
פינחס דולינסקי (25), בוגר ישיבת תורת החיים, עובד כמדריך בפנימייה שיקומית. אך זה לא מונע ממנו להיות יוצר פורה – ואולי להיפך. מגיל צעיר הוא כותב ומלחין שירים (“אף פעם לא ישבתי להלחין שיר. זה כמו נבואה – מגיע מלמעלה”), ובקרוב יוציא לאור את דיסק הבכורה. לרגל פרסום סינגל ראשון, נפגשנו לשיחה מרתקת על עבודת ה’, פנימיות, מוזיקה ונבואה
בשיריך אתה מוציא החוצה מסרים של תחושות אישיות ועמוקות, כמו למשל תנודה בין ייאוש ותקווה. האם היו קושי וחשש שליוו את ההחלטה לחשוף את עולמך האישי לציבור הרחב?
רוב השירים נוגעים לעמידה מול ה’, וזה נושא שנוגע לכל אחד. אין היום אנשים שהם לא ‘בעלי תשובה’, במובן האמיתי של העניין. אין אנשים שהם צדיקים גמורים – גם דתיים מבית נאבקים עם קשיים ונפילות. ב’מעבר לפינה’ אני שר: ‘אני יודע שכל המסככים האלה, הכאבים האלה… זעקות נשמתי מתוך הכלא באוזניי בלבד’ – אני חושב שכל בן אדם יוכל להזדהות עם זה. השירים נכתבים מתוכי, אבל אני מרגיש שהם משקפים תחושות שקיימות אצל כולנו.
ועם זאת, יש אמירות ששייכות לכולנו אבל כמעט ולא נאמרות. השתדלתי להביע אמירות כאלה בשירים. לדוגמה, השיר ‘מעבר לפינה’ מבוסס על משל שאמר הבעל שם טוב, ולפיו הקב”ה מתנהג אלינו כמו אב שמלמד את בנו הקטן ללכת: הוא עומד במרחק מסוים ממנו, וכשהבן מתקרב, האב עושה עוד צעד אחורה… ושוב הבן מתקדם, ושוב האבא מתרחק… כדי שהבן ילמד ללכת לבד, האב מוכרח להתרחק. המשל הזה נוגע לכל יום ויום בחיים שלנו, ומשפיע על כל ההסתכלות שלנו על משברים וקשיים.
ויש שיר אחר על הנשמה וכיסופיה, שנכתב בחודש אלול הראשון שלי בישיבה. הרב טל דיבר כמה פעמים על הנשמה הטהורה שיש לכל אחד מאיתנו ועל הצורך להקשיב לה ולתת לה להתבטא ולהוביל אותנו, וזה הפך לשיר מקסים.
או אמירה אחרת ששמעתי מהרב טל והפכה מתורה לשירה: מכיון שה’ יתברך מודד אותנו אך ורק לפי הרצון שלנו, ממילא כשאדם חוזר בתשובה הוא לא צריך לפחד מההשלכות של המעשים שלו והנזקים שהם גרמו. אם הוא תיקן את הרצון ושב אל ה’ בכל ליבו – הכל תוקן.
גם כשרואים את הנזקים הממשיים בעולם?
אני לא מדבר על בין אדם לחברו, שם צריך לפייס את חברו וכמו שכתוב בהלכה, אלא על הקשר של האדם עם ה’, ועל הראייה שלו את עצמו. ה’ בעצם לוקח עלינו אחריות ומוכן לתקן את כל מה שקלקלנו – אם רק נשוב אליו. חשוב לא להכחיש שיש לאדם אחריות על המעשים שהוא עושה, אבל האחריות הזאת לא צריכה להביא לדרישות בלתי-אפשריות. איך אמר ר’ נחמן, ‘תאמין שיכולים לתקן’.
זה מסר שהופך את החיים למתוקים ונעימים הרבה יותר, והיה חשוב לי להביע אותו בדיסק.
המוזיקה מצליחה להביע מסרים שלא עוברים בדרכים אחרות?
בוודאי. ובמיוחד בתקופה שלנו, שכל המושג ‘מוזיקה יהודית’ הוא חדש ומתהווה, ויש הרבה מקום ליצירתיות. אני מרגיש על האנשים שהם מוכנים לשמוע גם מסרים שאני לא יודע איך הם היו מגיבים אליהם בקיבעון של החיים. אם הייתי עכשיו הולך ומדבר עם קבוצה של אברכים על משל הבעש”ט עם האב והבן, אני לא יודע עד כמה זה היה מועיל.
אני רואה במוזיקה סוג של שופר שיכול למנף מסרים ורגשות, ולפעמים גם להעביר אותם בצורה הרבה יותר עמוקה ואמיתית מאשר כתיבה במילים.
יש משהו קצת פרדוקסלי בזה שנפגשנו לריאיון בדיבור ולא להופעה של כל השירים… האם יש אישים או מקורות שהעניקו לך השראה ובעקבותיהם למדת איך להלחין או לכתוב מילים לשיר?
לא חייבים לשמש אנשים חיים דווקא. לעם היהודי יש כמות גדולה של פיוטים, שאת חלקם אנחנו פוגשים בתפילות ואת חלקם בהזדמנויות אחרות. אחד המודלים שהצמיחו אותי במיוחד היו פיוטים מבית מדרשו של רבינו תם, מבעלי התוספות. בשנה הראשונה שלי בישיבה למדתי עיון אצל הרב שמחה פרידמן, ומדי פעם הוא היה מקדים לשיעורים רקע קצר על הדמויות שכתבו את החיבורים השונים שבהם עסקנו: מי הן היו, ומתי ואיפה הן פעלו. חלק מההיכרות הזו היו המפגשים עם פיוטים שהם כתבו – מפגשים שהיו מכוננים עבורי. זכורה לי למשל הקינה ‘שאלי שרופה באש’ שכתב מהר”ם מרוטנבורג לאחר שריפת התלמוד בפריז בשנת ה’ד (1243). נעזוב לרגע את הצד התורני – רק להסתכל על היצירתיות והחשיבה שמאחורי כל פיוט, זה מאוד מפתח ומרחיב אופקים.
פינחס דולניסקי:
אתה חולם לעסוק במוזיקה באופן מרכזי יותר?
בע”ה. כרגע חושב יותר על הופעות קטנות, אינטימיות, לעמוד יחד מול הקב”ה כולנו ביחד ולפתוח את הלב. לא מתחבר להופעות המוניות שבהן כל אחד נשאר במקום שלו וצופה בי. אבל מי יודע, אולי יבוא יום ונצליח להגיע לפתיחת הלב גם עם אלפי אנשים.
כידוע, היצירה היהודית היא אחד מסממני הגאולה. המציאות שאנשים מביעים את תחושותיהם העמוקות ביותר בשירה או נגינה או כל דרך אחרת של יצירה היא מציאות מופלאה, שמביאה את עבודת ה’ לתוככי השיח הציבורי. איך אפשר לפתח ולקדם את המגמה המבורכת הזאת?
לפעמים אדם זוכה להארה, והוא מקבל מלמעלה ‘הברקות’ של מילים או לחנים. אבל בהחלט ישנה גם עבודה מוגדרת שמכשירה את האדם להיות יוצר: גישה לעבודת ה’ מהמקום האמיתי שלנו. לכל אחד מאיתנו יש חוויות שמיוחדות לו, תחושות ורצונות שמבטאים את הנשמה שלו. ועלינו להתרגל לספר את זה לה’, לדבר איתו מתוך המקום האמיתי שלנו, לשיר לו. לה’ חשוב כל כך שנהיה משוררים, ויש לו אהבה מיוחדת לדיבור אינטימי שהאדם מפיק מתוכו, ולא מחקה אף אחד אחר. אני מאמין שככל שמגמה כזו תתחזק, נזכה גם להתפתחות של עולם היצירה היהודית וגם לנבואה. כי כשהאדם פותח את עצמו בפני ה’, גם ה’ מתחיל להתגלות אליו.
האם שיר הוא נבואה – מתנה כזו, שאין דרך ישירה להגיע אליה?
נכון. צריך לנגן הרבה, מול ה’, ולהיות פנימיים ואמיתיים, לבקש את המקום שלנו. אצלי באופן אישי, המקום שלי של השירים זה יותר מקום נמוך, מתגעגע, לפעמים אפילו כבד. אני עדיין לא צדיק גמור, ולכן כרגע זה המקום. אז חשוב מאוד לאדם שעומד ומנגן מול ה’ להיות אמיתי עם עצמו, ולהיות עם האומץ להגיד את הדברים שעל לבו, גם אם הוא היה רוצה שיהיו לו דברים אחרים להגיד.
זו תופעה בכלל שהרבה זמרים הם ‘כבדים’.
מכיון שעולם הנגינה הוא כל כך גבוה ופנימי, הוא משקף את המציאות. חכמים אומרים שאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: “אז ימלא שחוק פינו”. בגאולה העתידה יהיה שחוק גדול, ואילו המציאות היום כוללת גם הרבה כאב, געגוע, ושברון-לב. אפשר להרגיש שהרבה פעמים יש משהו שטחי בשירים שמחים. ובע”ה כשתהיה שלמות אמיתית אז נזכה גם למוזיקה חדשה, “שירה חדשה שיבחו גאולים”.
אין ספק שצריך לשמוח עכשיו מצד הראיה הכוללת שהקב”ה משגיח ומכוון ושהכל ממנו. אבל הקב”ה לא סתם רצה שתהיה לו דירה בתחתונים, הוא הניח אותנו כאן כדי שנפנה אליו מהמקום הזה, מהנמיכות שלנו. תראה את משה רבינו, דוד המלך – הם היו קשורים אל ה’ למרות המשברים, ובעיקר מתוך המשברים ועל ידיהם. אני לא הייתי אומר על ספר תהילים שהוא ספר שמח ועליז.
מה יעשה מי שרוצה לעסוק ביצירה ובכתיבה אבל אין לו כישרון לזה?
שיקרא פיוטים. ברוך ה’ לא חסרים לנו ספרים. גם ספרי היסטוריה מוסיפים הרבה לבניית ‘נשמה של משורר’, כי הם מעניקים מבט כולל ורחב יותר על המציאות. אדם שמכיר את המציאות רק מנקודת מבט מסוימת – לא יכול להיות מחובר באמת לעצמו ולעולם. ככל שאדם זוכה להתכלל עם הבריאה כולה, כך הוא זוכה להתחבר יותר גם אל עצמו.
אצלי זה לא מכוון, ה’ הוביל אותי פשוט למקום הזה, אלה התחומים שהתעניינתי בהם – היסטוריה ופיוט. קראתי הרבה ספרי היסטוריה, גם של העולם וגם של עם ישראל. לימוד היסטוריה הוא לימוד נפלאות ה’. ואצלי זה גם התחבר לפיוטים, שהרבה פעמים משקפים את התקופות והזמנים שבהם הם נכתבו. יש לי חיבה מיוחדת לפיוטים, כשאתה קורא פיוט אתה נהנה לא רק מהתוכן של הדברים אלא גם מהאופן שבו הוא נכנס למבנה של השיר, בדייקנות, בחריזה ובקפידה מדהימה. יש שם איזו אלגנטיות כזו, שהרבה פעמים תורמת – מעבר להנאת השומעים – גם לחידוד וליטוש התוכן של העניין. הצורך לברור את המילים מביא את הפיוט להיות אמצעי מיוחד במינו להסברה ולהחדרת מסרים. אבל אפשר להתחבר לבריאה גם בדרכים אחרות.