אין שני מלכים משמשים בכתר אחד

הרב שמואל טל עונה לשאלות על תהליך הגאולה, היחס למדינה ישראל, יום העצמאות, הגירוש מגוש קטיף והתובנות שבעקבותיו, מצב החינוך, המגזריות, העדתיות, והיציאה מבית המדרש לעולם המעשה. ריאיון מרתק

מדינת ישראל

האם הרב רואה במדינת ישראל את “ראשית צמיחת גאולתנו?”

אני רואה את כל התהליך המתחולל בארץ ישראל, מעליית תלמידי הבעש”ט ותלמידי הגר”א ועד היום, כתהליך של ראשית צמיחת גאולתנו. כל דבר טוב שמקדם את התהליך הזה, הוא בכלל התהליך, וכל דבר לא טוב מפריע. יש במדינה דברים טובים והם חלק מהתהליך, ויש דברים שאינם טובים והם מפריעים.

יום העצמאות

מה הביא את הרב לשנות את יחסו ליום העצמאות (ולמדינה בכלל), ואת אי-ציונו בהלל ובתפילה חגיגית בישיבתו ובקהילתו?

גם כאשר חגגתי את יום העצמאות בעבר, זה לא היה כיום שאירעו בו ניסים מצד עצמם, אלא כיום סמלי שמבטא את כל התקופה הארוכה שמהווה ראשית צמיחת גאולתנו. אם אנו מבינים שעיקר תהליך צמיחת גאולתנו במהותו הוא תהליך שנועד להוביל לכך שליהודים יהיה מקלט בטוח עם צבא ומשטרה ורווחה גשמית, אזי יום העצמאות, שהתחדשה בו ריבונות, מהווה בהחלט קפיצת מדרגה משמעותית הראויה לציון ולהיבחר כסמל לתקופה זאת.

אבל אם התהליך הזה נועד לגלות את מלכות ה’ על עמו ונחלתו, ואילו הצבא והמשטרה והרווחה הגשמית הם רק מעטפת חיצונית וביטויים חלקיים לדבר העיקרי והמהותי של גילוי מלכותו, הרי שיום כזה שבו נוסדה מלכות שקוראת תגר על מלכות ה’, אינו יכול בשום אופן להוות יום שמסמל את התגלות מלכות ה’. אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. אם נוסדת מלכות שאינה מבוטלת וכפופה לחלוטין למלכות ה’, הרי שהיא סותרת בהכרח את מלכות ה’ בעצם מהותה (וזה אף מבלי להתחשב בכך שבכל ההיסטוריה היהודית לא קם שלטון שהצליח להעביר על דתם מאות אלפי יהודים כמו בתקופת העליה שאחרי קום המדינה).

‏הודאה לה’ על ניסיו

מתי מודה הרב על אותם הניסים הגדולים שהיו – על ההצלה ממוות לחיים, ועל קיבוץ ‏הגלויות? או שמא הרב טוען שאנו פטורים מלהודות עליהם להקב”ה, כיוון שהריבונות ‏הציונית היא שלילית בכך שהיא פועלת נגד גילוי מלכות ה’. האם בגלל זה לא נודה להקב”ה על ניסיו?

אנחנו בע”ה מייחדים את יום כ”ח באייר כיום לציון אתחלתא דגאולה. ביום זה, אנחנו מודים, שמחים ורוקדים בכל לבנו ונפשנו, ומשבחים לקדוש ברוך הוא על כל תהליך הגאולה המתרחש לנגד עינינו, שכולל בודאי את כל הניסים והנפלאות של ההצלות שהיו ממוות לחיים, ועל קיבוץ הגלויות ושאר הניסים והגילויים האלוקיים שאנו זוכים להם בתקופה זאת. במלחמת ששת הימים התגלתה במאוד מאוד העובדה של אהבת ה’ לישראל עמו, והיתה גם “קפיצת מדרגה” חשובה בתהליך הגאולה. באותם ימים ממש היו ניסים גלויים של הצלה ממוות לחיים (בשונה מיום ה’ באייר שבו לא התרחשו ניסים כאלה, ואדרבה, אז נפתחה מלחמה), וגם זכינו להתקרב להר קדשנו, וכל זה גורם לכך שהיום יכול לבטא ולסמל את תהליך צמיחת גאולתנו בכללותו.

האם הרב יוכל להסביר את המדרש הבא: “בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה”, אמר הקדוש ברוך הוא, הלוואי יהיו בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה?

הגמרא מספרת בשם אליהו הנביא שיוצאת בכל יום ויום בת קול המנהמת כיונה ואומרת: אוי לו לאב שהגלה את בניו. וישנם עוד פסוקים רבים ומימרות רבות של חז”ל שמלמדות שהקב”ה מאד מתגעגע לעם ישראל, ומאוד מצטער בכך שהוא נאלץ להרחיק אותם מעל אדמתם בגלל עוונותיהם וטומאתם.

ולכן, אף שלפי סדרי ההנהגה יש הכרח להגלות את ישראל, כי זה שהם טמאו את ארץ ישראל בעוונותיהם גרם לכך שהוא נאלץ להגלותם, בכל זאת הקב”ה אומר הלוואי והיה אפשר שבני יהיו כאן איתי, אפילו שהם היו מטמאים את הארץ.

הגירוש מגוש קטיף

אם עמדה זו היא גישתו העקרונית כלפי המדינה ומנהיגיה, מדוע קרה השינוי רק לאחר הגירוש מגוש קטיף?

אדם מישראל מצווה לראות בכל מה שקורה ובפרט כשמדובר בצרה גדולה, שזה מאורע שנשלח אליו משמיים, להתעורר ולבדוק את עצמו ולדייק את אמונותיו, התייחסויותיו ומעשיו. הגירוש וכל התהליך שקדם לו עורר אותי לחשבון נפש נוקב שהוביל אותי למסקנות הנ”ל.

הערבוב בין קודש לחול

כתוב בספרים הקדושים, שהגאולה תתגלגל בדרכים עקלקלות והתקדמותה תהיה הדרגתית, אז מה מפתיע בהדרדרות ברוח ובחומר שאנו פוגשים בכל דור ודור?

הבעיה כאן היא לא הנסיגה. הנסיגה לא גורמת לחשוב שהתהליך בכללותו הוא לא תהליך של אתחלתא דגאולה. מה שהתגלה הוא שישנה חבירה של כוחות הטומאה בשלטון במדינה על כל מערכותיו: התקשורת, המשפט, צמרת הצבא והמשטרה, האקדמיה וכו’ וכו’. הגירוש מגוש קטיף, למשל, לא היה יכול להתבצע בלי החבירה הטמאה הזאת. ככל שתהליך הגאולה מתקדם יותר, כך כוח הטומאה גדל, כדי להגדיל את הניסיון שלנו ואת מבחני האמונה שלנו, ובכך להוציא מתוכנו כוחות גדולים ועוצמתיים יותר של תורה, קדושה ואמונה.

האם הרב חושב שהתנהלות הציונות הדתית ביחס למדינה ומנהיגיה מתגלית כמוטעית, ומתברר למפרע שהגישה החרדית היא הנכונה יותר והמתאימה יותר לדורנו?

לענ”ד, מה שקורה עם הנוער הדתי מוכיח שישנה כאן טעות בסיסית, שהחבירה לעולם החילוני, לתרבות החילונית ולמוסדות החילוניים יוצרת ערבוב ובלבול שהדור הצעיר אינו מסוגל להכיל אותו. ולפי מחקרים שנעשו מעל שליש מהנוער אינו ממשיך בדרך, וזה כולל בתים תורניים באחוז דומה לבתים שאינם תורניים, כפי שנמסר לי על ידי חוקר מומחה לתחום זה.

רק אם נשכיל לחנך את ילדינו ונערינו לבנות עולם שכולל את כל החיים אבל אך ורק מתוך תורה וטהרה וקדושה, במנותק לגמרי מהתרבות החילונית, ובהדגשת התהום הפעורה שבינינו ובין התרבות החילונית הזאת, רק אז נוכל לבנות בע”ה אלטרנטיבה אמיתית שתוכל לייסד את מלכות ה’ על עמו ונחלתו.

רבני הציבור החרדי

מה המשותף, ומה השונה, בין גישתו של הרב ובין גישת רבני הציבור החרדי?

אינני בטוח שיש הבדל, וברור שאין הבדל ביני ובין חלק מהרבנים החרדים. ואולם לענ”ד יש חשיבות עליונה לבנות בפלטרין של המלך את כל תחומי החיים מתוך תורה וטהרה וקדושה. וזה אומר שיש צורך בבניית התיישבות, ותעשיה, ומדע וחקלאות ורפואה וכו’, והכל מתוך תורה וקדושה. ואסור להזניח אף אחד מחלקי החיים הללו, כיון שהקב”ה רוצה שנבנה כאן ממלכה שמגלה את שמו בכל תחומי החיים הללו. ויש חיוב והכרח לקדם את תהליך הגאולה באתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] ולא לסמוך על הנס בכל האופנים והתחומים הנ”ל.

מאידך גיסא, אסור להתפתות ולבנות את התחומים הללו בהתפשרות כלשהי עם התרבות החילונית הטמאה.

ישנם ערכים נוספים הקשורים והמסתעפים מכל הנושא הכללי הזה. נראה לי שהרבה מהרבנים החרדים מאמינים בהם, אבל בפועל מסיבות שונות מתקשים ליישם אותם בציבור החרדי הרגיל, ובע”ה מתאפשר לנו ליישם אותם:

עדתיות – כחלק מתהליך שיבת ציון אנחנו רואים חשיבות עליונה במיזוג העדויות והגלויות. ולכן קהילתנו מורכבת מכל העדות, וכולם מתחתנים זה בזה ואוהבים זה את זה ואף נוהגים במנהגים משותפים ובתפילות משותפות.

יישוב ארץ ישראל – בוגרינו והציבור הקשור אלינו מתיישבים בכל חלקי ארץ ישראל במסירות גדולה, מתוך אהבת ארצינו הקדושה ומתוך הבנה ומודעות לחשיבות העליונה לקדם את תהליך הגאולה באיתערותא דלתתא גם בעשייה ארצית של בניין הארץ.

כבוד וחיבה לעוסקים בבניין הארץ – אברך הבוחר ללמוד ולעסוק באחד מתחומי החיים מתוך חיבור לתורה ולקדושה אינו נחשב כ”סוג ב'” ולא נגרע מערכו ומכבודו ומחיבתו, אף שאין הוא נשאר כל חייו בין כותלי בית המדרש. הקב”ה נטע בליבות בניו כוחות חיים שונים, שכאשר מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל למען שמו באהבה, בונים ביחד את הפלטרין שלו כאן בארץ ישראל. וכל מי שקשוב לנשמתו ומממש את תפקידו בהתאם לקריאתה הפנימית, הוא מקדש שם שמים וראוי לכל ההערכה והכבוד והחיבה.