שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 250 | יג אלול תשפ”ג

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר: (ב) אֱלֹקִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד: (ג) עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים: (ד) יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה: (ה) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹקִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן: (ו) אֱלֹקִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹקִים לִפְנוֹת בֹּקֶר: (ז) הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ: (ח) ה’ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב סֶלָה: (ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה’ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ: (י) מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ: (יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹקִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ: (יב) ה’ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב סֶלָה:

“לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ” – השלווה והביטחון של עם ישראל כשהעולם סביב מתמוטט

המזמור עוסק בהתמוטטות של ממלכות העולם, בעוד עם ישראל מוגן ושלֵו

מזמור זה מתאר מציאות שבה מתחוללות תהפוכות עצומות בכל העולם. העולם מזדעזע בקשת רחבה של זעזועים. “בהמיר ארץ” (פס’ ג), “תָּמוּג ארץ” (פס’ ז), “שַׁמּוֹת בארץ” (פס’ ט) – הארץ כולה עוברת סוג של המרה. לכאורה התהפוכות הללו אמורות לגרום לנו פחד גדול, וכנגד זה מודגש במזמור: “לא נירא בהמיר ארץ” (פס’ ג)[1]. לא נראה שהכוונה היא לרעידת אדמה, כמו שפירשו חלק מהמפרשים, כיון שהפחד שרעידת אדמה יוצרת הוא שולי ונמשך דקות ספורות, ועיקר ההתמודדות שהיא מעוררת היא עם הנזקים שלאחריה. לכן נראה שהתהפוכות הללו הן דימוי לזעזועים עצומים שמתחוללים בעולם. הנמשל מתגלה בהמשך המזמור – מדובר במלחמות וקרבות: “משבית מלחמות עד קצה הארץ, קשת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חנית עגלות יִשְׂרֹף באש” (פס’ י).

גם הדימוי: “ובמוט הרים בלב ימים” (פס’ ג) מכריח שההתמוטטות המדוברת היא משל. בעולם הטבע אין מציאות של התמוטטות הרים לתוך הים, אבל כמשל הדבר ברור מאוד: ההרים הם משל לעוצמות גדולות ואדירות, למציאות גבוהה שמתנשאת מעל כל ראש, שמתמוטטת לתוך ים שבולע את כל מה שנכנס אליו. הכל נשטף ומתכסה במצולות ים, ולא נשאר מההר הזה דבר. לא מדובר על הר אחד אלא על שרשרת של הרים: “ובמוט הרים” (פס’ ג), “ירעשו הרים” (פס’ ד); כלומר לא מדובר על גוי אחד ואפילו לא על קבוצת גויים, אלא על ממלכות שלמות שמתמוטטות – “המו גוים מָטוּ ממלכות” (פס’ ז). זאת ועוד, הפסוק: “משבית מלחמות עד קצה הארץ” (פס’ י) מלמד שהמלחמות יהיו בכל העולם, ממש מקצה לקצה.

עם ישראל רואה את כל מה שקורה סביבו בכל העולם, והוא עצמו נמצא באי של יציבות בתוך כל המכלול הסוער. ובעוד המים והשטפונות הורסים את כל הארץ, בעיר האלוקים יש פלגי מים שמשמחים את יושביה: “נהר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עיר אלוקים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עליון” (פס’ ה). בגלל שאלוקים בקִרבּה יושבי עיר האלוקים לא מפחדים אלא מרגישים שה’ משגב להם, מחסה ועוז, ועוזר להם מאוד בעת שצרות רבות היו יכולות לנחות על ראשם. “יַעְזְרֶהָ אלוקים לִפְנוֹת בֹּקֶר” (פס’ ו), הבוקר הוא הזמן שבו מתחדשת ההנהגה האלוקית[2], ובזמן הזה שבו מתעוררת הנהגה חדשה הם זוכים לעזרה.

שתי עבודות רוחניות נדרשות מעם ישראל כדי לזכות לשלווה הזו

אולם בשביל לזכות להגנה והישועה הזו צריך להתקיים גם “אלוקים לנו מחסה וָעֹז” (פס’ ב), “אלוקים בְּקִרְבָּהּ” (פס’ ו), ו”ה’ צבאות עִמָּנוּ” (פס’ ח; יב); עם ישראל צריך להיות מחובר אל ה’ יתברך ולבטוח בו.

לשם כך נדרשות שתי עבודות רוחניות שמופיעות במזמור. הראשונה היא: “לכו חזו מִפְעֲלוֹת ה’ אשר שָׂם שַׁמּוֹת בארץ” (פס’ ט). צריך להתבונן במפעלות ה’, אי אפשר לנתח את המציאות ואת הנהגת ה’ במנותק ממה שקורה בעולם. לא כל שעה היא עת ישועה, ולא בכל דור עם ישראל אמור להרים את ראשו בגאון; לפעמים יש צורך לנקוט בהנהגה של שפלות ו”חבי כמעט רגע עד יעבֹר זעם” (ישעיה כו, כ), ולפעמים צריך גם לדעת להיכנע, כמו שירמיהו אומר לצדקיהו שדווקא אסור לו לבטוח בזה שהוא יצליח למרוד במלך בבל (ירמיה לח, יז-יח). חשוב מאוד להתבונן ולראות את הנהגת ה’ ולפיה להבין כיצד להתנהל. כאשר מקיימים את “לכו חזו מִפְעֲלוֹת ה'”, ורואים “אשר שָׂם שַׁמּוֹת בארץ”, מבינים שזו ההנהגה שה’ מוביל, ויש לכך משמעות רבה להתנהלות שלנו, כפי שעוד יורחב בהמשך.

העבודה הרוחנית השנייה היא: “הרפו ודעו כי אנכי אלוקים, אָרוּם בגוים אָרוּם בארץ” (פס’ יא). להרפות; לדעת שה’ מתגדל ואנחנו לא מנהלים את העולם, וממילא איננו צריכים לְרַצוֹת כל הזמן את הגויים ולפעול באופן שמוצא חן בעיניהם רק מתוך פחד שמא הם יתרגזו עלינו ונאבד שליטה על המצב. גם בכך יורחב בהמשך.

בשנים האחרונות אימפריות קורסות ומלחמות מתעוררות בכל העולם

כאשר עומדים בימים אלו ומתבוננים במפעלות אלוקים, רואים שבכל העולם התעוררו מלחמות ומאבקים קשים. בסוריה יש מלחמות עקובות מדם בין השיעים לסונים, וגם מלחמות בין קבוצות סוניות שונות. סעודיה ואיראן נמצאות במלחמה ביניהן, שבינתיים מתנהלת באמצעות ארגוני טרור שהן מממנות אחת כנגד השנייה. גם בין סעודיה לקטאר יש מתיחות גדולה שעשויה להפוך במהירות למלחמה של ממש, ובין סעודיה לתימן יש מלחמה. בלוב יש מהומות אלימות, וכך גם במצרים שיושבת על חבית שריפה שכבר התפוצצה כמה פעמים, ועדיין האופוזיציה שם מחכה לרגע שיהיה ניתן לפוצץ הכל שוב. גם בירדן הקרקע איננה יציבה. במרוקו פרצה מלחמה בין המלך לשבטים שלאורך החוף. באירופה יש פיגועי תופת בלתי פוסקים והיבשת כולה מתמוטטת תחת גל המהגרים המוסלמים ששוטפים אותה באלימות. טורקיה מסובכת במלחמה עם הכורדים ששואפים לעצמאות. רוסיה נלחמת באוקראינה, ונמצאת במלחמה קרה עם ארה”ב, שמגיעה גם למלחמה בפועל בשטחי סוריה, כיון שכל אחת מהן תומכת בצד אחר במאבק שם. אפילו בתוך ארה”ב יש כרגע מתחים אלימים שלא היו בעבר. גם במזרח הרחוק אין שקט, בצפון קוריאה מאיימים על האזור כולו וגם על ארה”ב עם נשק גרעיני, ובהודו וסין יש מלחמות פנימיות. גם בין הפלשתינאים בישראל יש סכסוכים פנימיים שכוללים רציחות ועינויים קשים. כל אלו הם רק חלק מהמהומות והמלחמות שהולכות ומתגברות בעולם כולו, כאשר במקביל יש התמוטטות כלכלית של מעצמות הנפט הערביות, שיש לה השלכה אדירה.

עם ישראל סובל בגלל ההתנהלות הרופסת של השלטון

המצב העולמי מתאים בדיוק נמרץ למה שמתואר במזמור בו אנו עוסקים. ואף אנו, עם ישראל, יכולנו לזכות שמתוך ההתמוטטות של ממלכות העולם נצמח אנו ונעלה מעלה מעלה, בשלווה ובביטחון אלוקיים, כפי שמופיע במזמור. כל זה היה יכול לקרות, לו רק היינו נאחזים באמונה ברורה בה’ אלוקינו.

אך בפועל עם ישראל מונהג כיום בידי שלטון שהניתוק שלו מהקב”ה מתבטא במלוא עוזו בתקופה זו. דמם של היהודים נעשה כמעט הפקר, כמעט שאין מאבק בהסתה הערבית הנרחבת לרצח יהודים, וכמעט כל דרישה ערבית מובילה להתקפלות מצד היהודים. שם שמיים מתחלל בצורה מבהילה, פיגוע רודף פיגוע, ואין תגובה משמעותית. אדרבה, המרצחים השפלים זוכים בפרסים שנועדו לפייס אותם. מערכת המשפט מדכאת שוב ושוב את היהודים, ומוצאת כמעט כל הזדמנות ללכת לקראת הערבים, עד שפשוט קשה להאמין שהדברים הללו מתרחשים באמת. המדינה הורסת ברשעות בתים של יהודים בגלל דקדקנות משפטית מגוחכת וחסרת משמעות, בעוד שהמנהל האזרחי (היהודי!) פועל בשירות הערבים, מפקיע עבורם קרקעות, מתכנן ובונה להם ככל שיחפצו, וגם נלחם למענם במתיישבים היהודים באכזריות נוראה. 

השלטון יחד עם התקשורת הרגילו את עם ישראל לחיות עם 2-3 פיגועים ביום. וזה אפילו בלי לספור יידויי אבנים ופגיעות ‘קטנות’ ביהודים שבכלל לא זוכות ליחס. הצבא ושירותי הביטחון בוחרים בכוונה תחילה פתרונות רופסים, שנועדו ‘להכיל’ את הטרור ולא להכניע אותו בעוצמה, וזאת בזמן שאפילו מצד ארה”ב יש גיבוי נרחב לפעילות נחושה כנגד האויב.

העליבות מול הערבים ואומות העולם נובעת מחוסר אמונה וביטחון

הגישה הכנועה והוותרנית שמנסה כל הזמן להרגיע את הערבים ולהשלים איתם במקום לנצח אותם נובעת מחוסר אמונה שהארץ הזאת היא באמת רק שלנו. התפיסה שמובילה אותם היא שכביכול יש כאן שני שותפים לגיטימיים והמטרה העיקרית היא ליצור שקט תעשייתי ביניהם, ולא לכבוש את הארץ מידי הערבים ולהשתרש בה. באין אמונה אין ביטחון בה’, ולכן גם אין תקיפות בסיסית ואין הענשה הולמת כנגד המחבלים ותומכיהם. מנהיגי המדינה לא מעזים לחוקק עונש מוות למחבלים, וכל שכן לא למשפחותיהם ותומכיהם, כיון שהם אינם מאמינים בצדקת הדרך, ולכן הם ‘מבינים’ את האויב ואת מניעיו וגם חוששים מפניו. וכיון שמפחדים ולא מענישים בחומרה, באופן טבעי האלימות גוברת ונעשים עוד ועוד פיגועים.

עם ישראל זקוק למנהיגים יראי שמים שבוטחים בה’, שידעו לגדוע באיבו כל ניסיון להסתה וכל רצון לבצע פיגוע, ולא יוותרו על הנהלים המחמירים ביותר שיבטיחו את שלומם של כל יהודי ויהודייה. אנו זקוקים למנהיגים שילכו בדרכו של דוד מלכנו, שידע להבהיר לאויביו בצורה הברורה ביותר שעם היהודים לא כדאי להתעסק. עם מנהיגים כאלו היינו מרפים מכל הפחדים והחששות של “כיצד יגיבו הערבים” ו”מה יאמרו האומות”, כיון שהיינו מתבוננים סביבנו ורואים שהקב”ה בגבורתו ממוטט כיום את כל הממלכות האדירות, ואין לנו ממי לחשוש. אילו ההנהגה היתה חדורה בכך ש”ה’ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב סֶלָה” (פס’ ח; יב) היינו זוכים שיתקיים בנו “עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים” (פס’ ג), וכן “אֱלֹקִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט” (פס’ ו).

מוטל עלינו להתאחד ולגבש הנהגה אמיתית לעם ישראל

השאלה הגדולה שעומדת לפתחנו כיום היא מה עלינו לעשות כל עוד זהו השלטון שמושל בנו. הרי באופק הנראה לעין לא נראה שהמלכות הזו עומדת להשתנות, לא נראה שמערכת המשפט הזו עומדת להשתנות, ולא נראה שהצבא ומערכות הביטחון עומדים להשתנות. ואף שמעת לעת מתמנים אנשים חובשי כיפה לעמדות בכירות, הם אינם מצליחים לשנות את הגישה ואת ההתנהלות, ותמיד הם נאלצים ליישר קו עם התפיסה התבוסתנית השלטת.

ראשית לכל, השאיפה הברורה שלנו צריכה להיות גיבוש הנהגה אחרת, כזו שפועלת על פי היסודות שבמזמור ולא במנוגד אליהם. תפקידנו ליצור ולגבש כמה שיותר עתודה של עבדי המלך שבוטחים במלך. בתוך החוגים השונים של יראי ה’ יש מחנות הולכים וגדלים של יהודים שמחנכים לכך שרק רצון ה’ ורק ערכי התורה הקדושה הם אלו שיכולים להנהיג את עם ישראל וכל המחנות הללו צריכים להתגבש יחד, כי רק מתוכם תצליח לצאת הנהגה אמיתית שתהיה מסוגלת להוביל את עם ישראל. זו המתכונת היחידה שתוכל להנהיג כיום את עם ישראל, והתדר הפחדן והשקרי הקיים כיום לא יכול יותר להנהיג את העם.

האמונה שהקב”ה הוא זה שמנהל אותנו צריכה לתפוס אצלנו מקום מרכזי עיקר העניין איננו להקים מפלגה שבסוף תכבוש את השלטון. יש כאן עניין רוחני, עניין של הנהגה רוחנית: עלינו להבין ש”גָבֹהַּ מעל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר” (קהלת ה, ז). לא מנהיגי המדינה ופוליטיקאים למיניהם מנהלים את העניינים, אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו, וכל מה שקורה סביבנו איננו בגלל שכך החליטו ראשי השלטון אלא משום שכך רוצה ה’ להנהיג את עולמו. הגאולה מתקדמת והולכת למרות כל הדברים הגרועים שהם עושים ולא בזכותם[3]. הקב”ה אינו זקוק לכל אותם פוליטיקאים ושופטים עריצים שירשו ויאפשרו לו לבוא למלוך על העולם; הקב”ה יבוא למלוך על עולמו “כי עת לחננה כי בא מועד” (תהילים קב, יד).

עלינו להתחזק מאוד באמונה החזקה שמלמד אותנו המזמור: לראות את ה’ בכל מה שקורה, לבטוח בו ולהרגיש שהוא עמנו. לא רק בשביל להתנחם ולהתעודד; אלא ככל שיותר נחווה את המציאות שה’ עמנו, ונְפנה לו מקום בליבנו ונרגיש שהוא יותר ויותר עמנו, כך הוא אכן יהיה יותר ויותר עמנו: “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך” (שמות כ, כא). ה’ נקרא במזמור בכינוי “צבאות”, שמשמעו – שוכן עם צבאות ישראל, הוא מולך עלינו ונמצא עמנו. האמונה שה’ עמנו צריכה לתפוס מקום מרכזי בתודעה ובשיח שלנו. לא לחינם המזמור חוזר על כך פעמיים. ומתוך כך נתפלל ונפעל ללא הרף לגילוי מלכותו יותר ויותר, ששמו יתברך ירום בגויים וירום בארץ.

[1] ובהמשך יבואר מדוע לא נירא.

[2] כמבואר בטל חיים תהילים ח”א עמ’ קנ.

[3] הרחבנו בכך גם בביאור מזמור מד.