
שתי יולדות בקהילת תורת החיים מתארות את העזרה האדיבה שקבלו לשבת, וכל אחת מאירה זווית שונה בעניין
כתבה לי אחת מנשות הקהילה:
“שבת ראשונה בבית אחרי הלידה.
ביום שישי בבוקר מתקשרת אליי חברה לאחל מזל טוב, ותוך כדי שיחה היא שואלת-אומרת: “אז אתם שבת אצל ההורים?”
עניתי לה שאנחנו נשארים בבית.
“אז איך אתם מתארגנים לשבת?!”
סיפרתי לה על ארגון היולדות שדואג לנו לכל מה שאנחנו זקוקים לכבוד השבת המתקרבת. חברתי, המתגוררת באחת מערי הארץ, התפעלה מאד: “אצלנו אחרי לידה פשוט הולכים לאמא…”
השיחה עם חברתי המשיכה להדהד בראשי סמוך לכניסת השבת, כשביתנו הפך למוקד עליה לרגל – נשים, גברים, וזאטוטים עמוסי כל טוב (הרבה מעבר ליכולת הקיבול שלנו לשבת אחת), והמדהים הוא שכל משפחה לא הסתפקה במה שהיה עליה להביא, אלא הוסיפה משלה – חלה, סלט ביתי, או כמה פרוסות עוגה (או כל זה ביחד…). כאילו לא די בחסד ה”רשמי” שהם התבקשו להביא, אלא כל אחת רצתה להוסיף משלה. אפילו משפחות שכמעט לא בקשר איתנו ביומיום.
בשבת בעלי חזר מבית הכנסת, וסיפר שאחרי התפילה ניגש אליו אחד המתפללים, איחל מזל-טוב ואמר שבנותיו ישמחו לשמור על הבן שלנו כדי להקל. בעלי הודה לו ואמר שנשלם להן כמובן. האיש הזדעזע ואמר: “מה פתאום?! הן עושות את זה כחסד!”
בני משה הלך לחברים, ואני סוף סוף הלכתי לנוח, אבל לא הצלחתי להירדם. נזכרתי בהתפעלות של החברה שלי בטלפון, ובמקרר שלנו העמוס כל טוב, והתרגשתי.
חשבתי על כך שיש בעולם כל כך הרבה אנשים בודדים, שאין מי שדואג להם. התרבות היום היא כל כך אינטרסנטית, כל אחד דואג לעצמו ומחפש טובות הנאה. הרעיון של להיטיב לזולת בלי לקבל תמורה, מעורר פליאה.
עלינו להעריך עד בלי די את התרבות האחרת שיש בקהילתנו. אני שמחה וגאה להיות חלק מהקהילה, ושנזכה להחזיר לכולן בשמחות.
אך, במה זכינו שהמצב אצלנו כל כך שונה? נראה לי שזו הזכות של קהילה החיה חיי תורה. מי שחי חיים אמיתיים, מתוך תורה ועבודת ה’, מגלה בתוכו רצון פנימי אמיתי לעזור, להיטיב ולשמח את הזולת, הקרובים והרחוקים, ולצערנו הרצון הזה זר ומוזר בעולם בו אנו חיים היום.
אני מתפללת שנזכה אנחנו וכל עם ישראל, שאור התורה יאיר בנו, ונגלה את הרצון הפנימי שלנו, ונזכה לחיות בעולם של חסד ואהבה איש לרעהו”.
עד כאן הסיפור הראשון.
וכעת משהו אחר..
רציתי לציין נקודה חשובה אחת. כמה חשוב ליולדת, שהעזרה תגיע בזמן וללא עיכובים. הנה במקרה הראשון הכל היה בסדר, אבל בואו ננסה לדמיין אם זה היה קורה אחרת. אם המצב היה שרק אחרי שהיולדת נלחצה, חששה, והתחילה להכין אוכל, רק אז היא קיבלה את המיועד לה ולמשפחתה, בעוד שיכלה לפתור את הבעיה די בקלות…
אז הנה, גם זה מקרה שקרה באמת, ותשוו בין הסיפור הבא לקודמו:
“זה היה החודש הארוך ביותר בעולם, הוא נמשך להערכתי (ממש לא אובייקטיבי) לפחות חצי שנה. נכון, זה היה החודש התשיעי של ההריון השני שלי.
זה חודש שבו הכל זז לאט, גם בעבודה, גם עם בני הקטן. הוא בסך הכל בן שנתיים, ואני כבר חושבת הוא צריך לעשות הכל בעצמו. זאת כמובן בנוסף לבישולים, נקיונות, כביסות ולהיות נחמדה לכולם (שיא הקושי), אבל ב”ה זה כבר מאחוריי.
מאחוריי גם כמעט שלושה ימים של צירים; אמנם לא צירי לחץ, אבל כאלה שיכולים לשגע אפילו אנשים רגועים במיוחד (לא אני).
אני, שנגמר לי הפתיל כבר לפני חודש, לא יכולתי לסבול וכנראה שאחרים לא כל כך יכלו לסבול אותי. בכל מקרה כשהחלטנו שהגיע הזמן לנסוע לבית החולים, הכל כבר נראה אחרת והשמחה תפסה את מקום הכעס, הייאוש והכאב. אבל גם שם האחיות היו מאד לא סימפטיות; הן התייחסו אליי כאל ילדה קטנה ובכיינית (מה לעשות, כואב…). בעלי הצדיק הרגיע אותי וניסה (אוי, כמה שהוא ניסה) להיות נחמד למרות הכל.
ואז ביום שלישי לפנות בוקר, 2:43 לפי שעון ישראל בדיוק, היא הגיחה בצרחות רמות לאויר העולם.
כולי כואבת ודואבת (רציתי לידה טבעית ותראו מה קיבלתי…), מעוניינת בקצת מנוחה.
לאחר שהכל נרגע ב”ה, חזרנו ביום חמישי הביתה, שמחים וטובי לב. הכל כבר שמח ורגוע, אמנם אני קצת עייפה, אך מה זה לעומת חודש ארוך ומתסכל.
על הדלת מתנוססים שני שלטים – האחד מבני הקטן (המטפלת המקסימה שלו כתבה והוא קישקש והדביק מדבקות – נ-ה-ד-ר) והשני מהשכונה – ממש מחמם את הלב.
לא הודענו לאף אחד שנבוא, אז חמותי שתחיה כבר קודם הכינה מרק גדול עם עוף וירקות, שיהיה – שלא נרעב…
בערב כבר אחת השכנות דפקה בביישנות והציעה פשטידה שחבל על הזמן. “פשוט שווה ללדת”.
לקראת שבת כבר התקשרתי לרכזת השכונתית על זה שהשכונה מארגנת לנו אוכל. אנחנו לא כל כך מפונקים באוכל, אז מה שבא ברוך הבא.
שיא המתח…
יום שישי אני מנסה לנוח, אולי קצת לסדר, בכל זאת חודש לא ניקו פה כמו שצריך, ועוד שלושה ימים שבעלי והילד הצליחו לבלגן את הבית עד שכמעט לא זיהיתי אותו.
השעון מתקתק והשעה כבר 13:00, וצריך להביא את בני מהמעון, ובינתיים לא הגיע שום אוכל. אולי שכחו אותנו, אולי לא הייתי מספיק ברורה בטלפון. אולי היא לא מצאה נשים שיבשלו, ואולי אני סתם פרנואידית?!
נו כבר, השעה 14:00 ושבת נכנסת ב16:30. אולי באמת קרה משהו.
שכנה אחת הביאה גלידה ואחרת חלות, אבל זה לא אוכל… אולי הן עשו זאת בלי שום קשר לאוכל שאני צריכה לקבל (מעניין).
אולי אתקשר לרכזת?! לא, פאדיחות, פשוט לא נעים לי, מה אני עושה? נו, אולי אני אכין רק מרק – כמה זמן זה, 20 דקות, וקצת אורז, נו שיהיה, מקסימום אני אקפיא למשך השבוע.
השעה 15:00, סיימתי לחתוך ת’ירקות ולהעמיד סיר עם מרק, וגם לברור את האורז (הדבר שאני הכי שונאת בעולם…), והנה דפיקה בדלת ואישה מתוקה וצדיקה עומדת בפתח כולה התנצלות – “אני מתנצלת על השעה, אני מקווה שזה לא מאוחר מדי… אני עושה הובלה מכל השכונה: יש מרק ודג, תפוח אדמה, בשר וחמין, וגם סלטים. מקווה שיהיה טעים.”
והיא מתחילה בשיחת חולין על דא ועל הא… ואני מצד אחד נרגעתי – יש אוכל לשבת ב”ה, אך מצד שני כולי כועסת: למה לחכות לרגע האחרון? למה לא להתקשר להודיע, ומה אני עכשיו עושה עם סיר מרק?
אני מודה לה מקרב לב, באמת נראה טעים. היא מתנצלת שוב על האיחור ונעלמת.
ואני עם המחשבות שלי – אולי זה רק שאני סתם לחוצה, או שזה באמת לא בסדר להביא את האוכל כל כך מאוחר.
בסך הכל הן עושות לי טובה, אומר קול אחד בתוכי, אך מצד שני כל היום לא הצלחתי לנוח כי לא ידעתי מה קורה.
האוכל היה נהדר, ולכל סיר הוסיפו פתק עם ברכה, כך שאין בליבי על אף אחת. אך מה שעבר עליי עד 15:00…
המסקנה שלי
כמה ימים אחרי כן, כבר נרגעתי, וחשבתי בליבי שאם הייתי מתנהגת אחרת יכולתי למנוע את הבעיות.
איך? קודם כל להבין שלוקח להם זמן לאסוף ארוחות מכמה בתים. בפרט אוכל לשבת. רוטב יכול לנזול, להישפך אם לא נזהרים, אז צריך לעשות הכל לאט.
שתיים, למה לא הרמתי טלפון אחד פשוט לרכזת לברר מה קורה? הרי כמו שהתקשרתי להזמין לפני ימיים, מה היתה הבעייה בשבילי לחייג עוד פעם, והכל היה בא על מקומו בשלום.”