שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 249 | ח’ אלול תשפ”ג

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: (ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: (ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם:  (ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: (ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ: (ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ: (ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹקִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: (ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקִים אֱלֹקֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: (ט) מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ: (י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: (יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: (יב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: (יג) וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: (יד) כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ: (טו) לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ: (טז) תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ: (יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: (יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד:

“בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ” – כיצד יתנהל השילטון בימות המשיח

עליונותו של מלך התבטאה בעבר בכך שנשא בנות מלכים אחרים

התיאור המורחב שבמזמור על כך שבנות מלכים זרים יהיו נשואות למלך, והן תהיינה במעמד נמוך יותר מאשתו הישראלית שתשב לימינו, מתאים לתקופת המקרא, שנישואין עם בת מלך היו הדרך לבטא את השילוב של הממלכות. כשמלך אחד נשא כמה בנות מלכים, כמו שהיה בזמן שלמה המלך, זה ביטא את השעבוד של כל הממלכות אליו. אם מבין כל המלכים יש מלך אחד ויחיד שכל המלכים משיאים לו את בנותיהם, ובעצם כל המלכויות קשורות וממוזגות אליו, זה אומר למעשה שכל הממלכות חוסות בצלו. בפרט כאשר המלכה העיקרית שלו היא מהעם שלו והיא יושבת לימינו – “נצבה שֵׁגַל לימינך” (פס’ י), ופירוש הדבר הוא שכל המלכויות האחרות הן במעמד פחות.

המשיח לא בהכרח יישא נשים מכל העולם, אך כל המדינות יהיו כפופות לו

העיקרון הזה נאמר כאן על מלך המשיח, והרעיון הוא שהממלכות כולן תהיינה במידה רבה כפופות לו ומשועבדות אליו. אמנם בזמננו הכפיפות לא תבוא לידי ביטוי כך, כמו שמלחמתו של המשיח לא תהיה דווקא בחרב וחיצים (פס’ ד; ו), והפאר ההדר לא בהכרח יתבטאו בהיכלי שן (פס’ ט). בכל עניין כזה יש את המהות ויש את הלבוש; המהות היא הכפיפות והשעבוד, המלחמה והפאר, ובכל דור הן יבואו לידי ביטוי כפי שיהיה מקובל באותו זמן.

בימינו עיקרון דומה מתבטא בשגרירויות זרות שחוסות בצילה של מדינה שבה הן פועלות. בכל זאת קיים הבדל בין השגרירויות שיש כיום ובין מה שיהיה אצל המשיח. השגרירויות כיום אינן שייכות באופן אישי לראש הממשלה, וגם אינן רואות עצמן כנחותות משום בחינה למדינה המארחת. לעומת זאת לעתיד לבוא יהיה ביטוי קבוע לכך שמלך המשיח הוא השליט על כל המדינות והממלכות, ולא רק במובן הלאומי כמי שמייצג את עם ישראל, אלא גם במובן האישי; כמו שגם ביחס לעם ישראל מלך המשיח לא יהיה אזרח מן השורה שנבחר זמנית לכהן כראש ממשלה אלא הוא יהיה מלך כפשוטו – אישיות שאנחנו נהיה כפופים לה לגמרי, כך גם האומות יהיו כפופות אליו באופן אישי.

אם אומות העולם ישתעבדו לה’, הן יוכלו לתרום ולהוסיף לעולם

הקשר של המשיח עם אומות העולם נוגע בסוגיית היחס לאומות העולם בעתיד. נכון להיום, אומות העולם בכללותן מעוותות בצורה מחרידה: העולם המוסלמי הרצחני, אירופה האנטישמית הארורה, ההפקרות המתירנית של ארה”ב, הפגאניים באפריקה ובמזרח, ועוד. אבל חשוב שתהיה לנו אמונה בכך שאם נזכה שאומות העולם יקבלו עליהן עול מלכות שמים ו”ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם”, אזי יהיה לכל אומה ואומה מה להוסיף ולתרום בעולם.

אנחנו מוצאים שהגמרא אומרת לגבי בעלי חיים: “אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול” (עירובין ק ע”ב); דהיינו, הקב”ה הטביע מידות טובות בלבן של החיות, וכאשר אנחנו רואים אותן אנחנו יכולים להתפעל וללמוד מהן. חז”ל לומדים דברים נפלאים מהתבוננות בנמלים, כמו למשל מכך שאחת מהן הפילה חיטה אחת, והגיעו אלפי נמלים והריחו שהחיטה הזאת היא של מישהי אחרת, ולא נגעו בה עד שהגיעה הנמלה שהחיטה הזאת היתה שלה (דברים רבה ה, ב). ובאמת אפשר לראות בטבע תופעות מופלאות כגון מסירות נפש מופלאה ולא נתפסת של אימהות לילדיהן[1] ועוד, וכפי שאומרת המשנה: “הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים” (אבות ה, כ).

כך גם כשהאומות יהיו מתוקנות יהיה להן טבע חיובי שיאפשר להתפעל מהן. כבר חז”ל בזמנם מצאו בהן כמה דברים חיוביים, כפי שמסופר בגמרא:

אמר רבי עקיבא: בשלשה דברים אוהב אני את המדיים: כשחותכין את הבשר – אין חותכין אלא על גבי השולחן, כשנושקין – אין נושקין אלא על גב היד, וכשיועצין –  אין יועצין אלא בשדה… אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר.

(ברכות ח’ ע”ב)

זאת, על אף שכמובן יש עליהם הרבה ביקורת, וכפי שהגמרא מסיימת שהפרסיים מזומנים לגיהנום.

אנו מתפללים שכל האומות יכירו במלכות ה’

אנחנו צריכים לדעת שיש מקום לאומות העולם בימות המשיח, ולכן אנחנו מתפללים בימים הנוראים על כך ש”ישמעו רחוקים ויבואו” (פיוט “ויאתיו כל לעבדך”), ובכל יום אנו מבקשים ש”יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך” וכו’ (תפילת “עלינו לשבח”). עם ישראל לא יהיה לבד בעולם, אלא “ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך” (תפילת עמידה לימים נוראים). לכן בחזון המלך המשיח יש מקום לכל בנות המלכים המייצגות את כל העמים, שכולם יחד יהיו קשורים למלכות משיח צדקנו.

העולם מאס בשלטון העריץ של המלכים ומעדיף כיום את הדמוקרטיה

כפי שנאמר, הקשר של השגרירים עם המשיח יהיה אישי ולא רק מדיני. למשיח תהיה מלכות, וזה מצריך אותנו לעמוד על עניינה של מלכות. במשך למעלה מחמשת אלפים שנה של שלטון מלוכני העולם סבל ממלכים שונים. רוב ככל המלכים שהיו בעולם ניצלו את המלכות שלהם לקידום טובתם האישית, על חשבון העם וההמונים שנאנקו תחת שלטונם. כיום העולם המודרני מאוכזב לחלוטין מנושא המלוכה, והמציאות הזאת התבטלה ברוב המדינות, ובמקומות שהיא קיימת היא בעיקר סמלית. אמנם גם כיום קיימים כל מיני נשיאים רודנים ששולטים בעם שלהם בעריצות ובכוח גם בלי לקרוא לעצמם מלכים, וגם הם כמובן נדרשים לגנאי, ומהווים דוגמה חיה ושלילית למציאות של שלטון יחיד על עמו.

היום מקובל לחשוב שהדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר. אכן, יש אידיאל מסוים בכך שהמון העם שולט ולא משתלט עליו עריץ שמוּנע מאינטרסים צרים. בשלטון הדמוקרטי מגבילים את השליטה של ראש הממשלה בכל מיני כללים וחוקים שהוא משועבד אליהם, והוא אינו יכול לעשות את כל מה שהוא רוצה כמו מלך[2].

בימינו השליטה איננה באמת בידי המון העם, אלא בידי כלי התקשורת ובעלי ההון

אבל האמת היא שיש בדמוקרטיה גם צדדים שליליים מאוד, וזו לא פסגת האושר והשלמות. זה לא נכון שהמון העם שולט, אלא מניפולציות חברתיות הן השולטות. בעידן כלי התקשורת, ברור שכלי התקשורת הם השולטים בתודעת ההמון. צריך לדעת שגם בימים הכי אפלים של רוסיה היא כביכול היתה דמוקרטית. אנשים הלכו לקלפי והצביעו, וחשבו שהם בוחרים את השליטים שלהם; אבל למעשה השליטים שלטו גם בבחירה של ההמונים וניווטו אותה על ידי מניפולציות והפחדות.

גם במשטרים שהדמוקרטיה שבהם היא יותר ממשית מזו שהייתה ברוסיה, כגון בעולם הדמוקרטי הקיים היום, עדיין הבעיות הן קשות. אנחנו רואים היום שיש כוח לכלי התקשורת להאדיר כל מיני סטיות ותועבות, או לגרום לכך שלא יהיה לגיטימי לומר ואפילו לחשוב דברים בסיסיים ביותר על האויב הערבי, על הבדלים ואי-שוויון בין המינים ובין הדתות, וכדומה. יש היום תחומים שכדי לבטא בהם את דעת התורה צריך ממש להתנהל במחתרת. כיום אין סיכוי ממשי למישהו שחושב הפוך מכלי התקשורת להגיע לשלטון, כי ברגע שהוא יתחיל להתקדם יחסמו אותו מכל הכיוונים.

גם אם מישהו נבחר לכהן כחבר כנסת, יש קשת מאוד מסוימת של דעות שמותר לו לבטא. אם מזהים שחבר כנסת מסוים חושב בצורה חריגה מהמקובל, מיד משחירים את פניו ומסבירים בכל צורה אפשרית למה הוא אסון, עד שאין לו סיכוי להיבחר לקדנציה נוספת.

היום יש לדוגמה עיוות כל כך נוראי בתחום של מעמד האישה. ישנו מספר מבהיל של בעלים שהתאבדו לאחר שגרשו את נשותיהם, בגלל שבית המשפט פסק שהם צריכים לשלם סכומי עתק ויחד עם זאת אינם זכאים לראות את ילדיהם, ואין להם מושיע. גם בתחום העלילות והתלונות נוצר מצב מבהיל שממש קשה לשאתו, שהיום כמעט בכל תלונה שמישהי מגישה כנגד מישהו היא נאמנת. נוצר מצב שבו ניתן לסחוט גברים באיומים שיגישו כנגדם תלונות, כשהם יודעים שגם אם אלו תלונות שווא הן תתקבלנה. כל זה קורה בגיבוי של תודעת ההמונים שהשתלטו עליה באמצעות כסף, תקשורת ואמצעים אחרים.

בעידן הרשתות החברתיות יש כוח רב לגורמים שהם לאו דווקא צודקים ואמיתיים אלא רועשים וגועשים ועוצמתיים, וכאלה שלא נרתעים מלהעליל עלילות בארסיות. הרשתות החברתיות הן מעין שליט חדש שיש היום. כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה ולהוציא דיבה וזה מופץ בצורה עצומה ובלתי מוגבלת.

יש בדמוקרטיה צדדים שליליים מאוד, אך היא עדיפה על פני רודנות של אדם יחיד

בסופו של דבר רואים שגורמים אינטרסנטים מנהלים את השלטון, וקשרי הון-שלטון והון-תקשורת הם דבר ידוע ובולט. בשליטה שנעשית באמצעות כסף וכוח יש עיוותים רבים ונוראיים, לכן אין לשגות באשליה שדמוקרטיה היא ‘הדת הנאורה’.

אבל מאידך גיסא, ברור שזהו הדבר הכי טוב כרגע. ומדוע? משום שאם היה היום מלך או שליט שאינו דמוקרטי, המצב היה עלול להיות גרוע הרבה יותר. הרי “אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה” (תהילים קמו, ג) ו”כל האדם כֹּזֵב” (שם קטז, יא). אי אפשר לסמוך על כך שיקום מישהו והוא יהיה צדיק וישר ודורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. יוצא אפוא שהדמוקרטיה היא הכי פחות רעה בזמננו, אף שהיא איננה טובה באמת.

על פי התורה איש האלוקים הוא עצמו צריך להיות המלך

אמנם על פי התורה הקדושה המנהיג האידיאלי הוא נביא איש אלוקים שהוא עצמו גם מלך, כמו משה רבינו וכמו שמואל הנביא, כמו שהיה דוד וכמו שיהיה מלך המשיח. מצינו מעין זאת בתקופת הצדיקים הגדולה והמופלאה שהיתה בראשית תנועת החסידות; צדיקי עליון שהיו מחוברים לה’ בדרגות עילאיות, ויחד עם זאת היתה בהם מידה של מלכות בהנהגת קהילותיהם ועדת צאן מרעיתם.

השאיפה שיש כיום בעולם היא דווקא להפריד את הדת מהמדינה. בימי הביניים החשוכים היה מאבק מתמיד בין האפיפיור לבין הקיסר. האפיפיור וכמרי הנצרות טענו שהם אלו שצריכים לשלוט, אולם הם היו כל כך רשעים ורעים וניצלו לרעה את מעמדם, שהעולם סבל קשות מהשליטה שלהם, ולמעשה נוצר הכרח שלא להיות כפופים להם. ומאידך, הקיסר ושאר השליטים היו גם הם רשעים ועריצים ונצלנים, שגם אותם אי אפשר היה לסבול. לכן הסמלים המרכזיים של המהפכה הצרפתית, שהיתה אֵם לכל המהפכות של העידן המודרני, היו הפרדת הדת מהמדינה ויצירת שוויון בין כל האזרחים.

הבעיה הבסיסית בשלטון של אנשי הדת היתה היומרה שכביכול יש אנשי אלוקים, כשהם בעצם אנשים רעים ורשעים ושייכים לטומאה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, לפעמים הבעיה הזו הופיעה גם בתוך עם ישראל: היו קהילות שנוצרו סביב דמות של מנהיג, שכביכול הוא צדיק ואיש אלוקים, אבל בפועל הוא לא היה כזה. מציאות זו יוצרת עיוות חמור; כשיש מנהיגים תורניים שהם בבחינת ‘צדיקים עקומים’[3] – רעתם גדולה שבעתיים. אלא שכל עוד מדובר בהשתייכות קהילתית בלבד, יש לכל אחד בחירה האם להשתייך לקהילה זו, וממילא ההנהגה עומדת למבחן. אם היא לא ראויה, וקל וחומר אם היא מושחתת, אנשים יעזבו אותה. אבל כשמדובר על מלכות שגם כופה את עצמה, הנהגה שלטונית של מדינה שאין אפשרות להימלט ממנה, זה יכול להיות שילוב איום ונורא כשהמנהיג אינו ראוי.

במובן הזה אפילו לא מספיק שנביא ימנה את המלך, כי ראינו בהיסטוריה ששאול או מלכים אחרים מבית דוד ובמלכות ישראל הומלכו על ידי נביא אבל פעלו עוולה והכזיבו. האידיאל של התורה הוא שאיש האלוקים בעצמו יהיה המלך.

השאיפה היא שהעם יקבל ברצון את מלכותו של איש האלוקים

כהשלמה של האידיאל הזה צריך שהעם עצמו ירצה את מלכותו של איש האלוקים. כאשר עם ישראל ביקש להחליף את מנהיגותו של שמואל במלך שאיננו איש אלוקים, אומר הקב”ה לשמואל שהעובדה שהעם לא רוצה שתימשך מנהיגותו של איש האלוקים היא למעשה מאיסה במלכות שמים: “לא אֹתְךָ מאסו, כי אֹתִי מאסו מִמְּלֹךְ עליהם” (שמואל א’ ח, ז). הקב”ה מעונין שהעם עצמו ירצה במלכותו של איש האלוקים.

מלך שהוא גם איש אלוקים מהווה מעין צומת ומפגש בין העם ובין ה’: “אנוכי עומד בין ה’ וביניכם” (דברים, ה, ה). המציאות האידאלית היא: “נביא מקרבך מאחיך כָּמֹנִי יקים לך ה’ אלוקיך, אליו תשמעון” (דברים יח, טו), נביא שהוא גם מלך ישראל. לאור זאת מובן העניין המיוחד של מלך המשיח, שהוא עצמו יהיה איש אלוקים. וגם בניו שימלכו אחריו יהיו צדיקים ונביאים כמותו: “תחת אֲבֹתֶיךָ יהיו בניך” (פס’ יז).

עלינו להמליך על עצמנו את רצון הנשמה בחיבור הרמוני עם הנפש

לכל האמור יש גם השלכה לעבודת ה’ הפרטית של כל אחד ואחד. כי גם באדם עצמו יש סוג של מאבק מי ישלוט: כוחות נפשו הנמוכים? הנשמה האלוקית? או שאולי תהיה הנהגה שכלית עצמאית שאיננה קשורה לכוחות הנמוכים וגם לא לאמת האלוקית? כבר עסקנו בהרחבה[4] בכך שלא יתכן שהנפש תשלוט ואדם ילך כל הזמן לפי מאויי לבו, אבל גם לא יתכן שהנשמה תנהיג אותו בלי שתהיה נכונות של הנפש ללכת איתה, ובודאי שלא נכון שאדם ינהיג את עצמו במנותק מהאמת האלוקית וממאוויי לבו, ושההנהגה תהיה מוכתבת רק מאינטרסים שונים (כמו עמידה במוסכמות חברתיות), שבסופו של דבר מנוגדים לכוחות האדם עצמו. הרוח היא זו שאמורה להיות השלטת, אבל תפקידה הוא להוות חיבור הרמוני בין הנפש ובין הנשמה. הרוח צריכה להתנהל כמו מלך שהוא גם איש אלוקים, והוא מחבר את העם (הנפש) אל הקב”ה (הנשמה).

ההקבלה הזו בין יחסֵי עַם-מושל-אלוקים לבין יחסי נפש-רוח-נשמה של האדם הפרטי היא רבת משמעות. כדי לזכות להנהגה נכונה בעם ישראל, אנחנו צריכים קודם לתקן את ההנהגה שלנו את עצמנו. כמה שאדם יהיה יותר הרמוני וישלב בהתאמה ובשלמות את כוחות הנפש-רוח-נשמה שלו זה עם זה, כך הוא יהיה ראוי להנהיג גם אחרים ולהפיץ באמת את מלכות ה’.

ממלכות העולם רועשות וגועשות ועם ישראל מתחזק, בזכות אורו של משיח

כאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה ומשמעותית נוספת. אנחנו יכולים לראות כיום שבכל הממלכות מתרחשת רעידת אדמה כוללת, בבחינת “מרגיז הארץ מרעיש ממלכות” (ישעיה יד, טז) ו”רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הארץ, פּוֹר התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ, נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה וכבד עליה פִּשעה” (שם כד, יט-כ). בעולם המוסלמי פורצות עוד ועוד מהפכות אלימות ומלחמות עקובות מדם, אירופה קורסת, ואפילו בארצות הברית יש מהומות, והשנאה שבין הימין לשמאל הולכת וגואה ומתחילה להגיע למימדים מסוכנים. לעומת זאת, בישראל אנו רואים התחזקות גדולה והתעצמות בהרבה מאוד היבטים, למרות השלטון הבעייתי ומערכת המשפט והתקשורת שגורמים נזק רב[5].

זה אומר שיש כוח גדול לקדושה, לאורו של משיח, שכאשר הוא קיים הוא פועל בעוצמתיות שמשפיעה ומטלטלת את כל העולם כולו. היום ידוע בפיזיקה ובאסטרופיזיקה שגוף קטן ועוצמתי יכול לגרום לגלקסיות שלמות של אין ספור כוכבים לנוע ממקום למקום, כי עוצמת הכבידה משפיעה למרחקים בלתי נתפסים. יכול להיות גוף שבכלל אין לו שום קירבה פיזית עם כוכב כזה או אחר בגלקסיה כזאת או אחרת, ולא מתקיימת שום תקשורת בין יושבי הכוכבים ואין ביניהם יחסי גומלין, ובכל זאת הוא יכול להשפיע ממרחק, רק בגלל העוצמה הפנימית שלו[6]. כזו היא עוצמת אורו של המשיח! 

על ידי המעשים וההתמודדויות שלנו אנו מגבירים את אורו של משיח

משיח צדקנו אמנם עדיין לא נגלה אלינו, אך אורו של משיח הולך וזורח על ידי עבודתנו. יש בחינה של “קומת משיח” שקיימת בכל אחד מאיתנו, וכל אחד מאיתנו מופקד להשלים ולתקן את חלקו, וכך להביא אל התיקון השלם:

כמאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו. כנודע ש’אדם’ הוא ראשי תיבות א’דם ד’וד מ’שיח, שקומתו של אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שהיו כלולין בקומת אדם הראשון כל הנשמות של ישראל, ואחר כך על ידי החטא נתמעטה קומתו. וכמו כן יהיה משיח קומה שלמה מכל נשמות ישראל, כלולה מס’ ריבוא כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון. על כל צריך כל אחד מישראל להכין חלק בחינת משיח השייך לחלק נשמתו, עד שיתוקן ותכונן כל הקומה, ויהיה ייחוד כללי בתמידות במהרה בימינו.

(מאור עינים פנחס ד”ה לכן)

ובחינת משיח הוא גם כן שצריכים ישראל לעשות קומה שלמה עם כל בחינותיה כמו שהיתה באדם הראשון קודם המיעוט. וכל עובד השם יתברך צריך להעלות חלק שלו להכין חלקו מן קומה הנזכר… וכן צריך כל אחד מבני העולם עד שיכינו הקומה הנזכרת כמו שהיתה קודם המיעוט, ואז יהיו כלולים במשיח כל הנשמות וכל הבחינות מכל ישראל.

(שם, שמות ד”ה ויעבדו)

במזמור זה למדנו שהסיבות לבחירתו של מלך המשיח הן “פשוטות” (כמבואר בחלקים הקודמים של ביאור המזמור). למעשה זה אומר שהדרך שלנו להזריח את אורו של משיח תלויה בפעולות הפשוטות שלנו[7]. הדיוק הפנימי שלנו יכול לשנות ממש את כל המציאות. עיקר העוצמה של הדיוק הזה תלויה בהתמודדויות שלנו: ב”חגור חרבך” וב”חִצֶּיךָ שנונים… בּלב אויבי המלך”, בזה שלא ניכנע לרוח השולטת ולא לקשיים שבאים להנמיך ולהוריד אותנו, לא נבוש מפני המלעיגים עלינו, ונהיה נאמנים לאמת הפנימית שלנו בדבקות אמיתית. בכך נגביר את עוצמתנו הגדולה, ונשפיע על כל המציאות שסובבת אותנו. ועל ידי זה יתגלה יותר ויותר אורו של משיח ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.

[1] על תופעה זו הרחבנו בביאור מזמור טו (בביאור הפסוק: “וחרפה לא נשא על קרֹבו”).

[2] יש לכך גם השלכה הלכתית, שלא מברכים על ראשי ממשלות את הברכות שתיקנו לברך על מלכים: “שנתן מכבודו לבשר ודם” או “שחלק מכבודו ליראיו”.

[3] על דרך מה שכתב הנצי”ב על הדור בו נחרב בית המקדש השני: “שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם… ואינו סובל (הקב”ה) צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ” (העמק דבר, פתיחה לספר בראשית).

[4] בביאור מזמור כד (בביאור הפסוק: “ולא נשבע למרמה”), ובביאור מזמור כו (בביאור הפסוק: “בחנני ה’ ונסני”).

[5] בעניין זה יורחב עוד בביאור מזמור מו.

[6] כעין זה דרש החוזה מלובלין לגבי לימוד תורה: “כאשר ישב בחצרותיו ובטירותיו בבדידות וילמוד תורה לשמה בשם כל ישראל, הנה בזה מכניס הרהור תשובה בלבות בני אדם. וזהו שאמר: ‘אשרי אדם עוז לו בָך” (תהילים פד, ו), שמקשר עצמו בו יתברך שמו על ידי התורה שנקראת עוז, כמו שכתוב: ‘ה’ עוז לעמו יתן’ (שם כט, יא; ע”פ זבחים קטז ע”א); ועל ידי זה הוא עושה ‘מסִלות בלבבם’ (שם פד, ו) – של אנשים. ועל כן פתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים” (אבני זכרון תפז, בשם חינוך בית יהודה). 

[7] על החשיבות והמשמעות הגדולה שיש דוקא לפעולות הפשוטות והיום-יומיות שאינן מעוררות התפעלות, הרחבנו בביאור מזמור טו (בביאור הפסוק: “ה’ מי יגור באהלך”).