שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 259 | יט חשוון תשפ”ד

(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: (ב) גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: (ג) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: (ד) אֱלֹקִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב: (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: (ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: (ח) בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ: (ט) כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה’ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ אֱלֹקִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: (י) דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ: (יא) כְּשִׁמְךָ אֱלֹקִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: (יב) יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ:  (יג) סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ:  (יד) שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן:  (טו) כִּי זֶה אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:

“דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ” – החיבור בין העולם שלנו לעולמות העליונים

הקשר בין הפרדת המים העליונים מהתחתונים לבין מעלתה של ירושלים לכאורה לא מובן

מזמור זה היו הלוויים אומרים בבית המקדש מדי שבוע, בשעת הקרבת התמיד ביום שני. בגמרא מופיע הנימוק לכך: “בשני היו אומרים ‘גדול ה’ וּמְהֻלָּל מאד’ (תהילים מח, ב), על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן” (ראש השנה לא ע”א). ביום השני של הבריאה הקב”ה ברא רקיע להבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע. רש”י מבאר את הקשר בין חלוקה זו לבין המזמור: “שחילק מעשיו – הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום, דוגמת שָׁכְנוֹ בעירו והר קודשו” (רש”י ראש השנה לא ע”א). כלומר ביום השני הקב”ה הבדיל בין העולם העליון לעולם התחתון ובחר לשבת במרום, וזאת בדומה למתואר כאן במזמור שהוא בוחר לשכון בעירו והר קודשו.

אלא שהסבר זה מעורר תמיהות רבות. ראשית, בפשט הפסוקים עניינו של היום השני בבריאה היה עצם החילוק בין המים העליונים והמים התחתונים, ולא התעלותו של הקב”ה לשבת במרום. שנית, גם בדברי הגמרא נראה שהקב”ה מולך על מעשיו המחולקים, ולא שהוא עבר לחלק העליון. שלישית, אם מחפשים מזמור שמבטא את השתכנותו של ה’ במקומו בארץ, כהשוואה לעלייתו לשבת במרום, אז לכאורה המזמור כאן איננו המזמור המתאים. המקום המיוחד בו שוכן הקב”ה בארץ הוא בבית המקדש,  ואילו המזמור כאן עוסק דווקא בירושלים וביופיה ועוצמתה, ולא בבית המקדש:

“גדול ה’ ומהלל מאד, בעיר אלוקינו הר קדשו. יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. אלוקים בארמנותיה נודע למשגב… כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה’ צבאות בעיר אלוקינו, אלוקים יכוננה עד עולם סלה… ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך. סֹבּוּ ציון והקיפוה, סִפְרוּ מגדליה. שיתו לבכם לחילה, פסגו ארמנותיה, למען תספרו לדור אחרון”

(תהילים מח, ב-יד)

גם המילה ציון שחוזרת כמה פעמים במזמור היא כינוי לירושלים, וליתר דיוק לעיר דוד, כפי שמפורש בפסוק: “אז יקהל שלמה את זקני ישראל… להעלות את ארון ברית ה’ מעיר דוד היא ציון” (מלכים א’ ח, א). כמו כן ישנם כ-150 איזכורים של ציון בתנ”ך, ונראה בבירור שהכוונה בהם היא דווקא לירושלים ולא למקדש: “הנשאר בציון והנותר בירושלם” (ישעיה ד, ג), “לעגה לך בתולת בת ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלם” (מלכים ב’ יט, כא), “צהלי וָרֹנִּי יושבת ציון” (ישעיה יב, ו), “וַיִּלְכֹּד דוד את מְצֻדַת ציון היא עיר דוד” (שמואל ב’ ה, ז).

אך עיקר הקושי בהבנת דברי הגמרא הוא שהדמיון בין הבדלת המים על ידי הרקיע לבין השתכנותו של ה’ בעירו לכאורה אינו מובן כלל. אדרבה, יש ביניהם הבדל מהותי – בהבדלת המים הוא מתעלה למרום, ואילו בבחירתו בירושלים הוא דווקא משרה את שכינתו בעולם הזה. זהו לכאורה ממש ההיפך הגמור!

לתמיהות הללו ישנן משמעות רבה, משום שבחירת שירי הלוויים בבית המקדש היא עניין עקרוני ומהותי ביותר. כל סדרי העבודה בכל העולמות עוברים דרך העבודה בבית המקדש ושירת הלוויים. אלו דברים העומדים בכבשונו של עולם, ולא חלילה בחירה מקרית. לפיכך עלינו להתעמק בהבנת העניין, וכפי שנוכחנו פעמים רבות בביאור המזמורים – כגודל התמיהות וחוסר ההבנה הראשוני, כך גם גודל היסודות והאוצרות שמשתקפים בדבריו הקדושים של דוד המלך ובדרשות חז”ל שעליהם.

המציאות העליונה נבראה כך שהיא מכילה בדיוק את מה שיש למטה ממנה

כשמעיינים ביום השני של בריאת העולם מתעורר קושי גדול בהבנת בריאת רקיע השמים:

ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלוקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלוקים לרקיע שמים, והיה ערב והיה בוקר יום שני.

(בראשית א, ו-ח)

התורה מספרת שבתחילה היה היקום מלא כולו במים, והקב”ה ברא רקיע בתוך המים הללו והבדיל בין המים שלמעלה למים שלמטה. כלומר בסופו של דבר היו לקב”ה מים בעולם שמתחת לרקיע, וגם מים מעל לרקיע. אך בשביל מה ה’ צריך מים מעל לרקיע? מה הטעם בהם? המים שמתחת לרקיע משמשים משכן לדגי הים, ויש להם תפקיד חשוב בגיאוגרפיה של כדור הארץ; אך מה מועילים המים אשר מעל הרקיע? לכאורה לא היה צורך להבדיל את המים אלא רק לצמצם את הכמות שלהם. כשם שביום השלישי הקב”ה צמצם את שטח המים בעולם וגילה את היבשה, כך ביום השני היה צריך רק לצמצם את גובה המים ולא לברוא רקיע בתוך המים.

כאשר מתבוננים בדברים מתגלה דבר מדהים. בתפיסה הפשוטה שלנו השמים הם משהו שאין לנו השגה בו, עולם אחר לחלוטין. אין לנו שייכות אל מה שקורה מעל השמים – “השמים שמים לה'” (תהילים קטו, טז). אבל מתבאר במעשה הבריאה שההפרדה בין העולם שלנו לבין מה שמעליו נעשית באמצעות רקיע מיוחד שה’ ברא בשמים – “ויקרא אלוקים לרקיע שמים[1]” (בראשית א, ח). כלומר עד בריאת הרקיע מה שהיה בעולם הנוכחי היה זהה למה שהיה בשמים ובשמי השמים. גם בעת בריאת הרקיע וההפרדה בין עולם עליון לעולם תחתון, המציאות העליונה נבראה כך שהיא תכיל בדיוק את מה שיש בעולם התחתון. הרקיע רק הבדיל בין מה שהיה קיים כאן ובין מה שקיים שם, אך מהות הדבר כאן ושם היתה זהה.

יש עולמות עליונים שמקבילים לעולם שלנו ומכילים את שורשי המציאות

אמנם המציאות שמעל לרקיע לא נשארה מים בלבד. הגמרא מתארת כמה וכמה רקיעים שנמצאים מעל העולם, ואת מה שהם מכילים:

אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: “הן לה’ אלוקיך השמים ושמי השמים” (דברים י, יד). ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.

וילון – אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית…[2]

רקיע – שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין…

שחקים – שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים…

זבול – שבו ירושלים ובית המקדש, ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן…

מעון – שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה וחשות ביום, מפני כבודן של ישראל…

מכון – שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים, וחדרה של סופה וסערה, ומערה של קיטור, ודלתותיהן אש…

ערבות – שבו צדק, משפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים… שם אופנים ושרפים וחיות הקדש, ומלאכי השרת, וכסא הכבוד, מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות.

(חגיגה יב ע”ב)

החמה והלבנה והכוכבים אמנם נראים לנו כיום כחלק מהעולם שלנו, אך אפשר להבין שהם נחשבים כקבועים ברקיע. מהעבר השני, נשמות הצדיקים, הטל בו עתיד הקב”ה להחיות מתים, הרוחות והנשמות שעתידים להיבראות, וכמובן האופנים והשרפים וחיות הקודש וכסא הכבוד עצמו – הם דברים עליונים ממש שמובן שאמורים להימצא בשמים. אך בתווך נמצאים עוד פרטים רבים שמוזכרים בגמרא: ריחיים שעומדות וטוחנות מן לצדיקים, ירושלים ובית המקדש, מזבח בנוי. אוצרות שלג ואוצרות ברד, עליית טללים רעים, עליית אגלים, חדרה של סופה וסערה, מערה של קיטור – מדוע כל אלו נמצאים בשמים? כך גם לגבי צדק, משפט וצדקה – לכאורה כל הדברים הללו נמצאים כאן בעולם הזה, ולא ברקיעים העליונים.

מכל זה אנו לומדים ומבינים שבעצם לכל העולם שלנו כאן יש מקבילה מלמעלה. בביאור מזמור כ”ח (ח”ג עמ’ רסט) הרחבנו על כך שכנגד ירושלים של מטה ממוקמת “ירושלים של מעלה”. כעת הדברים מקבלים הרחבה משמעותית: לא רק ירושלים יש בעולמות העליונים, אלא בעצם כל מה שיש כאן בעולם הזה קיים גם שם, ויש ממש הקבלה בין העולמות.

ההקבלה הזו נוצרה ביום השני של הבריאה, בו הקב”ה חילק בין המים שמעל הרקיע למים שמתחת לרקיע. בשלב הזה היה בעולם רק מים, ואפילו הארץ עוד לא נבראה. כבר אז כל מה שהיה קיים בעולם התחתון היה קיים בעולם העליון במקביל. מהגמרא אנו לומדים ששורשי המציאות למטה בעולם הזה – נמצאים בעולמות העליונים. הצדק והמשפט והצדקה, וגנזי החיים וגנזי השלום וגנזי הברכה שנמצאים שם למעלה הם השורשים של מה שקורה כאן למטה. בכלל זה קיים בשמים גם צבא שלם של מלאכים, שמקביל למציאות האנושית על האדמה: “והיה ביום ההוא יִפְקֹד ה’ על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה” (ישעיהו כד, כא). צבא המרום הללו נבראו בששת ימי בראשית, ובריאתם נרמזה במעשה בראשית (ראה בראשית רבה (וילנא) א), ואף מוזכר במפורש שקיים צבא השמים: “וַיְכֻלּוּ השמים והארץ וכל צבאם” (בראשית ב, א)[3]. כשם שהקב”ה ברא את העולם שלנו, הוא ברא במקביל גם את העולם העליון, ושם נמצאים המלאכים וכל שאר היסודות הרוחניים של העולם.

אנו מבינים כעת שהמציאות של הרקיע היא בעצם סוג של חיתוך בין הישויות שקיימות כאן, ובין הישויות שקיימות למעלה. ועדיין יש לשאול: לשם מה כל זה נועד? מה התועלת בזה? למה ה’ מנהיג אותנו באופן הזה שיש מעלינו כאלו עולמות?

צריך להבין לשם מה נבראה המציאות הזו של עולמות עליונים

השאלה הזו מורכבת מכמה שאלות יסודיות. מהי בעצם משמעות היותו של ה’ נמצא ‘בשמים’ מעבר לרקיע? הרי לכאורה מצדו של הקב”ה אין לו בכלל מקום. אפילו משרתיו שואלים “איה מקום כבודו”, והרי “השמים ושמי השמים לא יְכַלְכְּלֻהוּ” (דברי הימים ב’ ב, ד). אז מדוע נוצרה המציאות הזו שהוא בשמים?

גם אחרי שנבין את הצורך שהוא יהיה בשמים, יש לשאול מדוע צריכה להיות שם מערכת כה עשירה של מלאכים ושרפים וכל הרקיעים ומה שקיים בהם. היה אפשר להבין זאת לו העולם היה נברא בשביל המלאכים והברואים העליונים, ואנו רק היינו כעין נספחים אליהם. במציאות כזו לא היה מקום לשאלה, כי השמים היו העיקר ואנו רק נספחים אליהם. אבל מכיוון שכל מטרת הבריאה היא בשביל ישראל – “שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל” (מסכת גרים א, ה; וראה ויקרא רבה לו, ד), אז מדוע יש צורך בכל ברואי מעלה? מדוע יש צורך שתהיה בשמים מקבילה לכל מה שנמצא בארץ?

בהקשר זה יש גם לשאול מדוע בכל בוקר אנו מזכירים באריכות רבה את כל עבודת המלאכים, בברכה הראשונה מברכות קריאת שמע? למה אנו צריכים לפרט מה המלאכים עושים ואומרים, כהכנה לקבלת עול מלכים שמים שלנו? אנו גם חוזרים ומזכירים בסוף התפילה, בקדושא דסידרא, את האופן בו המלאכים משבחים את הקב”ה. כיצד האמירות הללו משתלבות בעבודת ה’ שלנו? מה המשמעות של האיזכורים הללו לגבינו?

[המשך בע”ה בשבוע הבא]

[1] אנו רגילים לכנות בשם ‘שמים’ את כל החלל שנמצא בין הארץ ועד לרקיע, אולם בלשון התורה כאן ובמקומות נוספים נראה שהמילה שמים משמשת גם במשמעות רחבה יותר שכוללת גם את הרקיע ואף את מה שמעבר לו.

[2] הגמרא הביאה פסוקים המלמדים על קיומם של כל אחד מהדברים שבכל רקיע ודנה בהם, ואינם מובאים כאן מפאת האריכות. 

[3] אמנם בחלק מהפסוקים בתנ”ך שמתייחסים לצבא השמים ניתן להבין שמדובר בכוכבים בלבד, אך ישנם פסוקים אחרים מהם נראה בבירור שחלק מצבא השמים כולל גם מלאכים: “ראיתי את ה’ יֹשֵׁב על כסאו וכל צבא השמים עֹמֵד עליו מימינו ומשמאלו” (מלכים א’ כב, יט), וכן: “ואתה מחיה את כֻּלָּם וצבא השמים לך משתחוים” (נחמיה ט, ו).