לקראת ראש השנה
ראש השנה הוא יום המלכת ה’. אנו מתפללים על המלכתו, ומשתדלים להמליך אותו עלינו מבפנים. וכמו בכל הדברים הרוחניים הגדולים, אנו הנשים פוגשות אותו בשאלות הרות גורל כמו מה לבשל לכל ארוחה, איך לגוון, איך יצא טעים, ועוד כהנה וכהנה שאלות שנשים שואלות את עצמן וגם זו את זו ככל שהחג קרב.
בשנים האחרונות, לפני שהתחלתי בבישולים לקראת החג הקדוש הזה, עצרתי והתפללתי. באופן טבעי התפללתי על הצלחת הבישולים, שהאוכל יצא טעים, שתהיה ברכה בעיסה, שהתיבול יהיה מוצלח, שבני ביתי ישמחו באוכל והוא יזין אותם. גם ביקשתי שסעודות החג יתברכו, שתהיה בהן נעימות ושמחה וקדושה, ואז הוספתי את הבקשה העיקרית – שבתוך כל עם ישראל נזכה להמליך את ה’ עלינו לקראת החג ובמהלכו. שנזכה להתפלל מכל הלב ושהתפילות יתקבלו לרצון.
העצירה הזאת של התפילה היא רגע מרגש בפני עצמו, ובעצם היא עצמה כבר חלק מהמהלך של ההמלכה.
בעז”ה השנה ראש השנה מחובר לשבת, כך שמדובר ב- 3 ימים, שלקראתם עוד נתכנן ונתלבט ונחליט ונקנה ונעמוד ונבשל ונתארגן…הלוואי שנזכה לעשות זאת מתוך שמחה ולשם שמים!
בואו תשמעו סיפור על בישול לראש השנה מתוך המלכת ה’.
לפני מספר ימים, אשה צעירה סיימה לבשל את כל המנות העיקריות לראש השנה. תשאלו איך, והרי אנחנו בתחילת אלול? תחשבו שמדובר באשה מאורגנת ומתוכננת במיוחד, או אחת שמכינה הכל כי צפויה לה לידה בקרוב? לא זה אף לא זה. אלא מעשה שהיה כך היה.
הכל התחיל כאשר היה נראה לה שהמקרר שלה התקלקל. הפירות לא ממש קרים… כידוע, איך בודקים זאת? במקפיא. טוב, היא פתחה את המקפיא וגילתה שהכל שם מופשר. הכל! בשלב הבא חיפשה טכנאי שמוכן לבוא בזריזות. אכן הוא הגיע וכמו שאתן יודעות, לכל תחום יש את הדוקטור שלו… חיפש ובדק ומצא מה הבעיה. רק צריך להחליף חלק מסוים. זה עולה כך וכך. נסע, הביא, החליף, ו – ברוך ה’. המקרר חזר לעבוד! בשורה משמחת, תודה לה’!
אלא שכעת התבררה המציאות: היום – חמישי. שעות אחר הצהריים עברו עם העבודה של הטכנאי, ולהקפיד שהילדים לא יפריעו לו, והמקרר זז מהמקום ומילא את חלל החדר, ואיך אפשר כך לבשל או לנקות? אז עוד מעט מתחילים להשכיב ילדים, ו – רגע! המקפיא מלא חלקי בשר ועוף שהופשרו!!! והרי ידוע שאסור להקפיא בחזרה, צריך לבשל.
ההבנה התחילה לחלחל לתוכה. צריך לעמוד לבשל. את כל הכמויות שיש לה במקפיא, שאיכשהו צבר מכל מיני הזדמנויות של קניות. אז יש תכנית להערב אחרי ההשכבה: בישול. היה במקפיא שלה מגוון של: בשר, עוף, פרגיות, חזה של עוף ובשר טחון.
התחושה הראשונה – אין סיכוי! בסוף יום כזה מתיש, להתחיל לבשל את כל זה? מאיפה הכוחות???
המחשבה הבאה – אין ברירה. אחרת הכל עלול להתקלקל. אוף… הצילו…
המחשבה השלישית – הרי זה לא קרה במקרה. יש מנהל לעולם! ה’ כיוון את הדברים כך.
וכך עומדת ידידתנו ומפנימה את המצב. לבשל עכשיו כאלה כמויות, משמעות הדבר לבשל לראש השנה. אז הנה מה שה’ רוצה ממני. שאעמוד עכשיו לבשל. כביכול שלח לי פתק ובו כתוב “את תכננת לבשל בשבוע האחרון? יש לי תכנית אחרת עבורך. תבשלי עכשיו!”
וואו, איזו זכות! קיבלתי תפקיד מהבוס!
חיפשה ומצאה נערה שפנויה לתת יד, וביחד, עמדו ובישלו אל תוך הלילה.
וסוף מעשה – במקפיא עומדות קופסאות מסודרות עם כל המנות העיקריות לראש השנה. ואשה אחת הלכה לישון עייפה אבל מאושרת, ידעה שה’ תכנן לה מתי לבשל והיא עשתה בדיוק בדיוק את רצונו.
אכן, אחת ההזדמנויות העוצמתיות להמליך את ה’, היא כאשר קורה משהו שלא תכננו. לעתים קרובות אין לנו הרבה בחירה מה לעשות, כיון המציאות מכתיבה את העניינים, אבל תמיד יש לנו בחירה איך לקחת את זה מבפנים. כי בכל רגע נתון, אני יכולה לבחור לעשות את הדברים מול ה’. הוא הרי “מנהל העבודה” שלי, ואם הוא מכוון אותי לעשייה מסוימת, המשמעות היא שממש כרגע אני עושה את רצונו.
הדבר נכון בכל מיני הזדמנויות, ואולי במיוחד כאשר נראה על פני השטח שהדברים קרו בגלל טעות שלי. למשל, שכחתי חפץ מסוים והנה אני צריכה לחזור למקום כלשהו כדי להביא אותו, ונניח שמדובר בהליכה מתישה או בנסיעה לא קצרה, נראה שפשוט אני משלמת את המחיר על כך שלא חשבתי עד הסוף, שלא לקחתי הכל בחשבון, תכל’ס – מחיר על פשלה שלי. אך לא כך! נכון, צריך ללמוד את הלקח כדי שבעתיד לא אחזור על הטעות, אבל ברגע הזה ממש הדברים קורים כי כך ה’ רצה. זה רגע של הזדמנות להמליך את ה’! לעמוד מולו ולעבוד אותו. הצעדים האלה שאני עושה, הם עשייה מולו. ברגע זה ממש, אני עובדת אותו – גם טכנית בכך שאני עושה את הדבר הנכון, וגם בליבי בכך שאני עומדת מולו.
באופן הזה, כל רגע יכול להיות המלכת ה’.
הרב אלימלך מליז’נסק, בצעטיל הקטן בסעיף ד’, אומר כך:
“בכל הדברים שבעולם – הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות – ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון: הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לעשות נחת-רוח להבורא, יתברך שמו, וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ובפנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו.”
ולמעשה הוא נותן לנו את הדרך לעשות את המעשים שלנו מתוך עמידה אל מול ה’, ויותר מכך: לשם שמים.
גם אם ברגע הראשון אנו עושות דברים מתוך סיבות חיצוניות יותר, האמירה הזאת לוקחת אותנו לרובד של הנשמה שלנו, רובד שבו הכל קורה במחובר עם ה’.
ההמלצה שלו היא להתרגל לומר את המילים היקרות הללו: הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לעשות נחת-רוח להבורא, יתברך שמו והוא אומר שההרגל לומר זאת בכוונה, ישפיע עלינו השפעה גדולה.
אני מציעה לרשום לעצמנו את המילים בצורה נעימה לעין, לתלות במקום בולט ולהשתדל לומר אותן לפני עשיה שמוטלת עלינו.
וכך לאורך ימות חודש אלול, וההכנות לראש השנה, נהיה מלוות בתדר הזה של עמידה מול ה’ ועשיה עבורו.
במיוחד כדאי לתת לכך מקום במהלך החג עצמו. הרבה דברים אנחנו מתכננות לגבי החג והתפילות וההתנהלות, ובד”כ רק חלקם קורים כפי שציפינו, שהרי גם ה’ תכנן לנו את החג הזה – תכנון מיוחד וסודי, מה יהיה ואיך, ומתי. תוך כדי החג אני מגלה מה ה’ תכנן עבורי, וזאת הזדמנות גדולה לעבוד אותו בשמחה. “אני רציתי שיהיה כך וכך, והנה אני רואה שקורה עכשיו משהו אחר לגמרי (אוף…) תעזור לי בבקשה לקבל את זה בשמחה, לעבוד אותך כאן ועכשיו, להיות מולך, להבין שאתה מחכה לי דווקא כאן בתוך השינוי, ולא במה שאני הקטנה חשבתי. הרי העיקר היום זה להמליך אותך!”
ומי יודע, אולי דווקא הרגע הזה, שהייתי מעצמי מוותרת עליו, קורה הדבר הכי הכי יקר של היום הזה?!
שנזכה לעבוד את ה’ באמת.
שנזכה להתפלל.
שנזכה שיתקבלו תפילותינו.
שנזכה בתוך שאר עם ישראל, להמליך את ה’ עלינו, מתוך הרבה טוב, ולראות בעינינו בקרוב את רגעי ההמלכה הגדולה שלו, בשוב ה’ ציון.