יחס של אהבה עזה מאיתנו לקב”ה – האם זה אפשרי? איך להגיע לזה? הרב אביחי מתווה דרך פשוטה, דרך רגשות שממילא יש לנו

רציתי לשאול: הרבה פעמים מדברים על כמה שאנחנו משמחים את ה’ על ידי קיום המצוות ועמידה בניסיונות וכו’. “שולפים” את האמירה הזו בתור נימוק “משכנע” למה כדאי לי להתאמץ – כי ה’ מאוד ישמח מזה.
אבל מה לעשות שאני אמיתי עם עצמי, ומצטער לומר, אני באמת לא מבין למה שיהיה אכפת לי מזה שאני משמח את ה’?
אמנם נכון שכשאדם משמח מישהו שהוא אוהב, הוא עצמו שמח מזה מאוד, אבל איך אפשר לאהוב את ה’ כמו שאוהבים מישהו מוחשי? הרי ה’ הוא משהו שאני לא יכול להשיג אותו בכלל!
תשובה: שאלתך חשובה מאוד מאוד. היא נוגעת בשורש הרצון הפנימי שלנו ובשורש עבודת ה’. השווית בצדק בין לשמח את ה’ – ובין לשמח אדם אהוב. ובאמת גם חז”ל הישוו זאת ואמרו שאת אותם כוחות של אהבה בין ה’ לעם ישראל, אנו מוצאים גם באהבתו החומרנית של שכם בן חמור לדינה. גם הרמב”ם כותב שאהבת ה’ צריכה להיות באותה רמה של אהבת אשה, שכל הזמן רודפים אחריה וחושבים עליה ולא יכולים לחיות בלעדיה.
ואם כן, כדי להבין מדוע לאהוב כל כך את ה’, צריך להבין למה כשאדם אוהב מישהו הוא חושב עליו בכל רגע פנוי; למה זו מחשבה בלתי נשלטת?
נראה לי שהסיבה היא משום שהאדם מחפש ורוצה הנאה, עונג, דברים משמחים. וכשיש דבר כזה האדם מייד חושב עליו באופן אוטומטי.
(אמנם נכון שגם כשיש דבר מפחיד האדם חושב עליו אוטומטית בעל כורחו, אבל על זה הוא לא רוצה לחשוב, ואם יהיה לו גם דבר שהוא אוהב מאוד, הוא ירצה לחשוב עליו כל הזמן במקום על הדבר המפחיד).
זהו כוחה של האהבה.
ממילא יוצא שכדי שהקשר עם ה’ ישמח גם אותי ויהיה מלא באהבה, אני צריך שהקשר אליו יהיה כייפי, משמח, מענג. שזה הדבר שהכי ישמח אותי.
איך?
- להבין שכל מה שאנו נפגשים אתו בעולם הוא גילוי של ה’. גם הדברים הגשמיים וגם המחשבות וההרגשות והדמיונות שלנו, שהם דברים רוחניים.
- כל דבר טוב וכל דבר אהוב, גם עצם הרגש של האהבה, הם רק פירורים והארות קטנות מטובו הגדול של ה’.
- להבין שה’ אוהב אותנו מאוד, מטיב לנו כל הזמן, רוצה בהצלחתנו, ומסייע לזה.
- להבין גם שאנחנו שותפים לה’ במטרה ובתפקיד – להביא את העולם לגאולה השלמה.
- להבין שהוא יתברך באמת אוהב אותנו, תמיד, גם כשאנחנו חוטאים ונופלים.
- והוא רוצה שנעבוד אותו דווקא מתוך אהבה ושמחה, כי הוא רוצה שנהיה שמחים ושנתענג ושנהיה מרוצים מעצמנו. שכך ציוונו: “ואהבת את ה’ אלוקיך…” “לאהבה את ה’ אלוקיכם ולעבדו…” “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”.
וכשזה יהיה היחס, המחשבה ממילא תרצה להגות בה’ יתברך בכל רגע פנוי, כי המחשבה בורחת לדברים שמשמחים אותה.
כאשר היחס בינינו ובין ה’ הוא יחס של אוהבים, ממילא – כמו שאמרת בצדק – “כשאדם משמח מישהו שהוא אוהב, הוא עצמו שמח מזה מאוד”.
ההתבוננות הזו דורשת עבודה רוחנית פנימית, אבל לולא עבודה זו, חיינו ומעשינו חסרים את העיקר: את הקשר העוצמתי בינינו ובין בוראנו, אשר עליו גם צווינו: “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך”.