר שכל הקורבנות בכל העולם הם אך ורק לשם ה’. וכתשובה מביאה הגמרא דרשה על פסוק זה, שמדובר על תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, שמעלה עליהם הכתוב כאילו מקטירים ומגישים לשם ה’.

אולם לכאורה ההבנה שגם העבודה זרה של הגוים היא לכבוד ה’ כי הם מחשיבים אותו כ”אלוהי האלוהים” היא דרשה של חז”ל, אך איננה פשט הכתוב. משום שגם אם הגוים אכן מחשיבים כך את הקב”ה, בפועל הם לא עובדים אותו אלא את האלוהים האחרים שלהם. ממילא לא ניתן לומר שהם מקטירים ומגישים לשמו, כפי שנכתב בפסוק. לכן נראה שהגמרא דורשת את “בכל מקום מוקטר מוגש לשמי” על תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בכל מקום ולומדים בטהרה[2].

ועוד, גם עצם האמירה שהם קוראים לקב”ה “אלוהי האלוהים” איננה פשט הכתוב. הרי הגמרא פתחה בכך שבחלק גדול מהעולם הגויים אינם מכירים את ישראל ואת אביהם שבשמים. אם כך, אין כמעט משמעות לזה שהם קוראים לקב”ה “אלוהי האלוהים”, ולא נראה שזה פשט הכתוב האומר על כך שגדול שמו של ה’ בגוים.

יתרה מזו, כפי שהובא לעיל, בפסוקים רבים בתנ”ך אנו מוצאים בדיוק את ההפך: שהגוים לא יודעים את ה’, ושהם אפילו אויבי ה’. כך שלא נראה שהם מכירים בגדלותו של ה’, ואת היותו גדול יותר מהאלוהים של עצמם. גם בדברי הרמב”ם המתאר את התפתחות הטעות של העבודה זרה, מפורש שרק בהתחלה זכרו עדיין שהקב”ה הוא העליון וכל צבא השמים הם משרתיו. אולם בהמשך כבר שכחו לגמרי את ה’, והיה זה עוד לפני זמנו של אברהם אבינו:

אמרו: הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו – ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלוֹ וכיבדוֹ, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר (תחילת) עבודה זרה.

(הלכות עבודה זרה א, א)

בהמשך הרמב”ם מתאר בשלבים שונים כיצד הטעות הלכה והחריפה, עד לשלב של שכחת ה’ גמורה:

והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל עצמו או המלאך דִבר עמהם ואמר להם ‘עבדוני בכך וכך’ והודיע להם דרך עבודתו, ו’עשו כך’ ו’אל תעשו כך’. ופָשַׁט דבר זה בכל העולם – לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להן ולהשתחוות. וכיון שארכו הימים, נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו. ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה שלעץ ואבן וההיכל שלבנין שנתחנכו מקטנותם להשתחוות להן ולעבדן ולהישבע בזמן.

והחכמים שהיו בהן, כגון הכומרים וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותם. אבל צור העולמים – לא היה שם מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונוח ושם ועבר. ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלום.

(שם, ב)

אברהם אבינו החל לייסד אומה שמכירה בה’, אולם שאר העולם המשיך להיות שקוע בעבודה זרה. הרמב”ם מוסיף בהמשך דבריו שבזמן גלות מצרים נסחפו בני ישראל אחרי העבודה זרה, “וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם אבינו נעקר, וחוזרין בני יעקב לטעות העמים ותעייתם” (שם, ג). כלומר הטעות שטעו עובדי העבודה זרה השתרשה מאוד כבר בתחילת ההיסטוריה, והגוים שכחו לגמרי את ה’ שהוא “הסיבה הראשונה” ו”אלוהי האלוהים”, ועבדו אך ורק את העבודה זרה. כל זה קרה עוד הרבה לפני זמנו של אברהם אבינו, וקל וחומר שהיתה קיימת לאחר מכן בתקופת דוד המלך או הנביא. כך גם ידוע כיום מהמחקר ההיסטורי, שעובדי האלילים כלל לא הכירו בקב”ה. אם כן, כיצד מתבאר פשט הפסוקים בתהילים ובמלאכי, שממזרח שמש עד מבואו כולם מכירים בה’ ועובדים אותו?

הנביאים רואים את העתיד בעיני רוחם ומתארים אותו בלשון הווה

נראה שיש להבין את פשט הכתוב על פי מה שמוכח במקומות רבים (כמובא להלן), שהנביאים וגם דוד מורגלים לנקוט בלשון הווה גם לגבי נבואות עתידיות. הם רואים בעיני רוחם את העתיד שהוא האמת שצריכה להתגלות, ולכן הם מתארים אותו כאילו הוא כבר בהווה. לכן הם גם יכולים לכוון את עם ישראל להתנהל במציאות לפי האמת הצרופה הזו, ולא לפי ההפרעה העכשווית והחידלון העכשווי השייך להנהגה השקרית שכרגע שולטת. כך לדוגמא הם יכולים להודיע להם שכדאי להם לחזור בתשובה כבר עכשיו, כי עתיד לבוא יום דין ומשפט, והם רואים זאת לנגד עיניהם. או שהם מעודדים את העם לשמוח למרות המצב הקשה, כי מצד האמת הם עתידים להיוושע. לפי זה, הטענה ששם ה’ בפי מלאכי הנביא מתפרשת כך: אתם מביאים קורבנות כל כך גרועים, כשמצד האמת אני מתעתד להיות מהולל בכל מקום, וכל מי שיגיש מנחה לשמי יעשה זאת באופן המושלם ביותר.

בספר מלאכי עצמו אנו מוצאים נבואות נוספות שנאמרות בלשון הווה, למרות שברור שהן מתייחסות לעתיד: “הנני שֹׁלֵחַ מלאכי וּפִנָּה דרך לְפָנָי” (מלאכי ג, א), “כי הנה היום בא בֹּעֵר כתנור” (שם, יט), “הנה אנכי שֹׁלֵחַ לכם את אליה הנביא” (שם, כג), “הנני גֹעֵר לכם את הזרע” (שם ב, ג). כל הלשונות הללו כתובות בלשון הווה, כביכול הנביא רואה את המציאות הזו לנגד עיניו, אף שהיא עדיין לא התרחשה. אך דווקא בגלל שהוא רואה את העתיד כאילו הוא קורה עכשיו, הוא יכול להתייחס באופן הכי נכון ואמיתי למציאות. הנמיכות של המציאות העכשווית השקועה בשקר וחסרה עדיין את ההופעה השלמה של האמת הזו – לא משפיעה עליו.

בדומה לזה מתנבאים גם שאר הנביאים, בפסוקים רבים מספור: “ועתה כה אמר ה’ בֹּרַאֲךָ יעקב וְיֹצֶרְךָ ישראל, אל תירא כי גאלתיך, קראתי בשמך לי אתה” (ישעיה מג, א), “רנו שמים כי עשה ה’, הריעו תחתיות ארץ, פִּצְחוּ הרים רנה, יער וכל עץ בו, כי גאל ה’ יעקב ובישראל יתפאר” (שם מד, כג), “כה אמר ה’ בעת רצון עֲנִיתִיךָ וביום ישועה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לברית עָם להקים ארץ להנחיל נחלות שֹׁמֵמוֹת” (שם מט, ח).

כך נוהג גם דוד המלך במזמוריו הקדושים. הוא רואה את המציאות שאמורה להיות כאילו שהיא כבר מתרחשת. בזה מתאפשר לו להלל את ה’ כבר בהווה, על סמך מה שהוא יודע בוודאות שיקרה. היסוד הזה בולט מאוד במזמורי הגאולה הנאמרים בקבלת שבת:

שירו לה’ שיר חדש, שירו לה’ כל הארץ. שירו לה’ ברכו שמו, בשרו מיום אל יום ישועתו. ספרו בגוים כבודו, בכל העמים נפלאותיו… אִמְרוּ בגוים ה’ מָלָךְ... לפני ה’ כי בא, כי בא לשפט הארץ.

(תהילים צו, א-יג)

ה’ מָלָךְ תגל הארץ ישמחו איים רבים. ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו… האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ. הרים כדונג נמסו מלפני ה’ מלפני אדון הארץ. הגידו השמים צדקו וראו כל העמים את כבודו… השתחוו לו כל אלוהים. שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה’. כי אתה ה’ עליון על כל הארץ מאד נעלית על כל אלוהים… שִׂמְחוּ צדיקים בה’ והודו לזכר קדשו.

(שם צז, א-יב)

מזמור שירו לה’ שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הודיע ה’ ישועתו לעיני הגוים גִּלָּה צדקתו. זָכַר חסדו ואמונתו לבית ישראל, ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו. הריעו לה’ כל הארץ פִּצְחוּ ורננו וזמרו. זמרו לה’ בכנור, בכנור וקול זמרה. בחצצרות וקול שופר הריעו לפני ה’… לפני ה’ כי בא לשפט הארץ.

(שם צח, א-ט)

ה’ מלך ירגזו עמים… ה’ בציון גדול ורם הוא על כל העמים… אתה כוננת מישרים, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית.

(שם צט, א-ט)

כיוצא בזה גם במזמורי תהילים רבים נוספים. מזמור כח פותח בקריאות ובקשות לישועה:

לדוד אליך ה’ אקרא צורי אל תחרש ממני פן תחשה ממני ונמשלתי עם יורדי בור. שמע קול תחנוני בְּשַׁוְּעִי אליך בנשאי ידי אל דביר קדשך. אל תמשכני עם רשעים ועם פֹּעֲלֵי און, דֹּבְרֵי עם רעיהם ורעה בלבבם. תן להם כפעלם וּכְרֹעַ מעלליהם, כמעשה ידיהם תן להם, השב גמולם להם. כי לא יבינו אל פְּעֻלֹּת ה’ ואל מעשה ידיו, יהרסם ולא יִבְנֵם.

(שם כח, א-ה)

מיד לאחר מכן ממשיך דוד בתיאור הישועה שכבר מגיעה: “ברוך ה’ כי שמע קול תחנוני. ה’ עֻזִּי ומגני, בו בטח לבי ונעזרתי, ויעלז לבי ומשירי אהודנו. ה’ עֹז למו ומעוז ישועות משיחו הוא” (שם, ו-ח). ושוב חוזרת הבקשה לישועה: “הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם” (שם, ט). כלומר במהלך המזמור כל כך ברור לדוד שה’ שומע את קול תחנוניו, שהוא ראה זאת ממש כמציאות שקרתה כבר.

כן הוא גם במזמור יג:

למנצח מזמור לדוד. עד אנה ה’ תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני. עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם, עד אנה ירום אֹיְבִי עלי. הביטה ענני ה’ אלוקי, האירה עיני פן אישן המות. פן יאמר אֹיְבִי יכלתיו, צרי יגילו כי אמוט.

(שם יג, א-ה)

ואז מסיים דוד: “ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, אשירה לה’ כי גמל עלי” (שם, ו). עוד לפני שהוא רואה את הישועה, הוא כבר בטוח בה’ כל כך שלבו כבר מלא גיל והוא שר לה’ על הישועה כעובדה מוגמרת שה’ כבר גמל לו.

עלינו להודות לה’ כבר בהווה על טובתו וחסדו השלמים

כך גם בנוגע למזמור כאן. האמת העתידית היא “ממזרח שמש עד מבואו מְהֻלָּל שם ה'”. אמנם כרגע היא עדיין לא התממשה, בגלל שמרבית בני האדם חיים בשקר. אך מצד האמת הצרופה, זה מה שעתיד להיות. אנו יכולים להיות בטוחים בכך, ובפרט לאחר שבפסוק הקודם בירכנו אותו: “יהי שם ה’ מְבֹרָךְ מעתה ועד עולם”; הברכות שלנו משפיעות ומגדילות את גילוי מלכות ה’[3], וכשמלכותו תתגלה בשלמות הוא ודאי יהיה מהולל ממש ממזרח שמש עד מבואו.

חשוב להזכיר זאת לעצמנו, משום שהמציאות העכשווית של העולם הזה עלולה להטעות אותנו. היא עלולה לעורר את המחשבה שכל עוד ללא מתגלית מלכותו השלמה של ה’, אז הוא כביכול יושב בשמים לא מתערב בנעשה על הארץ. המזמור כאן מדגיש שהקב”ה כן נמצא כבר עכשיו בארץ ומתערב בנעשה בה, ולא רק לעתיד לבוא. האמת שתהיה לעתיד לבוא באופן גלוי מתקיימת כבר עכשיו, רק באופן נסתר.  

המסר עבורנו כאן הוא שזה צריך להיות התדר שלנו – להודות לה’ להתייחס כבר בהווה לטובתו וחסדו השלמים שעתידים להתגלות עלינו. גם אם כרגע המציאות עוד רחוקה משם, המבט שלנו צריך להיות מבט של נצח: “האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים” (שם כז, יג).

[1] יש לשים לב שהמושג ‘עקרת הבית’ שהשתרש כיום כהגדרה של מישהי שעוסקת בניהול ביתה ולא עובדת בחוץ, הוא רחוק מהמשמעות המקורית שבפסוק זה, שהיא עקרות. כך עולה גם מתפילתה של חנה, אשר פסוקי מזמור זה מרמזים על דבריה, ושם היא מדברת במפורש על עקרות: “עד עקרה ילדה שִׁבְעָה, ורבת בנים אֻמְלָלָה… מקים מעפר דל מֵאַשְׁפֹּת ירים אביון להושיב עם נדיבים” (שמואל א’ ב, ה-ח)..

[2] גם בתרגום יונתן על הפסוק במלאכי מופיע שילוב מעין זה, המחבר יחד את האמירה שמעשיהם של ישראל הם הקורבנות לפני ה’, עם האמירה ששמו של ה’ מהולל בגויים.

[3] הרחבנו ביסוד זה בביאור מזמור קד.

גלילה לראש העמוד