הרבנית יפעת טל
יפעת טל על עולם שלם של תפיסות, הבנות, הגדרות שיש לנו על החיים שלנו, ואיך דווקא זה גורם לתגובה הרגשית שלנו
כאשר קורה משהו לידי שנוגע אלי, נוצרת לי תגובה רגשית אליו. לדוגמא: מישהי מדברת לידי על הצלחה מסחררת של חברה, ואני מרגישה צביטה בלב. ניתן לחשוב בטעות שהרגש הינו תוצאה של המציאות.
אבל מה שבאמת קורה שם אצלנו בפנים, הוא יותר מזה. יש לנו עולם שלם של תפיסות, הבנות, הגדרות על החיים שלנו, והוא זה שמפענח את המציאות וגורם לתגובה הרגשית שלנו. נניח בדוגמא שלנו – משהו פנימי אצלי מגדיר את עצמי שווה רק אם אני הכי מוצלחת, וכאשר אני שומעת על הצלחה של הזולת, זה מיד גורם לי להרגיש חסרת ערך, ולכן יש לי צביטה בלב.
דוגמא אחרת: ניקח סיטואציה שמישהי מתעלמת ממני ואני נפגעת. זה יכול בטעות להיראות כתגובה טבעית ישירה, אבל צריך לדעת: הפגיעה אינה תוצאה ישירה של ההתעלמות, אלא תוצאה של תפיסות עומק שלי, נניח: יש לי משפט פנימי שאומר שאם לא מתייחסים אלי אני נהיית כמו אוויר, נהיית כלום. לכן ההתעלמות מעוררת בי פגיעה.
נניח שעל אותה התעלמות רוב העולם היה מגיב בכאב רגעי שעובר תוך זמן קצר, יש בודדות שכלל לא היו נפגעות, וניקח לרגע מישהי שהיא כל כך נפגעת עד שהיא לא נרגעת למשך יומיים, וחושבת רק על זה. יש להניח שיש אצלה משהו מאד לא פתור עם עניין התעלמות של הזולת. משהו מבפנים מגדיר זאת כבלתי אפשרי, אולי אפילו ממש כאיום קיומי.
אם היא תרצה לעבוד על זה, עליה ראשית להבחין שמשהו קורה לה “יותר מדי”, ולהבין שיש כאן הזמנה לעבודה פנימית שלה. כל עוד היא לא שמה לב לזה, עיקר האנרגיות שלה ילכו על הכעס על המתעלמת, ועל איך היא מלמדת אותה לקח, או איך היא מתרחקת ממנה וכדו’.
אני מדמה זאת למישהו שיש לו על הזרוע פצע פתוח, אך לא רואים זאת כי הוא מכוסה בחולצה. מישהו אחר עובר לידו ונוגע במקום של הפצע. כעת מאד כואב לו. אפשר לכעוס על הנוגע – כי אכן הוא הגורם כרגע לכאב. אפשר גם להבין שאם יש לי שם פצע, מוטל עלי לרפא אותו, ולשם כדאי לקחת את האנרגיות. (יתכן שאחרי כן אבחין שגם הנוגע צריך לשפר משהו באופן הנגיעה בי, ואדבר איתו על כך. אבל קודם עלי לטפל בפצע שלי!) אם לא עושים זאת, מתמלאים בכעס על אנשים שמכאיבים לי, בעוד שפעמים רבות הם אפילו לא יודעים מה אני רוצה…
אין טעם לעבוד על תגובות חיצוניות ורגשיות, לפני שמפענחים את הדיבור הפנימי סביב המקרה, ומתוכו לומדים על תפיסות העומק שלנו לגביו.
מהן תפיסות העומק שלי
תפיסות העומק שלנו הן בד”כ מאד מושרשות בתוכנו. ותיקות ועמוקות. חלק מרכזי בכוח שלהן נובע מזה שהן מסתתרות, ומנהלות את הכל בלי להזדהות. מתוך הניהול הזה, יש להן הרבה כוח עלינו, כי אנחנו פחות בבחירה. הדברים לא עומדים לדיון אלא נשלחים מיד לתוכנו ומשפיעים את שלהם.
נגיד שיש מישהי שמרגישה לא אהובה, ועולה בה פעמים רבות המחשבה שאף אחד לא אוהב אותה. המחשבה הזו נוצרה בתוכה מכל מיני סיבות, וכמובן שהיא כל הזמן צוברת עוד הוכחות לכך, וגם גורמת לכך שזה יקרה ויצדיק את עצמו. לא תמיד היא אפילו יודעת שזו המחשבה שבתוכה! היא יכולה להיות מאד עצובה כשבעלה לא מביע הערכה על משהו שהכינה, ולא לדעת שזה נובע מזה שהיא מרגישה לא אהובה, וחוסר הפירגון שלו נגע בפצע הזה. יתכן גם שהוא כן מפרגן, אבל לא במידה שהיא זקוקה לזה, ובמילא זה נחווה אצלה שאין פירגון. אם היא תבדוק למה היא כל כך עצובה, אולי היא תקשר זאת לחוסר הפירגון שלו, אבל תידרש התבוננות והקשבה פנימית כדי לזהות את הדיבור הפנימי הזה האומר שהיא לא אהובה.
הזיהוי של תפיסות העומק שמנהלות בפועל את החיים שלי הוא משימה הכרחית בדרך לשחרור מהן. זו משימה לא תמיד קלה, אבל בעז”ה תמיד מבטיחה.
וכאן יש להזהיר: שימו לב: בהתחלה, התפיסות האלה נחוות לאדם כאמיתיות לחלוטין. הרי הוא שומע אותן בתוכו כבר זמן רב, והן גם דאגו שיהיו סביבן הוכחות רבות. קשה לחשוב שיתכן שהן שקר. ואכן, השלב הבא בהתבוננות יהיה לבחון אותן. זה שלב שפעמים רבות צורך עזרה מבחוץ, מישהו שאין לו את הפצע שלי, שיכול לראות את הסוגיה באופן “נורמלי”, יכול מאד לעזור לי להגדיר מה כאן לא נכון. ויותר מכך: בשלב הזה אני צריכה להכניס את ה’ לתמונה. אין דרך לעשות תיקון בלי לכוון את הדברים אליו.
בדוגמאות שהבאנו: השאלה אם אני שווה – חייבת לבוא אל מול ה’. מה זה אצלו אדם שווה? מתי אדם שווה בעיניו? יש אצלו אדם לא שווה? כל זה חייב להישאל ולקבל תשובות!
המחשבה שאם מתעלמים ממני זה הופך אותי לכלום – תבוא מול ה’ ונשאל: מה ה’ חושב על התעלמות של אנשים ממני? האם בעיניו אני נהיית כלום?
המחשבה שאני לא אהובה – צריכה להיבדק מולו: האם הוא כן אוהב אותי? האם אצלו אני כן אהובה?
המשיכי לחלק השני של המאמר…