הרב שמואל טל
הרב טל מסביר כיצד הבנת מניעי הילד תאפשר להורה לעזור לו באמת, ומדוע כדאי להתחשב בדרכו הייחודית של הבן
נרחיב במאמרים אחרים אי”ה על נושא ההתבוננות עם הילד, ועל היכולת של ההורה לסייע לו לנתב ולשפר את דרכו. אך גם כחלק מנושא ההקשבה יש להדגיש, שלעיתים צריך ההורה (או ההורים) להקדיש זמן לבד, להתבוננות בינו ובין עצמו, להבין מדוע הבן מתנהג כך; ובפרט בגילאים נמוכים, שבהם הבן עוד לא יכול להבין את מעשיו, על ההורים לנסות ולהבין את מניעיו ולעזור לו לנתב אותם בצורה נכונה.
יש לציין שמשימה זו קשה יותר מהתבוננות של אדם על עצמו; שהרי הוא אינו מרגיש את מניעיו של הבן, והוא נאלץ לפענח אותם ולהיעזר ברמזים. מפני כך צריך האדם לעסוק בהתבוננות במעשיו שלו בעצמו, על מנת להבין את מבנה הנפש, ומתוך כך יוכל לעזור גם לבניו אחריו (נושא ההתבוננות מבואר בהרחבה במאמרים אחרים).
חשוב שלא להתייאש; פעמים רבות ההורה אינו מכוון ואינו מצליח להבין את המניע האמיתי להתנהגותו של הבן, ובגלל זה אינו מצליח לחנך אותו ולשנות את התנהגותו. לכן חשוב להתאמץ ולנסות לזהות פעם אחר פעם את המניע האמיתי עד למציאתו. מאותו טעם אסור להורה להחליט שהוא הבין את מניעיו של הבן ולפעול על פי הבנתו. תמיד ייתכן שהוא לא זיהה נכון את המניעים, ומפני כך ההורה תמיד צריך לפעול מתוך עדינות והקשבה, ולדעת שהוא לא בהכרח צודק.
דרכו הייחודית של הילד
פעמים רבות צריך האדם להדגיש את ייחודו על פני שאר האנשים. לאנשים רבים יש צורך להרגיש את הפן האישי שלהם – ובפרט נוער. מפני כך ניתן למצוא ברחוב נערים עם תסרוקות בולטות, עגילים וכדומה. כאשר אדם מחצין את האישיות שלו ומבליט אותה, הוא גורם לעצמו תחושה של עצמאות וייחודיות על פני שאר בני האדם. למשיכה זו להיות שונה יש נקודת אמת; שהרי לכל יהודי יש את הפן המיוחד שלו, שהרי: “עד שלא נוצרתי איני כדאי”[1]– ממילא נוצרתי רק כאשר הייתי כדאי; רק כאשר העולם היה צריך דווקא אותי!
גם כאשר הנער נתפס לחיצוניות, כל עוד זה בתוך התחום של עבודת ה’, יש לאפשר לו ואפילו לעודד אותו למצוא את המקום שלו. לדוגמא: כאשר הוא מתחיל לשים תכלת בציצית או כאשר הוא נמשך לחסידות, גם כאשר ההורה מתנגד לדרך זו וגם אם המניעים של הבן הם חיצוניים, ההורה צריך לעודד אותו בדרכו, ולשמוח בכך שבנו מביא את הצורך הזה לידי ביטוי בחיצוניות שבתוך הקדושה ולא בתרבות שלילית[2].
אסור להורה לראות זאת כגאווה של הנער, ולהכפיש את מעשיו ואת החיפוש שלו להבליט את עצמו. אדרבא, כאשר ההורה מתחיל לזהות את החיפוש העצמי בנפש של הנער, עליו לעזור לו למצוא את מה שיספק אותו, לפני שהוא ימצא סיפוק בחיצוניות ריקה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהקפדה על מצווה מסוימת יותר מכולם, משיכה לתחום מסוים של לימוד או חסידות מסוימת, סגנון מוזיקה אהוב, עיסוק מיוחד בהפצת תורה וכדומה. זוהי הדרכת חז”ל: “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע”פ שלא לשמהּ – שמתוך שלא לשמהּ בא לשמהּ”[3].
כאשר ההורה מצליח לקבל את ילדיו גם כאשר אינם הולכים בדרכו אלא סוללים את מסלולם האישי על פי נפשם הייחודית, גם הם בחזרה יכולים לקבל ממנו ולהקשיב לו. הנער מרגיש אם ההורה נעצר בחיצוניות שלו או שמצליח לחדור פנימה אל הנשמה שלו ולראות את הטוב שבתוכו. תכונה זו היא חשובה ביותר על מנת שהנער ייפתח לשיח בריא עם הוריו.
[1] יומא פז ע”ב. [2] בנושא הגבולות נעסוק במאמר אחר. [3] פסחים נ’ ע”ב.