כיצד אכילתנו מתקנת את חטא האדם הראשון?‏

על העשייה החשובה והתיקון שניתן לעשות באכילת פירות בט”ו בשבט, ובאכילה בכלל

עם ישראל נוהג לחגוג את ט”ו בשבט למרות שאינו חג בתורה, וגם לא בתורה שבעל פה, אלא רק תאריך לעניין תרומות ומעשרות; ציון זמן שעל פיו קובעים את מניין שנות הפרי. נהגו לא לומר ביום זה ‘תחנון’ בתפילה, ולציין זאת בעריכת סדר ט”ו בשבט ובאכילת פירות (ובנטיעות).

הסיבה להנהגה זו היא הנהגת המקובלים, על פי סדר מיוחד בספר “פרי עץ הדר”.

והשאלה – מדוע?

אדם הראשון נצטווה ציווי אחד בגן עדן: לאכול. “מכל עץ הגן אכול תאכל”. זה מביאנו להבנה שאכילה אינה רק צורך אלא גם אידיאל.

האדם נברא כדי להעלות ולתקן את העולם הגשמי, ולהפוך את העולם הזה לעולם הבא. האכילה מעלה את החלקים הנמוכים יותר של הבריאה למדרגת אדם ואף למדרגות רוחניות. היא נותנת חיוניות וכוח לפעול. אלא שיש סכנה שבמקום להעלות את החומר, החומר יוריד אותנו אליו.

מה גורם לקונפליקט הזה?

באכילה אנו בעצם מקבלים, קולטים מציאות שמחוץ לנו, על מנת לתת. כך זה האידיאל בעולם הזה, וזו הייתה מדרגת האדם הראשון. גם מצוות זה עשיית דברים שמחוץ לנו, וקליטתם אצלנו על מנת להשפיע. אך באכילה יש גם סכנה ליפול, לקבל על מנת לקבל.

אדם הראשון נפל בגלל חושי וכוחות הטבע, במקום לקדש ולהעלות אותם. מאז הוא הכניס טומאה וקליפות לתוך הטבע. “ארורה האדמה בעבורך”. ואחר כך נאמר אצל קין “ארור אתה מן האדמה… לא תוסף תת כוחה לך”. ובהמשך נכתב “מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות”.

העולם לאורך שנותיו הוא מסע של תיקון הטבע, תיקון האדמה מקללתה. להגיע לארץ ישראל ולקדש אותה. וה”הפי- אנד” הוא “וכיפר אדמתו עמו” ויש עוד פסוקים רבים בנביאים על השפע שתוציא האדמה.

בעצם, הגאולה השלימה היא לחזור למצב של אדם הראשון לפני החטא – לקדש את הטבע. שהרי את גאולת הרוח השגנו כבר ביציאת מצרים.

אכילה מפירות ארץ ישראל – מתקנת זאת. הפירות הם קדושים, מכוח השכינה שבארץ, שנכנסת לפירות. בארץ ישראל אפשר להצליח לקדש את הטבע, כי הטבע שלה קדוש.

אז איך מתקנים?

• על ידי עצם הנטיעה בארץ ישראל, הפרחתה והוצאת כוחותיה. “שכן בארץ אשר אומר אליך” – “הווה זורע הווה נוטע הווה נציב”. “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”. תיקון ארץ ישראל מביא תיקון לעולם כולו. ומזה מובן מדוע “אין לך קץ מגולה מזה” – ארץ ישראל חוזרת ופורחת אחר שאסרה כוחותיה באזיקים 2000 שנה. זה סימן שהטבע חוזר לעלות ולהשפיע. וביתר עומק – השכינה חוזרת לקבל שפע ולהיבעל ולעשות פירות אחר ימי ריחוקה ונידותה.
• גם הערלה, הפירות הצומחים בשלושת השנים הראשונות של העץ ואסורים באכילה, קשורה לביאה לארץ. מכיוון שעדיין יש קליפות באדמת הארץ, שיוצאות בשלוש השנים הראשונות. וכמו גם עורלת הגוף, שבתחילה נברא האדם הראשון מהול, והעורלה היא בגלל החטא והטומאה, ועלינו מוטל לתקן את הגוף ולהסירה. ובגלל שיש עדיין ערלה בארץ, לכן אין לנו שליטה מוחלטת עליה ולא כולה בידינו.
• בשנה הרביעית ‘נטע רבעי’ (את הפירות שצומחים בשנה הרביעית של העץ יש לאכול רק בירושלים) – קודש הילולים ומביאים אותו לבית המקדש ולירושלים – שורש הקדושה, המקור. גם ה’תרומות והמעשרות’ הם אותו עניין.
• על ידי ברכה וכוונה ליהנות מטוב ה’ ולשמוח בו – מעלים ומתקנים את האוכל שאנו אוכלים.

יש ברכה שמברכים אחת לשנה, בחודש ניסן – “וברא בו בריות נאות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם”. מטרת ה’ היא ליהנות אותנו, ולכן הוא ברא עולם כל כך יפה. כשאנו נהנים הנאה נכונה וטהורה – הוא נהנה ושמח לראותנו, כמו אבא ובן.

בט”ו בשבט מתחיל שפע הפירות, זמן התחלת התיקון.

באכילת פירות, ובעיקר באכילת פירות ארץ ישראל בט”ו בשבט, אנו מעוררים את קדושת הטבע, על ידי שמחה מטוב ה’ שבטבע, שמחה מהשפע הגדול, ורצון להשתמש בכל השפע רק לטובה בצורה הנכונה. על ידי כך אנו מקרבים את הגאולה השלימה.

כמו שכתוב בברכת “על המחיה”, שמטרת “ובנה ירושלים עיר הקודש” היא “ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברככה עליה בקדושה ובטהרה”.

ומכוח תיקון הגשמיות והאכילה בארץ ישראל, תתפשט קדושת הטבע גם לעולם כולו (אוצרות רמח”ל).