דף הבית » שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 240 | ד’ תמוז תשפ”ג
בע"ה
(א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (ב) ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא: (ג) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי: (ד) כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: (ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: (ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: (ז) דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: (ח) שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג: (ט) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ: (י) כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי: (יא) מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי: (יב) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: (יג) וְאַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר: (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: (טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: (טז) וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה’ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: (יז) כִּי בָנָה ה’ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ: (יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם: (יט) תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ: (כ) כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה’ מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט: (כא) לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה: (כב) לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ה’ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם: (כג) בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’: (כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי: (כה) אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ: (כו) לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם: (כז) הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ: (כח) וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ: (כט) בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:
על הפסוק “כי בנה ה’ ציון נראה בכבודו” (פס’ יז) דרשו חז”ל שבית המקדש שיבנה ה’ לעתיד לבוא לא ייחרב לעולם:
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא כבר נבנית ירושלים וחרבה?! אמר להם: על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה, אבל לעתיד לבוא אני בונה אותה, ואיני הורס אותה לעולם, שנאמר: “כי בנה ה’ ציון נראה בכבודו”.
(תנחומא נח, יא)
במדרשים אחרים מפורש עוד יותר שהסיבה שה’ לא יחריב את בית המקדש העתידי היא בגלל שהוא זה שיבנה אותו, בניגוד למקדשים שנבנו לפני כן שנבנו על ידי עם ישראל:
אמר הקב”ה: בעולם הזה היה מקדש ומשכן בנוי על ידי בשר ודם, ולפיכך חרב. אבל לעתיד לבוא אני בונה אותה, שנאמר: “בונה ירושלים” וגו’ (תהילים קמז, ב), כנוס שאין בו גלות, שנאמר: “תם עונך בת ציון” וגו’ (איכה ד’, כב).
(קטעי מדרשים מכתבי יד הגניזה לבראשית ושמות, סי’ יז)
אמר ירמיהו: כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר, לבושיה שחורים ושערה סתור צועקת מבקשת מי ינחמנה… ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון… אמר לה ירמיה: דומה מכתך למכתו של איוב; מאיוב נטלו בניו ובנותיו, וממך נטלו בנייך ובנותייך. מאיוב נטלתי[1] כספו וזהבו, וממך נטלתי כספך וזהבך. לאיוב השלכתי לתוך האשפה, וליך עשיתי אשפה של זבל. וכשם שחזרתי ונחמתי את איוב כך אני עתיד לחזור ולנחמך; לאיוב כפלתי בניו ובנותיו, וליך אני עתיד לכפול בנייך ובנותייך. לאיוב כפלתי כספו וזהבו, וליך אני עתיד לעשות כן. לאיוב נערתי מן אשפה, ועליך הוא אומר: “התנערי מעפר קומי שבי ירושלים” (ישעיה נב, ב). בשר ודם בנה אותך, בשר ודם החריבך. אבל לעתיד לבא אני בונה אותך, שכן כתוב: “בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס” (תהלים קמז, ב), אמן במהרה בימינו הקדוש ברוך הוא יקיים את המקרא שכתב עלינו: “ופדויי ה’ ישובון ובאו לציון ברינה” וגו’ (ישעיה לה, י).
(פסיקתא רבתי כו, ד”ה ויהי בעת שסרחה)
אמר הקדוש ברוך הוא: אתם ראיתם אותו חרב בעולם הזה, אבל לעולם הבא אני בונה אותו בעצמי, ואני בכבודי חוזר לתוכו ואתם רואים, שנאמר: “כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון” (ישעיה נב, ח).
(תנחומא (בובר) ויצא, ט)
אמנם צריך עדיין להבין מה המשמעות של זה שה’ הוא זה שעתיד לבנות את ירושלים, וכיצד הדבר יבוא לידי ביטוי. ועוד, מדוע בנייתה של ירושלים על ידי הקב”ה אמורה לגרום לכך שהיא לא תחרב יותר? הלא בחז”ל ובדברי גדולי ישראל אנו מוצאים שבסמוך לגאולה דווקא אנו אלו שצריכים לגלות את ה’ בתוך ההסתר, וזה מה שיוביל לכך שגאולתנו תהיה קניין עולם.
יתרה מזו, המציאות לכאורה מלמדת שירושלים הולכת ונבנית בפועל דווקא על ידנו. אנו מאמינים שתהליך שיבת ציון אותו החלו תלמידי הבעש”ט בשנת תקל”ז, ואחריהם תלמידי הגר”א בשנת תקס”ח, אשר נמשך עוד ועוד עד ימינו אלה – הוא תהליך גאולתם של ישראל. כך לימדו אותנו גדולי תלמידי הבעש”ט וגדולי תלמידי הגר”א, מפי רבותיהם הקדושים. והרי התהליך הזה לכאורה מאופיין מאוד בעשייה, בהשתדלות ובהירתמות דווקא של בני האדם, והוא לכאורה איננו בנייה של ירושלים בידי ה’.
לא זו בלבד, אם נערוך השוואה בין ההתקדמות כיום לבניין המקדש וירושלים, לבין בניין בית המקדש הראשון על ידי שלמה או בניין בית המקדש השני על ידי עזרא ונחמיה, ניווכח שלכאורה כיום אנו פחות פוגשים את הנוכחות האלוקית שמובילה את בניין המקדש. בתקופת דוד ושלמה היה לעם ישראל מלך שהומלך על ידי נביא בציווי ישיר מאת ה’, הייתה להם גם נבואה רווחת, והיו גם אורים ותומים. גם בתקופת עזרא ונחמה הייתה נבואה, ועמדו להם נביאים כחגי, זכריה ומלאכי. הם זכו לראות עשרה ניסים גלויים שהתקיימו תמיד בבית המקדש, לשמוע לפרקים בת קול מן השמים וגם לראות את חוט השני נהפך ללבן כשעוונות ישראל נמחלו ביום הכיפורים. לעומת כל אלו, בזמננו אין לנו נביא ולא איתנו יודע עד מה. המציאות כיום כל כך רחוקה מהתגלות ברורה של ה’, והחושך מכסה ארץ.
התשובה לכך ברובד הבסיסי, היא שמבחינה מסויימת דווקא במציאות של ימינו ניכרת יותר השגחת ה’ ומעורבותו בגאולתנו. דווקא העובדה שאין לעם ישראל מלך או נביא, ומי שמוביל באופן גשמי את עם ישראל בדורות האחרונים אלו בעיקר אנשים רחוקים מתורה ומצוות – יוצרת מציאות שאפשר לראות דרכה את ה’ העומד אחר כותלנו, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים.
זהו ההסבר היחיד לנס הפלאי, שממש לא ניתן להבנה אנושית, של התקבצות עַם ישראל לארץ ישראל מכל קצוות תבל. רבבות יהודים שאינם מוּנָעים לא על ידי התורה ולא על ידי מנהיגים תורניים, אלא על ידי תשוקה פנימית הבוערת בלבם, קמים ועולים ארצה. הם עושים זאת בזמן שבארץ ישראל יש מלחמות ופרעות, וקודם לכן גם ביצות, מחלות קשות ושלטון תורכי רקוב ומושחת. הם עוזבים את הכל ובאים אל עזובה, נוראה ושוממה, ארץ שהיא עתירת רעב, ארבה ורעידות אדמה. והם מתמסרים לחון את עפרה ולבנות אותה, בלי שיש להם הסבר הגיוני מדוע דווקא כאן ולא למשל באוגנדה אותה הציעו להם האומות. שם הם היו יכולים בקלות רבה יחסית להתיישב ולבנות, בלי מלחמות וצרות קשות. האם אין זו יד ה’ הדוחפת לגאולת ישראל?
כך גם הפלא הגדול של אלפי יהודים שמסרו את נפשם בדורות הללו במלחמות ישראל, בלי שיש להם הסבר רציונאלי מדוע הם נאחזים בארץ הזו ונלחמים עליה, ולא מהגרים לארצות הברית או מדינות אחרות שהם הרבה יותר נוחות, עשירות, בטוחות ומפותחות[2]. זהו עוד פן של התגלות אלוקית שמכוונת את תהליך הגאולה.
קשה גם להסביר בשכל אנושי כיצד שרדנו כאן כאומה המוקפת שבעים זאבים, שהם מדינות האיסלאם המונות כמיליארד איש, שיש להם כסף ללא הגבלה, מאגרי נפט וציודי לחימה בלתי מוגבלים – וכולם רצו לְכַלּוֹתֵנוּ. הם התאגדו להילחם עלינו, ומולם היינו חסרי כל. במלחמת השחרור, חלק גדול מהחיילים היהודים היו ניצולי שואה שזה עתה הגיעו ארצה, והיינו בנחיתות מספרית עצומה. נחיתות זו היתה גם במלחמות האחרות. ועם כל זאת – עם ישראל שרד וניצח. מה שהביא את הניצחון לא היו סיפורי גבורה יוצאי דופן; אדרבה, ישנן עדויות רבות על טעויות ושגיאות של הצבא היהודי שהיו אמורות להביא להפסד מוחץ. במלחמת ששת הימים הרמטכ”ל אף התמוטט ולא תפקד מחמת הפחד הגדול והאימה שהיתה.
נוסף לכך, היינו במשך שנים רבות מדינה ענייה מאוד. לא היו לנו משאבי נפט או אוצרות טבע משמעותיים. ולעומת זאת היו הוצאות בטחוניות עצומות. גם האתגרים החברתיים היו רבים. האוכלוסיה הייתה מורכבת ומגוונת והגיעה מכל קצוות תבל, ומבחינה מנטלית היו פערים עצומים בין קבוצות שונות. אך למרות כל זאת – שרדנו ועמדנו על רגלינו, וכיום אנו מתקרבים להיות מהמדינות העשירות ביותר. זאת למרות שהיו לא מעט שרי אוצר כושלים, שחלקם היו גם חסרי אחריות.
היבטים כאלו, ועוד רבים אחרים הדומים להם, מראים את החידלון העקרוני שלנו. העובדה שאין לנו מנהיגים כבירים שחוללו את כל המהלכים הללו, אלא הכל מתרחש מתוך אוסף של אנשים בודדים שפועלים במסירות נפש, מלמדת על כך שאנו בבחינת עצמות יבשות שֶׁמִּתְחַיּוֹת אך ורק על ידי ה’. תעצומות הנפש האינסופיות שגילה עם ישראל במהלך כל השנים הללו, אשר אצל כל יחיד ויחיד הן גם כן פלא בפני עצמו, בהכרח ‘מתודלקות’ וניזונות מהרוח שהקב”ה מפיח בעמו ומעורר אותו לקראת הגאולה.
אולם כל האמור עד כה איננו עיקר העניין. במקום אחר (ח”א עמ’ שעט-שפו) הרחבנו בכך שיש הקבלה מופלאה בין דבריהם של שני גדולי ישראל שהרבו מאוד לעסוק בענייני הגאולה, והיו כ’שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד’ בשרטוט קווי המיתאר שלה – הלא הם הרמח”ל והגר”א. בכתביהם ישנו פירוט רב ועשיר של תהליכי הגאולה שמתרחשים ושעתידים להתרחש[3]. העולה באופן ברור מאוד מכלל דבריהם במקורות רבים הוא שהגאולה האחרונה תתרחש בשני שלבים. תחילה יתרחש שלב ה’פקידה’, שהוא התעוררות והתחלת הגאולה, ושחרור משעבוד מלכויות. שלב זה יהיה מלווה בקשיים ובהסתרה, בעליות ובמורדות. הגאולה כביכול נעצרת, ואף נראית כמידרדרת אחורנית. רק לאחר מכן יגיע שלב ה’זכירה’ שהוא הגאולה השלמה, שבו תהיה הנהגה של התגלות ה’ בניסים עצומים, ואז ה’ ישפוך את רוחו על עם ישראל. הנבואה תחזור, והארץ תימלא דעה את ה’, כוחו של הרע יוכנע, ומלך המשיח ישלוט בעולם בגילוי מוחלט[4].
על פי ההבנה הזו אין כלל קושיה על דברי חז”ל שהקב”ה עתיד לבנות בעצמו את ירושלים. משום שכיום אנו מצויים עדיין בתקופה הראשונה של הגאולה, ולכן המציאות היא שעלינו לפעול ולעבוד בתוך הסתרה גדולה. ואילו מה שאמרו חז”ל מתייחס להתגלות הגדולה שתהיה בשלב השני של הגאולה שטרם זכינו לו, ובו ה’ הוא זה שיבנה באש את חומות ירושלים.
אך הדברים הללו מעוררים שאלה יסודית שצריך לברר אותה. מהי באמת הסיבה לכך שמהלך הגאולה צריך בהדרגה כזו?[5] מדוע אי אפשר להביא את הגאולה בבת אחת?
תשובה מסויימת ניתנה לכך במדרש:
“יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וציה” (ישעיה לה, א). מפני מה כתיב כך? ללמדך שבשעה שהקב”ה מגלה שכינתו על ישראל, אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת. שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם. ראה מה כתיב: “ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו” (שם סד, ג).
צא ולמד מיוסף, בשעה שנתוודע לאחיו לאחר כמה שנים, אמר להם יוסף: “אני יוסף אחיכם” (בראשית מה, ג)… “ולא יכלו אחיו לענות אותו” וגו’ (שם). הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה, מתגלה להם קימעא קימעא. בתחילה משיש את המדבר שנאמר: “יששום מדבר וציה” (ישעיה לה, א), ואחרי כן: “ותגל ערבה ותפרח כחבצלת” (שם), ואחרי כן: “פרוח תפרח” (שם, ב), ואחרי כן: “כבוד הלבנון ניתן לה” (שם), ואחרי כן: “המה יראו כבוד ה’ הדר אלוקינו” (שם). לפיכך אמר דוד: “כי בנה ה’ ציון נראה בכבודו” (תהלים קב, יז), ואומר: “כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון” (ישעיה נב, ח), ואומר: “ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו” וגו’ (שם כה, ט).
(תנחומא דברים, א)
חז”ל מלמדים שהקב”ה לא יכול להיגלות על עם ישראל בפעם אחת, משום שאז “כולם ימותו”. לכן הוא צריך לעשות זאת בתהליך הדרגתי שיהיה “קמעא קמעא”.
כך גם במדרש נוסף:
כתוב אחד אומר “מגדול” (שמואל ב’ כב’ נא), וכתוב אחד אומר: “מגדיל” (תהלים יח, נא). ר’ יודן אומר: לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת, אלא קימעא קימעא, ומהו מגדיל, לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל; עכשיו הן שרוין בצרות גדולות, וכשתבא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו.
(מדרש תהלים יח, לו)
ר’ יודן מסביר שעם ישראל “אינן יכולין לסבול ישועה גדולה” שמגיעה להציל אותן מצרות גדולת, ולכן הגאולה צריכה להגיע אט אט ולהתגדל בהדרגה.
אולם הדברים עדיין טעונים ביאור. לכאורה אנחנו דווקא נשמח ו’נסתדר’ היטב עם זה שהגאולה תגיע מהר. אנו בהחלט מעדיפים גאולה מהירה על פני כל הצרות והקשיים שאנו עוברים לאורך שנים ודורות עד שתגיע הגאולה השלמה. לכאורה לא מובן מה עלול להיות כל כך קשה במציאות בה היינו קמים בבוקר ומגלים שמשיח צדקנו התגלה במלוא הדרו, בית המקדש בנוי על היכלו, ה’ השמיד את כל הרשעים והנבואה חזרה לישראל.
[המשך בע”ה בגיליון הבא]
[1] כאן עוברים דברי ירמיהו במדרש להאמר בלשון נבואה בשם ה’.
[2] צריך לזכור שלא הייתה זו מציאות כמו היום, שרוב יושבי הארץ נמצאים כאן כבר כמה דורות וזו מולדתם. לפני כמאה שנה זו לא הייתה המציאות. אף שהייתה זו מולדתו ההיסטורית של עם ישראל, הזיקה הרוחנית והדתית של אותם לוחמים אל אבות אבותם שחיו כאן לפני כאלפיים שנה הייתה קלושה. ניתן לדמות זאת (להבדיל בין הטמא לטהור) לאנגלים שאינם מזדהים בשום אופן עם הויקינגים הרצחניים ועובדי האלילים שהקימו את ארצם בימי קדם, למרות שהם אבות אבותם.
[3] המקורות בכתבי הרמח”ל והגר”א שעוסקים בתהליך הגאולה נלקטו וסודרו ונערכו היטב בספר “אחרית כראשית” מאת הרב אריה שפירא שליט”א.
[4] למהלך זה ישנם גם סימוכין ברורים בפסוקים רבים בתנ”ך, אשר נלקטו בספר “ואשר תבואנה יגידו” מאת הרב שלמה קושילבסקי שליט”א. אלו שני ספרים חשובים ויסודיים ביותר, אשר ראוי לכל אחד בדורנו להכיר אותם.
[5] התייחסנו לשאלה זו במסגרת ביאור הדברים בח”א (שם). אולם התשובה שניתנה שם היא כללית, וכעת נעמיק בכך יותר.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).