האם מותר לנו לחשוב מחדש מה אנחנו באמת רוצים בחיים? לחלום חלומות שעדיין לא חלמנו ולהתעקש עליהם כל כך עד שיתגשמו? העוצמה הפנימית של אברהם אבינו נותנת השראה
כשהיינו ילדים תמיד שאלו אותנו מה נעשה כשנהיה גדולים. אנו, בעיניים בוהקות עם המון תשוקה ואופטימיות, סיפרנו על החלומות שעברו בראשנו. הייתה תחושה שיש למה להמתין, יש למה לצפות, יש עתיד. למדנו ביסודי ואחר כך בתיכון, התגייסנו לצבא ולמדנו לתואר ראשון באוניברסיטה, אפילו התחתנו. הולדנו ילדים והתחלנו לשלם ארנונה וגז. גם עבודה מכובדת יש לנו עם פנסיה וקופת גמל. ובכל זאת, עדיין משהו חסר, משהו לא שלם… גם עוד טיול מסביב לעולם ומנוי לחדר כושר לא פותרים את התחושה הלא מוסברת הזאת שיש בלב.
פעם אמר רבי דוד מנובהורדוק:
“מדוע אין לו לאדם מה שהוא רוצה? משום שאינו רוצה את מה שיש לו. אילו רצה את מה שיש לו, היה לו מה שהוא רוצה”.
יהודי לייעודי
ישנו חוסר הערכה ליופי הפנימי שיש בתוכנו, לא תמיד אנחנו מחפשים את משמעות החיים במקומות הנכונים, ומכאן מגיעה האכזבה והחידלון.
להיות יהודי זה חתירה מתמדת לייעודי. כל אחד מאיתנו הוא יצירה אלוקית בלתי חוזרת שלא הייתה ולא תהיה עוד לעולם. עמוק בפנים, מתחת לכל שכבות הציניות והדמיונות הכוזבים, חבוי המקום הכי יפה וטהור שיש. קודש קודשים של ממש. הכל למעשה כבר כאן, בתוכנו. כל שעלינו לעשות הוא לגלות את הטוב הטמון בנו.
התקווה והחלומות לא נמסרו לילדים בלבד. גם לנו מותר להאמין שאנו ראויים לקשר אמיתי. עם עצמנו, עם בן/בת זוגנו, עם משפחתנו, עם הקב”ה.
“וירא אליו ה’… והוא יושב פתח האהל כחום היום“
בתחילת פרשת ‘וירא’, אברהם אבינו חולה מאוד. היום השלישי אחרי המילה הוא היום הכואב ביותר. ברית מילה בגיל 99 זה לא דבר פשוט. היינו מצפים שאדם חולה ישכב במיטה וינוח. אולם אברהם אבינו מוסר את נפשו ועל אף חולשתו הגופנית והשמש הקופחת בצהריים הוא יושב בפתח האוהל, זוכה לגילוי אלוקות מהקב”ה. באמצע ‘ביקור החולים’ שעושה לו הקב”ה ובשיאה של ההתגלות האלוקית הוא עוזב את ביתו ורץ לשלושת המלאכים הנדמים לו כערביים עובדי עבודה זרה. אברהם אבינו הרגיש שיותר נכון ואמיתי לקרב אנשים כאלה לקב”ה, מאשר יזכה הוא בעצמו לגילוי אלוקות. איזו עוצמה!
מהיכן שאב אברהם אבינו את העוצמה הפנימית לעבוד את הקב”ה ולחכות להשראת שכינתו –כשהיה בחולי כל כך גדול?
מסביר ר’ נתן מברסלב על הפסוק הזה: “…ואין האדם זוכה להתגלות אלוקות כי אם על ידי שיושב וממתין ומתעכב אצל פתח אהל הקדושה זמן רב. ואף על פי שבתוך כל עובר עליו מה שעובר…הוא אינו מניח את מקומו חס ושלום, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים וזמנים רבים… ומי שחושב על תכליתו הנצחי באמת וחס על חייו, אינו שב לאחור ואינו זז ממקומו, רק הוא יושב וממתין אצל פתח אוהל הקדושה” (עלים לתרופה מכתב כ”ח).
גם אברהם אבינו נאלץ להמתין ולעמול קשה כדי להגיע לקשר כל כך עמוק עם הקב”ה.
דרכו לא הייתה פשוטה, היא הייתה כרוכה בהרבה עקשנות ומסירות נפש, אולם הרצון להיות מחובר לאמת ולתכלית גברו על כל דבר אחר. בזמנים שהקב”ה היה בהסתר פנים ממנו, הוא תמיד האמין, ציפה, והמתין… לא זז מגבולות האוהל, מהמטרות שהציב לעצמו, הוא לא נסוג ולא ברח ותמיד חיכה והמתין שזה סוף סוף יקרה. ולבסוף זה קרה.
המונע הכי גדול של האדם להגשים את חלומותיו הוא האדם עצמו. רבי שלום דוב בער שניאורסון אמר ליהודי שהיה רחוק מקשר עם השם: “אל תיתן למי שאתה עכשיו להפריע למי שאתה יכול להיות”.
מותר לנו לחשוב מחדש מה אנחנו באמת רוצים בחיים. מותר לנו לחלום חלומות שעדיין לא חלמנו, ולהתעקש עליהם כל כך עד שיתגשמו, בדיוק כמו עקשנותו המבורכת של אברהם אבינו.
שבת שלום!
לתגובות: gmail.com@eladonshahar