תפריט
בע"ה
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: (ב) גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: (ג) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: (ד) אֱלֹקִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב: (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: (ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: (ח) בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ: (ט) כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה’ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ אֱלֹקִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: (י) דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ: (יא) כְּשִׁמְךָ אֱלֹקִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: (יב) יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ: (יג) סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ: (יד) שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן: (טו) כִּי זֶה אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:
בגיליון הקודם פתחנו בביאור בחירתו של מזמור זה להיאמר על ידי הלויים בבית המקדש ביום שני, על פי הנימוק המופיע בחז”ל: “בשני היו אומרים ‘גדול ה’ וּמְהֻלָּל מאד’ (תהילים מח, ב), על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן” (ראש השנה לא ע”א). עמדנו על שאלות ותמיהות רבות שמעוררת בריאת הרקיע ביום השני, והתחלנו לעסוק במשמעות של ההפרדה בין המים העליונים אשר מעל לרקיע לבין המים אשר מתחת לרקיע. הדבר הראשון שעשה הקב”ה בבריאתו את העולם הוא לברוא את הרקיע המבדיל, כך שהמציאות מעל לרקיע תהיה זהה בדיוק למציאות מתחת לרקיע – שניהם מכילות רק מים. בהמשך נבראו עוד ועוד דברים מתחת לרקיע, ובחז”ל מובא שגם מעל לרקיע ישנם עולמות שלמים ובהם למשל ריחיים שעומדות וטוחנות מן לצדיקים, ירושלים ובית המקדש, מזבח בנוי, אוצרות שלג ואוצרות ברד, עליית טללים רעים, עליית אגלים, צדק, משפט, צדקה ועוד. מכל זה אנו לומדים ומבינים שבעצם לכל העולם שלנו כאן יש מקבילה למעלה. שורשי המציאות למטה בעולם הזה – נמצאים בעולמות העליונים. בכלל זה קיים בשמים גם צבא שלם של מלאכים, שמקביל למציאות האנושית על האדמה. כשם שהקב”ה ברא את העולם שלנו, הוא ברא במקביל גם את העולם העליון, ושם נמצאים המלאכים וכל שאר היסודות הרוחניים של העולם.
ועדיין יש לשאול: לשם מה כל זה נועד? מה התועלת בזה? למה ה’ מנהיג אותנו באופן הזה שיש מעלינו כאלו עולמות? השאלה הזו מורכבת מכמה שאלות יסודיות. מהי בעצם משמעות היותו של ה’ נמצא ‘בשמים’ מעבר לרקיע? הרי לכאורה מצדו של הקב”ה אין לו בכלל מקום. אפילו משרתיו שואלים “איה מקום כבודו”, והרי “השמים ושמי השמים לא יְכַלְכְּלֻהוּ” (דברי הימים ב’ ב, ד). אז מדוע נוצרה המציאות הזו שהוא בשמים?
גם אחרי שנבין את הצורך שהוא יהיה בשמים, יש לשאול מדוע צריכה להיות שם מערכת כה עשירה של מלאכים ושרפים וכל הרקיעים ומה שקיים בהם. היה אפשר להבין זאת לו העולם היה נברא בשביל המלאכים והברואים העליונים, ואנו רק היינו כעין נספחים אליהם. במציאות כזו לא היה מקום לשאלה, כי השמים היו העיקר ואנו רק נספחים אליהם. אבל מכיוון שכל מטרת הבריאה היא בשביל ישראל – “שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל” (מסכת גרים א, ה; וראה ויקרא רבה לו, ד), אז מדוע יש צורך בכל ברואי מעלה? מדוע יש צורך שתהיה בשמים מקבילה לכל מה שנמצא בארץ?
בהקשר זה יש גם לשאול מדוע בכל בוקר אנו מזכירים באריכות רבה את כל עבודת המלאכים, בברכה הראשונה מברכות קריאת שמע? למה אנו צריכים לפרט מה המלאכים עושים ואומרים, כהכנה לקבלת עול מלכים שמים שלנו? אנו גם חוזרים ומזכירים בסוף התפילה, בקדושא דסידרא, את האופן בו המלאכים משבחים את הקב”ה. כיצד האמירות הללו משתלבות בעבודת ה’ שלנו? מה המשמעות של האיזכורים הללו לגבינו?
כל השאלות הללו מובילות ליסוד חשוב ועמוק ביותר, שנוגע ממש לאושיות הקשר שלנו עם ה’, ולכל מטרתנו ועבודתנו כאן בעולם. בקשר בינינו לבין ה’ יש לכאורה בעיה מהותית מאוד: הקב”ה נעלה הרבה יותר מכל המושגים שלנו. הוא “אינו גוף, ולא ישיגיהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל” (י”ג העיקרים). כיצד נוכל לתקשר איתו ולאהוב אותו, אם אנו בכלל לא יודעים אותו? איך נוכל להמליך עלינו ועל כל העולם מלך כזה שאנו לא פוגשים ולא מכירים?
הקושי הגדול הזה הוליד שתי גישות מנוגדות. האחת היא העבודה הזרה. הגישה הזו אומרת שכיוון שהבורא באמת מופשט כל כך מהשגתנו ואין לנו יכולת לתקשר איתו, ממילא מוכרחים לחפש אלוהות כזו שיהיה לה גם גוף גשמי. את הפסל אפשר לחבק ולנשק, וכך ניתן לעבוד אותו ולתקשר איתו. גם כשעובדים את השמש, שאיננה בהישג יד, לפחות יש דבר שניתן לראות אותו. אכן, זה אמנם די משונה ש”אֹמְרִים לָעֵץ אבי אתה, ולאבן את יְלִדְתָּנוּ” (ירמיה ב, כז), אבל לפחות את הבעיה הראשונה של הקושי לתקשר זה כביכול פותר.
הגישה השניה היא שה’ כל כך מנותק מאיתנו שבעצם כאן על הארץ אין בכלל מה לחפש אותו. הגישה הזו מובילה לכפירה; לאו דווקא כפירה מוחלטת לפיה אין בורא לעולם, אלא אמירה שבהכרח חייבים ‘להסתדר’ כאן בעולם בלעדיו. יש לכך השלכות ברורות על כל ההתנהלות הגשמית של האדם – כשהיא נעשית במנותק מהקב”ה הוא מרגיש שעליו מוטלת מלוא האחריות לתפעל את המציאות ולשלוט בה. אך מעבר לכך, גם נסיונות להתקדם מבחינה נפשית ורוחנית אל ‘הטוב’ ו’ההצלחה’ עלולים להיעשות בניתוק מהקב”ה, מתוך אותה תפיסה שאין באמת יכולת לקשר איתו. כך תורות רבות של “העידן החדש”, התפתחות רוחנית, וכל מיני שיטות וסדנאות של העצמה אישית, מבוססות על כך שאדם צריך להצמיח את הטוב מתוך עצמו, לחשוב עליו כדי שהוא יהיה, או לעשות פעולות שונות – והכל במנותק מהקב”ה. אפילו כאשר מזכירים את אלוקים בשיטות הללו, הכוונה היא בדרך כלל לאיזשהו טוב כללי שיש בעולם, ולא לקב”ה נותן התורה שאנו עומדים לפניו ומתחברים אליו[1].
אל מול הגישות הללו, ההבנה שהקב”ה שנמצא בגבהי מרומים משרה את שכינתו כאן על הארץ היא חידוש מיוחד. זהו החידוש הגדול של היום השני בבריאה: הרקיע מבדיל בין העולם שלנו לעולמות העליונים, אך מה שיש למעלה יש גם כאן. המציאות העליונה איננה דבר שמנותק מאיתנו. אכן יש לה מימד גבוה ובלתי נתפס, אבל בכל זאת יש אפשרות לתקשר איתה דרך זה שאנו פוגשים את הנציגוּת שלה כאן על הארץ. יש כאן מציאות של “ירושלים של מטה” שמכוונת כנגד ירושלים של מעלה.
כנגד גויי הארצות ומשפחות האדמה שמשתחווים להבל וריק ומתפללים לאל לא יושיע, אנחנו מצהירים ש”מושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עוזו בגובהי מרומים” (תפילת עלינו לשבח). אך יחד עם זאת אנו גם “כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ” (שם). המלכות שלו מגיעה עד הארץ, כפי שאנו מסיימים: “והיה ה’ למלך על כל הארץ” (זכריה יד, ט).
הקב”ה יצר את המציאות על הארץ, שדרכה תתגלה שכינתו שמקומה בגובהי מרומים. הקב”ה מתגלה דרך מלכות הארץ, דרך ירושלים המתוארת כאן במזמור. כדי להעריץ את ה’ צריך לראות את עם ישראל מצליח ובונה מלכות מדהימה – שכל מהותה להיות מבוטלת אל ה’. מלכות עצומה ומרשימה כזו, כשהיא מבוטלת אל ה’, מאפשרת לכל באי עולם להתפחד ממנו ולהתרשם ממנו מאוד מאוד. יתרה מזו, גם את הצדק של ה’, ואת משפטו וחסדו, אי אפשר לראות אלא רק כשהוא מתבטא במציאות על ידי מלכות ישראל ועם ישראל בירושלים. הרי את ה’ עצמו אי אפשר לראות, וגם את מידות הצדק והמשפט והחסד במהותן ובשורשן אי אפשר לראות. אבל כשרואים את הגילוי שלהם בפועל בעולם – זה מאפשר השגה והבנה כלשהי, שמעוררת התפעלות עמוקה ממנו יתברך.
גם קיומם של המלאכים והשרפים וכל חיות הקודש נוגע לנקודה הזו. אמנם עיקר קיומם הוא בעולמות העליונים ואנו לא יכולים לראות אותם בעינינו, אבל אנו כן יכולים ללמוד עליהם, ונביאים אפילו מסוגלים לראות אותם. המלאכים מאפשרים לנו לקבל מעט רושם והשגה ביראת ה’[2]. הם לא סתם ברואים שנועדו להרשים אותנו, אלא זו הדרך שלנו לקלוט מושגים ומציאות של הערצה לה’. אחרי שאנו לומדים ומזכירים בברכת המאורות כמה הם קדושים וגיבורים וכו’, והם עצמם אומרים על הקב”ה “איה מקום כבודו להעריצו”, זה נותן לנו מושג כלשהו והשגה קלושה מה צריכה להיות יראת ה’ שלנו, בבואנו להמליך את ה’ עלינו יחד איתם: “כתר יתנו לך ה’ אלוקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה” (קדושה).
יש כאן מציאות שהיא אמיתית מצד עצמה. כמו שאין כבודו של מלך להסתובב בשוק ולעסוק במלאכות, כך גם מלכו של עולם לא אמור להתעסק בעצמו בהצמחת החציר בהרים ונתינת לחם לבהמה ובהאכלת בני העורב (תהלים קמז, ח-ט), ובשאר פרטים של קיום הבריאה. התנהלות של משרתים ועושי רצונו לא נועדה רק כדי להרשים אותנו, אלא משום שבלעדיהם נסתרים כל מושגי הכבוד וההיררכיה שאמורים להיות. זו הסיבה שצריך שהקב”ה יהיה “בשמים”, ונצרכת כל המערכת העשירה כל כך של מלאכים ושרפים ואופני הקודש. הם אמנם נמצאים בשמים, אך כמו כל שאר הבריאה הם נבראו לצורך עם ישראל. אנו עצמנו זקוקים להם, כי אין אפשרות לקיום מלכות ה’ בגדלות הראויה בלעדיהם.
למעשה ישנו כאן קושי מובנה. אם כל העולמות העליונים באמת נבראו במושגים שלנו ובכלים שלנו, אז מתבטלת מאליה כל ההיררכיה הדרושה, ומושגי הכבוד והיראה הדרושים. גם אם נשנן לעצמנו שהמציאות העליונה באמת נעלית יותר ממה שאנו תופסים, עדיין אנו נדמיין אותה בהתאם למה שאנו מכירים, ונתפוס אותה באופן מצומצם ושפל הרבה יותר ממה שהיא באמת. מצד שני, אם כל המערכת העליונה הזו תהיה מנותקת מהמושגים שלנו, אז תחזור הבעיה שעמדנו עליה לעיל, שאין לנו שום אפשרות לתקשר עם גדלותו של ה’ שאין לנו כל השגה בה.
לכן הקב”ה בחכמתו האינסופית ברא מבנה מיוחד במינו, שמצד אחד יהיה במושגים שלנו, ומצד שני לא. בתוך המערכת הזו יש מגוון של ברואים עליונים ותחתונים, וכל אחד ממוקם בדיוק בהתאם למטרה הזו. כך למשל אנו מזכירים בברכת המאורות את המלאכים יחד עם המאורות. את המאורות אנו די יכולים להבין. על הירח כבר דרכו בני אדם ומיששו אותו, וגם על השמש אנו יודעים הרבה. אמנם אין לנו שום יכולת באמת לתאר מה המשמעות של 15.7 מיליון מעלות בלב השמש, וכ-5,500 מעלות על פני השמש, אבל עדיין מדובר במושגים שלנו. יש לנו גם השגה במסלול של גרמי השמים, בהיקף ובמיקום שלהם. לעומת זאת במלאכים יש לנו הרבה פחות השגה. יש כאן איזון בין מה שאנו קולטים ובין מה שלא. כשם שהקב”ה מיקם את השמש באיזון מושלם ביחס לכדור הארץ, שלא תהיה קרובה מדי ולא רחוקה מדי, ככה הוא מיקם את כל הרקיעים במיקום מושלם ביחס אלינו, באופן כזה נהיה מסוגלים להבין אותם במידה הנכונה כדי שמצד אחד נוכל להבין אותו ולהיות קשורים אליו, ומצד שני גם לא להבין אותו[3].
החידוש של היום השני בבריאה הוא שהקב”ה אומר לנו שעולם המושגים והמציאות שיש בשמים אינם מנותקים מאיתנו. אין לנו השגה ממשית בַּצדק והמשפט והצדקה, ובגנזי החיים והשלום והברכה שנמצאים ברקיעים העליונים; אבל עדיין יש לנו השגה בהם דרך זה שאנו מבינים את הצדק והמשפט שמתקיימים בארץ. דרך המציאות הארצית יש לנו שמץ של אחיזה במה שקורה בשמים. כך גם בירושלים של מעלה והמזבח העליון, שאנו לא יודעים מה הם, אבל יש לנו השגה בירושלים ובמזבח של מטה.
הקב”ה מראה לנו שהוא בורא את העולם שעל הארץ באופן כזה שיהיה ניתן להתקשר אליו דרך מה שקורה על הארץ. אם אנו רוצים להשיג אותו ולהידבק בו, אנו צריכים להתמקד בגנזי החיים ובצדק ובמשפט שבארץ, וכך נוכל להשיג השגה כלשהי של מה שקורה בשמים. דרך גילוי מלכותו של ה’ כאן בארץ אנו יכולים לפגוש את ה’, כי הארץ היא בבואה של השמים למעלה, והמים התחתונים דומים למים העליונים. כל מה שיש למעלה אנו רואים כאן למטה, אך במושגים נמוכים יותר, מוחלשים ומוקטנים. זה נותן לנו מושג ויכולת להתחבר ולהרגיש את ה’. המציאות המקבילה הזו לעולם העליון משמעותה שיש לנו את היכולת להתחבר לה’ יתברך.
במעשה הבריאה של היום השני הקב”ה אומר לנו שלא נחשוב שאנו כל כך נמוכים בעולם הזה, עד שאין לנו שייכות למה שקורה למעלה. הוא מדגיש לנו בתורה שאמנם הוא עושה את רקיע השמים, אבל מה שיש מעליו זה מה שיש מתחתיו[4]. אנו אכן נמוכים יותר מהמלאכים, אבל גם הם מוגבלים כך שעם כל הנמיכות שלנו אנו לא שונים מהם מהותית. גם אנו שייכים למערכת המושגים של העולמות העליונים.
ישנו רובד נוסף להקבלה שלנו למלאכים והשרפים והעולמות העליונים. המלאכים ממליכים את ה’ ופועלים את גילוי מלכותו בזה שהם מלמדים אותנו כיצד להמליך אותו, ומהווים עבורנו דוגמה והשראה לאופן הנכון לעמוד לפני ה’. גם אנו ממליכים את ה’ ופועלים את גילוי מלכותו בירושלים של מטה, בזה שאנו משמשים דוגמה והשראה לכל באי העולם. השיר של יום השני מדבר דווקא על ירושלים ופחות על המקדש, כי עיקר החידוש שישראל מביאים לעולם הוא היכולת לחבר את החיים עצמם לעמידה לפני ה’. להקים מלכות של בני אדם שיונקת ממלכות ה’. המציאות של “עיר אלוקינו” (פס’ ב’; פס’ ט) היא מציאות מופלאה. דווקא עיר, ולא בית מקדש; עיר שגרים בה בני אדם, והם קשורים אל ה’ ומקבלים את עול מלכותו.
עם ישראל במלכותו ובהתנהלותו בירושלים של מטה מביא לידי זה שכל מלכי העולם מקבלים עליהם את עול מלכותו של ה’: “כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו. המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם חיל כיולדה” (פס’ ה-ז). כמעט כל פסוק במזמור זה מלמד על ההשתאות והלמידה וההתרשמות העמוקה ממלכות ה’ ומהתגלותו על ישראל, וכפי שהרחבנו בחלק הראשון של ביאור המזמור.
משמעות הדברים היא שיש לנו את האפשרות, שהיא גם חובה וגם זכות עצומה, לגלות את מלכות ה’ כאן בעולם הזה, ובזה גם להכיר ולפגוש את ה’ יותר ויותר, ולהתעלות ולהתקרב אליו. אנו לא רק מושפעים מהעולמות העליונים ולומדים מהם כיצד לעבוד את ה’, אלא יש לנו אפשרות לפעול השפעה עצומה בעולם כמו השמש והמאורות. כמו שהם משפיעים לעולם גם אנו יכולים להשפיע. בעבודתנו ובתורתנו אנו “בונים פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה” (ע”פ סנהדרין צט ע”ב). כשאנחנו מקבלים על עצמינו את עול מלכותו, וכאשר אנחנו עמו וצאן מרעיתו שמתנהג לפי מלכותו ומקיימים מלכות שמבוטלת לה’ ומממשת את הצדק והמשפט שלו, בזה אנחנו מאפשרים לכל באי עולם לראות איך מלכות ה’ מתגלה בעולם, ומה צריכה להיות מגמת האנושות. וכבר דרשו צדיקים ש”טובים מאורות שברא אלוקינו” אינם רק המאורות שברקיע השמים, אלא גם צדיקי ישראל ומאורי הדור (וראה תפארת שלמה, הקדמה למועדים ד”ה צדקתם).
ואולם יש בזה עניין עמוק יותר. היכולת שלנו להשפיע בבחירתנו הטובה היא לא רק על העולם הזה, ולא רק על העולמות העליונים, אלא אנו גם משפיעים על העולם הזה דרך העולמות העליונים. החיבור שיש בין העליונים לתחתונים, בין השמים לארץ, גורם לכך שכאשר אדם משפיע בעבודתו על העולמות העליונים, ההשפעה הזו חוזרת ומשפיעה על העולם כולו, הרבה מעבר להשפעה הישירה שיש לו על העולם. “כל העוסק בתורה לשמה… מגן על העולם כולו” (סנהדרין, שם); דרך המערכת העליונה של ירושלים של מעלה, שמושפעת מירושלים של מטה ומשפיעה עליה, יש משקל עצום לכל מעשה שלנו. כך בכל התמודדות יש לאדם יכולת להשפיע השפעות גדולות ביותר – ” אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר: ‘תולה ארץ על בלימה’ (איוב כו, ז)” (חולין פט ע”א).
כמו שאדם יכול להעמיד את העולם כולו בזכות ההתגברות שלו לבלום פיו, כך גם בזה שהוא מקבל ייסורין באהבה ואינו מגיב למי שמחרף אותו הוא נעשה “כצאת השמש בגבורתו”:
הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר: “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שופטים ה, לא).
(שבת פח ע”ב)
במה דומים הנעלבים ואינם עולבים לשמש שיוצאת בגבורה? נראה להבין שעומק העניין הוא שכמו שהשמש משפיעה לעולם השפעה מכרעת, והיא ממש משנה את כל המציאות ואי אפשר לעולם בלעדיה – כך גם זה שמתגבר ומקבל את הייסורים באהבה משפיעים לעולם השפעה בלתי נתפסת, כמו השמש שיוצאת בגבורתה.
זהו יסוד חשוב מאוד, ויש לו השלכות גדולות מאד לכל העבודה וההתנהלות שלנו. ההבנה שבכל פעולה שלנו אנו הופכים עולמות ויכולים להשפיע על כל הדור משנה את כל ההסתכלות שלנו על עצמנו. בספרים הקדושים הרחיבו ביסוד הזה[5], ובכך שככל שאדם מכוון את ליבו יותר לכך, בזה הוא פועל ומשפיע עוד יותר.
באמירת המזמור מדי שבוע אנו שבים ומחזקים את החיבור שלנו להבנה העמוקה הזו. אף בכל בוקר אנו מזכירים את עבודת המלאכים העליונים, יחד עם המאורות היותר-נתפסים, ומהשילוב הזה אנו מנסים להתרשם כדי לקבל את עול מלכות ה’ עלינו. בקבלת מלכות ה’ עלינו, ובהתנהלות הנכונה של כל אחד מאיתנו בירושלים הפרטית שלו[6], אנו מגלים בזה את מלכות ה’ בעולם, ומשפיעים הרבה טוב בעולם.
עלינו להפנים את המבט הזה, ולראות כל מעשה שלנו כמשפיע על העולם ועל המציאות. בכל מעשה שלנו אנו יכולים לתרום הרבה מאוד כדי ש”אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו מהרה לאורו” (ברכת המאורות). כך תיבנה ירושלים הפרטית, וכך ייבנו ירושלים של מטה וירושלים של מעלה.
[1] בהקשר זה יש לציין שקיימות היום שיטות טיפול רבות שמכנות את עצמן “יהודיות” שמשלבות אלמנטים ומקורות מן היהדות בסגנונות שונים. אמנם מצוי מאוד שהטיפולים הללו מתעלמים לחלוטין מהעמידה לפני הקב”ה ומהקשר איתו. המטרה בהם היא להגיע באופן עצמאי לתובנות ותפיסות נכונות או רמת מודעות גבוהה או הבניית התת-מודע או אימון ותידרוך מעשי של האדם שכל אחת בדרכה אמורה להיטיב לאדם ולשפר את חייו. בכל התהליכים הללו נעשית עבודה שבעצם מנותקת מהקב”ה. חסרה בהם ההכרה שכל הקשיים ונסיונות החיים נועדו כדי לקדם את האדם לעמידה נכונה ומדוייקת יותר לפני הקב”ה, ושאין שום אפשרות להתמודד איתם נכון בלי לראות אותם כדיבור מאת ה’ וכתפקיד מאיתו יתברך שמילויו גורם לנחת רוח לפניו. חשוב להבין שיש סכנה גדולה בגישות הללו, דווקא בגלל הדמיון הגדול שלהן ליהדות. אפשר להשוות זאת לציונות החילונית, שגם היא דיברה על ערכים יהודיים אמיתיים כמו ארץ ישראל ולשון הקודש, אך ביטלה את כל הקשר עם הקב”ה והעמידה לפניו. מהבחינה הזו, גישות טיפול כאלו הורסות את כל יסוד התורה, שעניינה ומהותה הוא להדריך אותנו כיצד לעמוד לפני ה’ בכל התמודדות, וללמד אותנו לפגוש את ה’ בכל מצב ומצב באופן יותר נכון ויותר מדוייק. בחשיבותו של טיפול נפשי מתוך תורה בלבד הרחבנו גם בחלק ג’ עמ’ רמד.
[2] בזה מהווים המלאכים כעין דרגת ביניים מיוחדת במערכת החיבור והקישור שלנו עם העולם העליון, ולהלן יורחב עוד במורכבות ובעושר של החיבור הזה, ובפרט בהקשר של המלאכים.
[3] יחד עם זאת השילוב של ההבנה וחוסר ההבנה הוא בר-שינוי ונתון להתקדמות אישית, וככל שאדם מתעלה בצדקותו הוא זוכה לדעת את ה’ יותר ויותר.
[4] בזה אפשר להבין את קיומם של עשרות פסוקים בתנ”ך שהביטוי “שמים” בהם כולל גם את החלקים הנמוכים של השמים שהם המאורות, הגשמים ואפילו העופות המעופפים: “יהי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ השמים” (בראשית א, יד), “ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים” (שם, כ), “וַיִּכָּלֵא הגשם מן השמים” (שם ח, ב), “גם חסידה בַשָּׁמַיִם ידעה מועדיה” (ירמיה ח, ז), “כל מאורי אור בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עליך” (יחזקאל לב, ח), ועוד. השייכות של אותם חלקים ‘נמוכים’ לשמים העליונים היא חלק מאותה מסקנה שהחלוקה הברורה כביכול בין השמים והארץ היא בעצם כלל לא ברורה. כשם שיש בשמים חלקים שהם מקבילים לעולם הזה, כך יש גם חלקים שהם ממש חלק מהעולם הזה.
[5] במיוחד בספר נפש החיים לר’ חיים מוולוז’ין, בספר דעת תבונות לרמח”ל, ובקדושת לוי לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב, ובנועם אלימלך לרבי אלימלך מליז’נסק.
[6] כפי שכותב הבעש”ט: “כי נודע שהלב הוא בחינת ירושלים” (בעש”ט עה”ת שמות ממ”ח א’ בשם מאור עיניים, ושם התבאר בהרחבה).
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).