הרב רועי אביחי
הרב רועי אביחי מדבר על יום הכיפורים, יום שנועד באהבה לטובתנו, ומעניק עצות איך וכיצד לעשות תשובה גם בזמן התפילות של היום הקדוש. חלק ג’ מתוך ארבעה מאמרים קצרים
חרטה
השלב הבא בתשובה, אחרי שזיהינו את החטאים שעליהם אנו רוצים לעשות תשובה ודקדקנו בפרטיהם, ובכלל הבנו את מצבנו ומעמדנו הרוחני – הוא החרטה.
המטרה שאליה אנו שואפים להגיע בעבודת החרטה היא שנחוש כאב אמיתי בלבנו פנימה, הן על הריחוק שלנו מה’ יתברך, והן על עצם העובדה שעברנו על רצונו במעשה זה או אחר.
זה לא פשוט. הרבה פעמים אדם יודע שהוא עשה משהו לא טוב, אבל “תכלס, בינינו, אני לא מצטער. זה היה כיף”. או: “אין מה לעשות, ככה זה, זה מה שמגיע לו”. לכן חייבים עבודה פנימית שתביא לחרטה.
איך להגיע לחרטה
תחושת הכאב היא רגש. השאלה היא כיצד אפשר להתחיל להרגיש?
יש לדעת שהרגש מושפע מאוד מהשכל. איננו יכולים לקבוע לאיזו רמה של התרגשות הלב נוכל להגיע, אולם עלינו לנסות להגיע להבנות השכליות שיסבירו לנו כמה לא טוב היה לנו החטא, לנסות להפנים זאת, מתוך לימוד ומחשבה,[i] ומתוך כך לקוות לרחמי שמים שה’ יתברך יפתח לנו את הלב. ר’ מנחם מנדל מקוצק דרש מהפסוק “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”: עלינו מוטל לשים את הדברים על הלב בלבד, מבחוץ, והם כבר ייכנסו מעצמם ויפעלו את פעולתם.[ii] התעוררות חרטה רגשית מגיעה מאוחר יותר מעצמה, ואין הדבר תלוי בנו כלל.
ברמה המעשית, אותה “שימה על הלב” משמעותה שנגיע למצב שכאשר נחשוב על הדבר הרע שעשינו (או המידה השלילית שנכשלנו בה), נרגיש באופן טבעי שלא טוב לנו עם זה, שאנחנו לא רוצים את זה, שאנחנו רוצים לנהוג אחרת. ננסה להחיות את המצב הרצוי מול המצב שאינו רצוי, ושיהיה ברור לנו שבזה אנו רוצים ובזה לא.
דוגמאות
כדי להבהיר את הדברים נביא כאן מספר דוגמאות (המקבילות לדוגמאות שהבאנו בחלק ב’) איך עלינו לעיין, לחשוב ולכתוב את ההפנמה.
- אי- כיבוד הורים
“הדבר הזה מפריע לי מאד, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מוסרית. מבחינה הלכתית – משום שאני יודע שאני עושה דבר נגד רצונו ית’ ונגד תורתו, ואני מבטל מצות עשה חשובה, שהיא אחת מתוך עשרת הדברות. ומבחינה מוסרית – אני גם מרגיש צביעות גדולה, בכך שכלפי חברים או סתם אנשים אני מדבר יפה ובכבוד, ודוקא אל האנשים הכי קרובים אלי, ושהכי ראוי להתייחס אליהם יפה, אני מתייחס בצורה כל כך גרועה.
הורי ילדו אותי, ובזכותם אני כאן בעולם. כשהייתי קטן, אבא ואמא הדירו שינה מעיניהם בשביל להאכיל אותי, להרדים אותי, לרחוץ אותי וכו’, והשקיעו בי את כל מרצם ואת כל כוחם, ובעצם את כל חייהם. האם אוכל אי פעם להשיב להם כגמול אשר גמלו עמי?!
אבא עובד קשה כל היום בשביל שיהיה לי מה לאכול וללבוש וכו’, ובעצם כל מה שיש לי (המחשב, האופניים, הנגן וכו’) הוא ממה שאבא עבד ועמל כל חייו. לפעמים אבא היה צריך לקחת הלוואות, או לעבור חוויות קשות, בשביל שיהיה לי ולמשפחה ממה לחיות. האם לא ראוי להכיר לו טובה על כך?! – האם בכלל אפשר לפרוע לו “חוב” כזה גדול?!
רק עכשיו אני חושב, שבמשך כל החיים, אמא דאגה ודואגת לנו לארוחות צהרים חמות. מאז שהיינו קטנים היתה אמא עומדת במטבח ומבשלת מרק או עוף או תפו”א וכיוצ”ב, כדי שיהיה לנו אוכל חם וטעים. פעמים רבות היתה צריכה לעשות זאת בתנאים לא פשוטים – כשהיה עליה לחץ בעבודה, כשהיו לה תינוקות קטנים בבית שהיתה קמה אליהם בלילה, וכדומה. זו הפעם הראשונה שאני חושב על כך שמעולם לא הודיתי לה מספיק. האם ההתנהגות שאני מתנהג כלפי אמא, אינה כפיות טובה נוראה?!”
- יצר של עריות
“מבירור בהלכה ברור לחלוטין שהסתכלות בנשים והרהור בנשים הם איסורים גמורים. אני מקל ראש בזה, כמו הרבה אנשים, כי נדמה לי שזה מידת חסידות. אבל באמת, גלישה באינטרנט וראיית סרטים עם נשים לא צנועות הם איסורים גמורים, ואולי אפילו מדאורייתא. מחשבות שאינן טהורות, ושקיעה בהרהורים של תאוות העריות, הן איסורים גמורים, ואולי אפילו מדאורייתא. אגב, גם אם זה “רק” מדרבנן, אז אני לא אוכל בשר וחלב, אלא “רק” עוף בחלב…
חוץ מזה, מעבר לאיסור ההלכתי, ידוע ומבואר בספרים גם גודל הפגם הרוחני, האישי והכללי, הנגרם מהימשכות אחר תאווה זו. הראשית חכמה[iii] כותב: “קליפת הזנות היא הכוללת הכל, ולכך אמרו רבותינו שהקב”ה מתקנא [כועס על] בזנות יותר מכל שאר עבירות. והטעם הוא זה, מפני שעוקר עצמו ואיבריו ונפשו מכל הקדושה, ומתלבש כולו ביצר הרע”. ובזוהר הקדוש[iv] כתוב: “כל העוונות אחוזים בגילוי עריות… כשניתקן הגילוי עריות… זה הוא הנקרא תשובה”.”
- בין אדם לחברו:
“הורונו רבותינו[v] שהקב”ה מקפיד על ענייני בין אדם לחבירו יותר ממה שהוא מקפיד על עניינים שבין אדם למקום. וכבר התריעו גדולי הנביאים[vi] על כך שהיו אבות אבותינו משמרים את המצוות שבין האדם למקום ורומסים את המצוות שבין אדם לחבירו, ואמרו שעיקר החורבן ותקוות הבנין תלויים בעיקר בענייני תיקון החברה.
ומעבר לכך, האדם שאינו מודע לסביבתו, ופוגע באחרים תוך כדי עבודתו, מפספס את עיקר ענין עבודתו. משום שתפקיד האדם בעולם אינו לעבוד את ה’ באופן אישי, אלא מתוך אחריות כוללת – לעולם כולו, ולעם ישראל בפרט. ואם במהלך עבודתו, הוא מזיק את סביבתו, אות היא כי עבודתו אינה ישרה, ואינה הולכת במסלול הנכון”.
החרטה בתפילה
עבודת החרטה מקבלת ביטוי גם בתפילה. על פי נוסח הוידוי שתקנו לנו חז”ל, אנו אומרים: “אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי; הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה”.
זוהי תמציתה של החרטה, כאשר מילים אלו מבטאות את החרטה הכללית על עצם הריחוק מה’ יתברך, בעצם ההעמדה שלנו מול בוראנו (“הרי אני לפניך”), וזהו גם סיכום לחרטה הפרטית על כל חטא וחטא, שעיקר מקומה בעצם פירוט החטאים.
אלא שאם ננסה בכל פרט ופרט שבוידוי להגיע לעומק החרטה האפשרי, הרי שהוידוי יארך שעות רבות, וזה כמובן לא שייך; מה גם שיש להניח שלרוב רובם של האנשים אין כוחות נפש מספיקים לעמוד בזה.
לכן גם בעבודה זו, כמו שלמדנו בהכרת החטא, יש להתמקד בתחומים מסוימים, ורצוי לחלקם לארבעה דלעיל:
- דקדוק במצוות
- לימוד תורה
- תפילה
- תיקון מידות רעות
כיון שהוידוי חוזר בכל תפילה מחמש התפילות של היום, כדאי לנצל זאת ולמקד את העבודה אפילו יותר, ובכל תפילה להתרכז בדבר אחד. המלצה אישית:
- בתפילת ערבית – לעבוד על החרטה בעניין לימוד התורה (כמובן, חרטה ביחס לאותם דברים שזוהו בשלב ‘הכרת החטא’);
- בשחרית – על התפילה שלנו
- במוסף – על המידה האישית שבחרת לעבוד עליה
- במנחה – לעשות ‘חזרה’ על כולם, כהכנה לשלב השיא – והוא תפילת נעילה, שתהווה חזרה מסכמת על כל העבודה של היום.
איך עושים תשובה מעשית? חלק ד’ ואחרון
[i] ”וידעת היום – והשבֹת אל לבבך” דברים ד, לט. חכמה: הבנה. בינה: פירוט. דעת: חיבור.
[ii] הובא בשם משמואל פרשת ויחי שנת תרעד.
[iii] שער הקדושה, פט”ז, אות י’.
[iv] ח”ג טו:, מתורגם.
[v] יומא ט.; שם פה:. ועוד.
[vi] למשל: ישעיה פרק א’ ופרק נ”ח.