אלעד שחרמילים חמות בשבח החמימות בעבודת ה’, המביאה לחיים אמיתיים. בברסלב בוערת אש
דוד המלך אומר בתהילים: “מי האיש החפץ חיים…”.
למילים אלה יש משמעות רבה. מי ש”חפץ חיים” רוצה להרגיש את תחושת החיים, הוא משתוקק לזה מאוד. טבע האדם לאחוז כל ימיו בחִיּוּתוֹ, ולכן כל דבר שסותר את הרגשת החיים גורם לרתיעה ויראה מיידית. זוהי למעשה הסיבה שמוות, מחלות ומלחמות מפחידים את כולנו.
אבל חשוב לברר ולהבין, מה הם בעצם החיים? האם ניתן להגדירם בהגדרה ספציפית?
אם נצא לרחוב ונשאל באופן אקראי עוברים ושבים את השאלה הזו, קרוב לוודאי שנקבל תשובות שהחיים הם אכילה, שתיה, שינה, בריאות, נופש, וכיוצא בזאת.
אולם אם נתבונן פנימה, נראה עומק עצום בעניין. אכילה, שתיה, שינה, בריאות הם כל מה שצריך האדם כדי לחיות. אבל הם לא החיים עצמם.
חיפוש אחר טעם החיים
כולנו מכירים את המקרים בהם הרגשנו אושר ושמחה אמיתית. באותם רגעים אי אפשר לתאר את עומק התחושה החמימה והטובה שעטפה אותנו מכל כיוון. ברגעים כאלה אנחנו מרגישים חיים. שייכים למשהו גדול. אלו רגעים קטנים של אושר וקורת רוח.
אבל אם נחפש מציאות חיים תמידית המלווה בתחושה הזאת, ולא רק ‘שברירי חיים’, היכן נמצא אותה?!
רבי נחמן מברסלב העיד על עצמו ואמר: “היום חייתי חיים, חיים כאלה שלא חייתי מעולם”. אפשר לקום יום אחד בבוקר, לאחר שנים רבות שבהם חיינו את חיינו ולהבין שבכלל לא היינו ‘בחיים’! אכלנו, שתינו, ישנו, טיילנו ובילינו, אבל אלו לא היו החיים בעצמם. למרבה הצער, יכול להיות שהחלפנו את התשובה האמיתית לשאלה מהם החיים – בשגרה היום יומית.
החִיות שבתורה
בתורה כתוב: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום”. כלומר, רק החיבור עם האלוקות הוא זה שיכול לתת תחושה אמיתית של חיות. של חיים.
ומהי למעשה הרגשת החִיות? כיצד מזהים אותה בקשר עם הקב”ה ומרגישים אותה?
ביום בו ניתנה התורה לעם ישראל נאמר: “הלא כל דברי כאש נאם ה'”. פירש רש”י: “נתן להם את התורה מתוך האש”. האש היא סוד החיות בקשר של כל יהודי ויהודי עם הקב”ה. כל חלקי התורה השונים ספוגים ומלאים באש רוחנית, בחום ובלהיטות. לכן ההתקשרות ע”י תורה ותפילה לקב”ה אמורה ליצור תחושה של חום, הארה והתלקחות של רגשות אהבה לקב”ה, וממנה לתענוג רוחני גדול.
זוהי הוראה מפורשת של חז”ל – “הוי מתחמם בגחלתם של חכמים”. לכו לחכמי ישראל, לחכמי התורה תתחממו ותיהנו מאש התורה והקדושה. אין חיים מאירים ומספקים מאלה.
בברסלב בוערת אש
בליקוטי מוהר”ן אומר רבי נחמן: “חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח, ומי שנכלל בשרשו, דהינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך”[1]. לפני שר’ נתן מברסלב, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב, הכיר את רבו, הוא עצמו כבר היה תלמיד-חכם עצום. אולם משהו בנפשו היה חסר. הוא הרגיש שעדיין לא טעם טעם אמיתי של החיים. רבי נתן היה חכם גדול, אבל לפני שהוא הכיר את רבי נחמן וקיבל ממנו חשק וטעם, הוא הרגיש כבוי ונבול ללא דרך, ללא חיים.
לכן ר’ נתן חיפש רבי אמיתי שינהיג אותו ויראה לו דרך אמיתית להתקרב להשם יתברך. אחרי שרבי נתן הכיר את רבי נחמן הוא יצא לשדות הסמוכים לברסלב ובהתבודדות חוצבת אש הוא התפלל לקב”ה וכך אמר: “בברסלב בוערת אש, הבער אותה בליבי!”.
רבי נתן בעצם הלך בדרכו של דוד המלך, שכתב בתהילים: “חם ליבי בקרבי, בהגיגי תבער אש”. מדוע ההתמקדות בחום ובאש? תחושת החיים נמצאת בקרבה עם השם, ואת קרבת השם אפשר להשיג רק על ידי חמימות והתלהבות, כמו האש. שהרי בשיר השירים, שיר האהבה בין עם ישראל לקב”ה, ממשילים את מהות הקשר בין הצדדים לחום ואש שאפילו מים רבים אינם יכולים לכבותם: “רשפיה רשפי אש שלהבתיה” ו”מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה”.
אל תתקרר
כשעמלק נלחם בעם ישראל לאורך השנים, פרט לרצון להשמיד את העם היהודי, היה לו חשוב מאוד גם לקרר אותנו מבחינה רוחנית. לרמוס ולכבות כל ניצוץ של אש ואהבה בין עם ישראל לקב”ה. “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך…ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים”[2]. “קרך” מלשון קירור. כשעם ישראל לא מאוחד, כשיהודים אדישים כלפי עצמם, חייהם, עמם, דתם ומשפחתם, עמלק משיג את מטרתו.
עומק האש והאהבה הוא כל כך חיוני וחשוב בקשר עם הקב”ה עד שחז”ל דרשו על הפסוק: “תורה ציוה לנו משה מורשה…”, “אל תיקרי מורשה אלא מאורסה”. התורה צריכה להיות כל כך בוערת בעצמותינו, כמו זוג צעיר ונרגש שזה עתה התחתן. ככה צריך להיות הקשר עם התורה ועם הקב”ה כל החיים. זה אפשרי.
להתקרב לחום
גם מי שרחוק ממה שנאמר כאן, יכול על ידי עבודה פשוטה לחוש תחושה אמיתית של חיים וקרבת ה’. בספר “באר מים חיים” כתוב: “ותדעו אחיי ורעיי כי הנה כל הרשעים וכל שלוי עולם, הבוערים בלבבם לכל התאוות ועבירות רעות בחמדה עזה וחזקה, אילו היו רוצים להכנס לקדושה, היו יכולים להכנס ממש… שיחשוק ויתלהב ויתאוה ויחפוץ בלהבי וקודשי אש לאהבת ה’ ותורתו ומצוותיו”.
זה בדיוק מה שהיה עם ריש לקיש, החברותא של רבי יוחנן. לפני שריש לקיש חזר בתשובה הוא היה ראש השודדים. ראה אותו רבי יוחנן על גדות הירדן, הבחין בכוחו הפיזי הרב ואמר לו: ‘”חילך לאורייתא”, כלומר כוחך ראוי שיוקדש לתורה. ואכן ריש לקיש חזר בתשובה והתחתן עם אחותו של רבי יוחנן.
רבי יוחנן לימד אותנו בזה יסוד גדול. כל אחד יכול לקחת את הכוחות שיש בתוכו, גם אם הם מופנים לדברים לא טובים, ולהפנותם לקשר אמיתי ואמיץ עם הקב”ה. עם ישראל אינו עם שגרתי. חז”ל אומרים שהתורה ניתנה לנו מפני שאנו העזים שבאומות. מי מאיתנו שמכוון את העזות, הכוח והאש שיש ברשותו למקומות לא נכונים – זה הזמן להחליפם לאש של קדושה וקרבה לה’.
רק כך אפשר להרגיש תחושה של חיים.
תפילת רבי נתן מברסלב
יהי רצון שתפילה זו של רבי נתן תתקיים בנו:
“אתה ידעת את עוצם תבערת קדושת אור האלוהות השופע בי…
נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה’…
ורשפי שלהבת לבבי הבוער אליך ונכסף אליך,
מים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה,
כי אור לבבי מקושר ומחובר באורך הגדול האין סוף,
על כן אור להביות לבבי הוא עד אין סוף,
כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתי אליך,
וגעגועי וחפצי וכיסופי חזק ואמיץ אליך בלי שיעור וערך,
עד אשר לפי עצם להביות הלב עד אין סוף ותכלית לא היה אפשר לעשות שום עבודה כלל,
כי אור קדושת לבבי בוער ומתלהב אליך בחשק נמרץ וברצון חזק, להיות דבוק בך תמיד לעולם ועד”.[3]
[1] בתורה כא.
[2] דברים כה, יח.
[3] .ליקוטי תפילות, תפילה מט.