הרבנית יפעת טל
כשאני באה לקבל החלטה, ישנם קולות שונים שמתגוששים בתוכי. למי להקשיב? מי מייצג אותי ומי לא?
תארו לעצמכן, שכשיש התלבטות בעבודת ה’ ויש קולות פנימיים שמתנצחים להם בתוכנו, היינו זוכות למעמד הבא: אני יושבת, בצד אחד שלי הקול הטוב, בצד השני הקול האחר, וכל אחד מנמק ומציע את שלו. לדוגמא: אחד אומר: “כדאי לך להיעלב ולעשות מזה עניין”, והשני טוען: “כדאי לעבור על זה, ללמד זכות ורק לשתף בתחושותייך”. אני יושבת מול שניהם, שומעת את ההצעות והטיעונים, ומחליטה מה עדיף. ואז – לוקחת את המיקרופון ומודיעה שהחלטתי, ומשתמשת במילה “אני”: “אני לא לוקחת את זה ללב אלא מלמדת זכות ומסבירה את הצד שלי”. או “אני לא מדלגת על זה, כי יותר מדי פעמים וויתרתי וכעת זה חשוב שאעמוד על שלי”, וכדומה.
ברור שבאופן הזה, היה הרבה יותר סיכוי שהייתי בוחרת בטוב, כי הרי הייתי בעמדת בוחרת!
בפועל, המבנה הפנימי שלנו שונה לחלוטין. עוד בטרם אני מתיישבת לחשוב על הדברים, לוקח היצר הרע את המיקרופון הפנימי, ומדבר בתוכי בלשון “אני” ואומר: “אני לא יכולה יותר עם זה, זה כל כך פוגע, איך עשו לי ככה, תמיד עושים לי ככה. זה סוף העולם…” ועוד ועוד.
נוצר מחטף פנימי, בו – עוד לפני ששמתי לב, נעשתה ההכרעה, נגנבה דעתי. והיצר הטוב נשאר שם, משני וחלש, ואומר: “לא כדאי לך לעשות מזה ענין, את סתם מפסידה מזה”. אבל לכי תשמעי אותו כשאת כבר מרגישה זוועה…
אחד הדברים המרכזיים בעבודה האישית, היא המוכנות שלנו לוותר על ההזדהות עם התחושות שלנו, ולהפוך לבוחרות. כלומר, גם אם אני מרגישה בעוצמה רבה משהו, וגם אם אני מרגישה זאת כבר הרבה זמן, סיכויים רבים שבאופן בלתי מודע נעשתה פה בחירה שלי לכיוון מסוים, ואם אתבונן בזה, אראה שיש לי בחירה לחשוב על כך באופן שונה לגמרי!
הקושי הוא להפריד ביני לבין התחושות שלי, שהן כל כך מוחשיות, כאילו זה כך ואין שום אופציה לראות את זה אחרת!
שנזכה לבחור באמת!