שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 295 | ו’ תמוז תשפ”ד

(א) הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה’ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה’: (ב) יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: (ג) מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה’: (ד) רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה’ עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ: (ה) מִי כַּה’ אֱלֹוקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: (ו) הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: (ז) מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: (ח) לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: (ט) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ:

הקדמה נחוצה למזמורי ההלל על שמחת ה’ בשירתנו

כדי לשיר לה’ מוכרחים לחוש את אהבתו אלינו ולדיבורינו

מזמור זה פותח את רצף מזמורי ההלל, הנאמרים בימי ההודאה. לקראת מזמורים אלו יש להקדים הקדמה חשובה, שיש לה משמעות רבה גם מעבר להם. ישנם תחומים בעבודת ה’ בהם אנו נדרשים לעשייה חיצונית כלשהי. במצבים כאלו השאלה אם אנו מרגישים שה’ כרגע ‘נמצא’ איתנו ושמח בעשייה שלנו – איננה כה קריטית. אנו מסוגלים לעשות את חובתנו בפשטות, ולהתעלם מהנסיון לחוש את יחסו של ה’ אלינו באותה שעה. כמובן שתמיד טוב יותר ונכון יותר לחוש שה’ שמח ורוצה במעשינו, אבל אפשר לקיים עשייה חיצונית גם בלא זה.

אך ישנם גם מעשים שבהם יש לנו צורך הכרחי לחוש היטב את האהבה והרצון שלו במה שאנו עושים. מדובר במעשים או בדיבורים שלנו לפני ה’, שבהם חלק מרכזי הוא חותם האהבה שלנו לה’. על מנת שנוכל להביע את אהבתנו לה’, אנו מוכרחים לחוש שגם הוא אוהב אותנו. כי אם אין לה’ חשק ורצון במעשים ובדיבורים שלנו, יוצא שאנו כביכול סתם ‘מעיקים’ אליו, בבחינת: “מי בקש זאת מידכם… היו עלי לָטֹרַח נלאיתי נְשֹׂא” (ישעיה א’ יב-יד). לכן בלתי אפשרי להתעלם מהיחס של ה’ אלינו, כאשר באים למשל לשיר לה’ ולהלל אותו. איננו יכולים באמת לשיר ולהלל את ה’ בלי שיש לנו רצון לשיר, להלל ולהביע את שמחתנו שזכינו לעובדו. אם אומרים דברי הלל ושירה לה’ בלי שום חיבור פנימי, זו נעשית פעולה שאין בה כמעט טעם. הלא כל מהותה אמורה להיות האהבה, הכרת הטוב והשמחה בה’ ובעבודתו. אולם כדי שנוכל לומר את ההלל באהבה ובשמחה, אנו חייבים קודם לכן לחוש שגם ה’ שמח בזה, וגם הוא אוהב אותנו ורוצה בנו ובשירתנו. אם התחושה שלנו היא שה’ בעצם לא מעונין לשמוע אותנו, לא אמורה להיות לנו שום מוטיבציה פנימית לשיר ולזמר ולהלל.

עסקנו ביסוד זה גם בביאור מזמור קד. הרחבנו במסקנה שדוד מגיע אליה מתוך התבוננותו בבריאה. הוא מסיק שה’ מעורב בעולמו ושמח במעשיו: “ישמח ה’ במעשיו” (תהילים קד, לא). ויתרה מזו, יש לה’ עריבות בתפילה שלנו ובדיבור שלנו אליו – “יערב עליו שיחי” (שם, לד). המסקנה הזו היא מה שמאפשר לדוד לשיר ולזמר לה’ בכל ליבו: “אשירה לה’ בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי” (שם, לג). אך כאן אנו נוגעים בנקודה עוד יותר עמוקה. היא נוגעת לעצם האהבה של ה’ אלינו כמרכיב מהותי באהבה שלנו אליו. אם אנו לא יכולים להיות בטוחים באהבתו אלינו, יהיה לנו קשה לאהוב אותו. לאהוב מישהו שלא רוצה בנו ולא אוהב אותנו, זו אהבה תלותית ולא בריאה (מה שנקרא ‘תלות רגשית’). במצב כזה הדבר הבריא ביותר הוא להתנתק רגשית ולהפסיק את הקשר. אם מנסים בכל זאת לייצר קשר של אהבה ‘בכוח’, זה מייצר תסכולים רבים הן מצד האוהב והן מצד הנאהב. האוהב נכנס יותר ויותר למצב תלותי ומתסכל, עד כדי כך שלפעמים חייו ממש אינם חיים. ומצד שני הנאהב מרגיש שזה מעיק ומכביד עליו, ובכלל לא נעים לו.

ממילא, אם ה’ חלילה לא היה אוהב אותנו, באופן טבעי ובריא לא הייתה לנו אפשרות לאהוב אותו באמת. לכן האמונה בזה שה’ כן אוהב אותנו, ורוצה אותנו ואת עבודתנו, ושמח בנו וממש מתענג על הדיבורים שלנו – היא ממש קריטית. לא לחינם אנו מזכירים אותה בתפילתנו פעמים רבות. זהו התוכן של התפילה הנאמרת לאחר ברכות השחר, ומוזכרת כבר בדברי חז”ל (תנא דבי אליהו יט, ו):

מה נאמר לפניך ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו… אבל אנחנו עמך בני בריתך. בני אברהם שנשבעת לו בהר המוריה. זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח. עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון.

לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך וברך ולקדש ולתן שבח והודיה לשמך. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומיחדים שמך בכל יום תמיד.

וכך גם בהמשך התפילה, בפסוקי דזימרה: “זרע ישראל עבדו, בני יעקב בחיריו…אל תגעו בִּמְשִׁיחָי ובנביאי אל תרעו” (דברי הימים א’ טז, יג-כא). “כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו” (תהילים קלה, ד), “קרוב ה’ לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת” (שם קמה, יח), “רוצה ה’ את יראיו את המיחלים לחסדו” (שם קמז, יא), “לבני ישראל עם קרובו הללויה” (שם קמח, יד), “כי רוצה ה’ בעמו” (שם קמט, ד). וכך גם בברכת ישתבח: “הבוחר בשירי זמרה”, ובברכות קריאת שמע: “אהבת עולם אהבתנו ה’ אלוקינו… וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה... ברוך אתה ה’ הבוחר בעמו ישראל באהבה“, “וידידים העברת… על זאת שבחו אהובים ורוממו אל, ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות ברכות והודאות”. ובתפילת העמידה: “ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה“, ועוד ועוד.

כל המובאות הללו משולבות בעוד מאות משפטים ופסוקים בתפילה שמתפרשים גם הם בהתאם לכך. לדוגמה כאשר מוזכר בפסוקי דזימרה: “ה’ צבאות עִמָּנוּ משגב לנו אלוקי יעקב סלה” (תהילים מו, יב), “עזרנו ומגננו הוא” (שם לג, כ), “אָנֹכִי ה’ אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו” (שם פא, יא), “כי לא יִטֹּשׁ ה’ עמו ונחלתו לא יַעֲזֹב” (שם צד, יד), אנו מבינים שזה לא רק מתוך מחויבות טכנית או רק משום שה’ הוא טוב, אלא זה בא מתוך אהבתו אותנו. וכך גם שאר התפילה; העובדה שה’: “חִזַּק בריחי שעריך, ברך בניך בקרבך. השם גבולך שלום חֵלֶב חיטים ישביעך… מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בכל ידעום הללויה” (תהילים קמז, יג-כ), לא נובעת מכל מיני סיבות חיצוניות. היא בגלל שהוא רוצה אותנו ואוהב אותנו. זו נקודה שהיא ממש קריטית לתפילה ולאמירת שבחי ה’, ולכל עבודת ה’.

יש בנו צורך קיומי להרגיש אהובים

יש כאן גם נקודה עוד יותר עמוקה. היא גם משמעותית ביותר לאופן בו אנו עובדים את ה’, ואמורה ליצור צביון מיוחד לכל ההתהלכות שלנו לפני ה’. חשוב שנהיה מודעים לכך שבעצם אנו רוצים להרגיש אהובים. אנו צמאים מאוד לאהבה. אנו זקוקים מאוד להרגיש את החיבוק של ה’ ואת האהבה שלו אלינו[1]. כך אנו בנויים, שאנו זקוקים לאהבה ולא יכולים לסבול את התחושה שאנו עזובים, שכוחים ונטושים. ילד שלא מרגיש שאוהבים אותו הוא ילד מסכן, שגדל להיות אדם מסכן. בלית ברירה, או שהוא מתנתק מעצמו, או שהוא חובר לחברה שלילית ביותר, או שהוא נופל לאהבות נפולות וגרועות. כשאדם גדל בעולמו של הבורא, הוא זקוק להרגיש את אהבתו. נפשו לא באה אל מנוחתה וסיפוקה אם הוא איננו מרגיש זאת, והוא עשוי להגיע למקומות שליליים[2].  

יש כאן גם מימד חזק של אשלייה. בת שמרגישה שלא אוהבים אותה מחפשת אהבות מגורמים שחלילה מנצלים אותה. הם נותנים לה את האשלייה שאוהבים אותה, אבל בעצם הם משתמשים בה. גם אהבות נפולות שמבוגרים נופלים אליהם כשהם לא מרגישים אהובים, אינם אלא ביטוי נמוך ושלילי של כוח האהבה שלהם. הם משלים את עצמם שכביכול הם מקבלים בזה את החיבוק והאהבה שהם מייחלים לה בעומק לבם. הפריצות הנוראה כל כך שקיימת כיום היא לא סתם תוצאה פשוטה של מתירנות והפקרות, ומציאות שאין שום סמכות שאוסרת את הנהנתנות המופקרת. עובדה היא שיש נופלים רבים שכן מאמינים באופן בסיסי בסמכות ההלכה והתורה ורצון ה’. גם נשים רבות שנמשכות לחוסר צניעות יודעות שלפי ההלכה זה אסור, וזאת למרות שיש להן מחויבות בסיסית להלכה ולתורה. אלא שיש כאן אשלייה חזקה ביותר של קבלת אהבה. יש כאן דור שמשתוקק מאוד לקבל אהבה עמוקה. הוא לא מקבל אותה, ולכן הצורך הקיומי שלו מייצר לו אשליות ודמיונות כאילו הוא מקבל אותה בדרכים מדומות ושקריות[3].

את אהבת ה’ אלינו צריך לצייר לעצמנו באופן מוחשי מאוד

אך גם בעבודת ה’ רבים אינם מצליחים לקבל את מילוי הצורך הזה. חלק גדול מאלו שכבר מקבלים עליהם עול מצוות באמת – אינם חדורים באמונה שהם אהובים על ידי ה’ ומשמחים אותו במעשיהם. לא זו בלבד, הקושי עשוי להיות קיים גם אצל אדם שמאמין שה’ שמח במעשיו, ואפילו אוהב אותו. עדיין הוא עשוי להתקשות לחוש בפועל את אהבת ה’ אליו בשעה שהוא מקיים את המצוות, לומד תורה ומתפלל. מה שחסר וכה נחוץ זו החוויה המוחשית שבשעה שאנו יושבים ללמוד תורה, ה’ שמח מאד בנו, וממש מחבק אותנו באהבה. חסרה התחושה שהוא ממש מתפעל ואומר “השמיעני את קולך, כי קולך ערב” (שיר השירים ב, יד), ו”לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כלה” (שם ד, ט), וברגעים הללו אנו ממש מחובקים בו. בשביל למלא את הצורך הפנימי הזה, צריך לדמות זאת בעיני רוחנו, ולחוות זאת. למשל כאשר האדם עושה קידוש לבני ביתו, הוא ינסה לחוש בלבו כיצד ה’ נמצא שם איתו ממש, “אחזת ביד ימיני” (תהילים עג, כג), וכביכול נמס באהבתו אליו. כשאדם מדבר לפני ה’ אפילו בתפילת מנחה ‘פשוטה’, הוא יצייר בעיני רוחו את השמחה הגדולה שיש לה’ בכל משפט שהוא אומר, וחיבור האהבה שה’ מעניק לו.

תיאורים מלבבים כאלו אינם פרי הדמיון חלילה. כעין זה מפורש בזוהר הקדוש במקומות רבים[4]:

פתח ר’ חייא ואמר: “עת לעשות לה’ הפרו תורתך” (תהילים קיט, קכו)… בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם ובני אדם עוסקים בה, כביכול הקב”ה שמח במעשי ידיו ושמח בעולמות כולם, ושמים וארץ עומדים בקיומם. ולא עוד אלא שהקב”ה מקהיל כל הפמליא שלו ואומר להם: ראו העם הקדוש שיש לי בארץ, שהתורה מתעטרת בשבילם… והם כשרואים שמחת אדונם בעמו מיד פותחים ואומרים “מי כעמך ישראל” (שמואל ב’ ז, כג).

(זוהר ח”ב דף קנה ע”ב, מתורגם)

רבי שמעון פתח: “ואשים דברי בפיך” (ישעיה נא, טז), כמה יש לו לאדם לעמול יום ולילה כי הקב”ה מקשיב לקולות של העוסקים בתורה, ובכל מילה שמתחדשת בתורה על ידי אותו העוסק בתורה עושה רקיע אחד. למדנו שבאותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדיבור ההוא עולה ומתעתד לפני הקב”ה. והקב”ה לוקח הדיבור ההוא ומנשק אותו ומעטרו בשבעים עטרות מפותחות ומחוקקות, ודבר החכמה שנתחדש עולה ויושב על ראש וכו’.

(הקדמת הזוהר דף ד’ ע”ב, מתורגם)

פתח רבי אלעזר ואמר: “ואשים דברי בפיך”… למדנו כל אדם העוסק בתורה ושפתותיו דובבות תורה… ולא עוד אלא שהוא מקיים את העולם והקב”ה שמו עמו כאילו ביום ההוא נוטע שמים. וזהו שכתוב: “לִנְטֹעַ שמים וְלִיסֹד ארץ” (ישעיה שם).

(זוהר ח”ג דף לה ע”א, מתורגם)

בכל המצוות שלנו ה’ נמצא ממש איתנו. הוא שמח בנו, אוהב אותנו, הוא כביכול מחבק ומנשק אותנו, על אף שאיננו מרגישים זאת באופן פיזי. כך הוא גם בתפילות שלנו, בלימוד התורה שלנו, בעשיית חסדים, בשמירת השבת ובשמחה והזמירות בשבת. הדברים הללו נכונים גם כלפי עמידה בנסיונות הבאים על האדם, והתגברויות שונות הנדרשות ממנו.

ככל שנצליח להחיות בקרבנו את התחושה הזו בעוצמה רבה יותר, אנו נחווה עוד יותר גם את האהבה שלנו אליו. אך עוד לפני כן, עצם זה שאנו חווים את האהבה שלו אלינו, מעניק לנו הרבה מאוד שמחה ותעצומות נפש. אנו זוכים לתחושה שאנו כה זקוקים לה, שאנו אהובים. בספר משלי נאמר על התורה: “אַיֶּלֶת אהבים ויעלת חן דדיה יְרַוֻּךָ בכל עת” (משלי ה, יט). התורה נותנת לאדם את התחושה שהוא מקבל אהבה, לא רק נותן אהבה. הוא יכול להרגיש שהתורה עצמה אוהבת אותו, ודדיה מרווים את צמאונו ורצונו לקבל ממנה אהבה. בסיומי מסכת אנו אומרים: “לא נתנשי מינך מסכת פלונית, ולא תתנשי מינן”, כלומר לא רק שאנחנו לא נשכח אותך אלא גם את לא שוכחת אותנו! אנו מזכירים שם גם פסוק נוסף מספר משלי: “בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בשכבך תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ היא תְשִׂיחֶךָ” (משלי ו, כב); בהילוכנו ואפילו בשוכבנו התורה שומרת עלינו. היא איתנו ודואגת לנו!

אם האדם איננו מקבל את האהבה הזו מהתורה והמצוות, והקשר שלו עם ה’ איננו ממלא אותו, הוא עלול להימשך חלילה אחרי אהבות נפולות. אך כאשר הוא מחייה בקרבו את את הציור והתחושה של אהבת ה’ אליו – הוא לא יחפש את האהבות הנפולות.

זו עבודה שדורשת תחזוק תמידי אך היא מאירה את הלב

בביאור המזמור הקודם הרחבנו בכך שעבודת הענווה ויראת הרוממות מצריכות עמל רב ותחזוק תמידי. משום שהמשמעות שלהן היא להרגיל את עצמנו לראות את המציאות בדרך שונה ממה שהחושים הטבעיים שלנו רגילים. כך גם בנוגע לעבודה זו, של חויית אהבת ה’ אלינו. בתחושה הטבעית אנו לא מרגישים את אהבת ה’ ואת החיבוק שלו אלינו. אדרבה, אנו מרגישים נעזבים ורחוקים מה’. החוויה הטבעית היא שאנו עושים את המצוות ואף אחד איננו רואה זאת. כביכול אנו ‘שקופים’, ולה’ לא אכפת מאיתנו. קשה גם לתפוס בהיגיון שה’ כל כך שמח בקריאת שמע ‘סתמית’ שקראנו בבוקר, בהתעטפות שלנו בטלית, או במאכל שהכנו לכבוד שבת. מה פתאום שה’ יאהב זאת? למה שזה ישמח את ה’? הרי הקב”ה מנהל את כל התהליכים הגלובליים והמלחמות העולמיות, והוא מניע את כל הגלקסיות האדירות; מדוע שיהיה לו כביכול סבלנות ואכפתיות ואיזשהו ‘רגש’ כלפי לימוד של איזה דיבור ברש”י שאני כרגע מתאמץ להבין? למה שיהיה אכפת לו מתפילת ערבית שהגעתי אליה בשעה מאוחרת,  לאחר שכבר מליוני אנשים התפללו ערבית?

כדי לחוש את אהבת ה’ הזו צריך ללכת כנגד הזרם הפשוט של החוויה. צריך לשנן ולצייר ולהחיות בתוכנו שוב ושוב את התחושה שה’ כן שמח ואוהב, ויש לו אהבה אינסופית לכל ילד וילד מהילדים שלו. הוא כביכול כמו אבא עסוק שמנהל עיר שלמה או חברה ענקית, שמגיע הביתה בערב ומשתעשע עם הילד הקטן שלו באהבה המקלקלת את השורה. הוא שמח על כל זחילה חדשה ועל כל פטפוט חדש של הילד הקטן שלו.

ככל שמשקיעים יותר בעבודה זו, החוויה הזו מתעצמת יותר ויותר. זה מה שהנועם אלימלך מדריך ב’צעטיל קטן’ שלו, שלפני כל דבר שאדם עושה הוא יאמר שהוא עושה נחת רוח לבורא יתברך שמו עד ש”בהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו” (צעטיל קטן, ד)”. התיחזוק התמידי של התודעה שה’ שמח ויש לו נחת רוח במה שאני עושה, קשור מאוד לתחושה שהוא אוהב אותי ומתענג על עבודתי[5]. זה יוצר אצל האדם תודעה שהולכת ומתקבעת, שה’ אכן אוהב אותו ושמח בעבודתו. ממילא הדבר מאיר את הלב בהארה גדולה. האדם שמח על כל תפילה, על כל לימוד, על כל שבת, ועל כל מה שיוצר לו מפגש עם ה’. וככל שהאדם מתרגל לפגוש את ה’ בכל דבר, כך הוא נהיה מואר ושמח בכל רגע בחייו.

הדברים הללו נוגעים לעבודת ה’ בכללותה. אך כאמור לעיל, הם נחוצים והכרחיים ביותר כאשר באים לשיר לה’ ולהלל לו. זו היא הקדמה שחשוב לזכור אותה ולהתחזק בה תמיד, ובפרט בבואנו לעסוק כעת במזמורי ההלל.

[1] אמנם ניתן למלא חלק מהצורך הזה באהבה שבין איש ואשתו, באהבה שבין הורה לבניו ובאהבת חברים. אך אין בהם כדי למלא את מלוא עומק הצורך שבנפש, החפצה גם באהבה ‘עוצמתית’ פי כמה וכמה, שמיועדת ומכוונת לאהבת ה’.

[2] בצורך הקיומי להרגיש את אהבת ה’ אלינו הרחבנו בביאור מזמור מ’. שם גם עסקנו ביתר פירוט בדרך לפתח את חוויית האהבה הזו ובהתמודדות עם קשיים העומדים בדרכה.

[3] בביאור מזמור צה עמדנו על כך שכאשר יש לאדם הכרח קיומי, הוא יהיה מסוגל לעוות עבורו אפילו את תפיסת המציאות הפשוטה שלו.

[4] בספר ‘נפש החיים’ שער ד’ קיבץ את המקורות המובאים כאן ועוד רבים, והרחיב ביסוד זה.

[5] היסוד הזה הודגש בכתבי הנועם אלימלך ותלמידו החוזה הקדוש מלובלין, ונגענו בכך בביאור המזמור הקודם.