חביבות האדם בעיני ה’ – לפי עשיית תפקידו בעולמו

חשוב לברר מבחינה תורנית ואמונית, את היחס בין הלומד תורה ש’תורתו אומנתו’, לבין מי שפעילות אחרת היא אומנותו.

מקורות רבים בחז”ל מלמדים על חשיבותה העצומה של התורה ועל חשיבותם הגדולה של תלמידי החכמים וחביבותם לפני ה’. אולם מקורות רבים בחז”ל מלמדים גם, כי ה’ שמח בכל אדם בהתאם לעשיית תפקידו הנכון, ושהחשיבות בעיני ה’ אינה נמדדת רק בכמות שעות התורה, אלא בעיקר בשאלה כמה האדם מקדם את ייעודו בעולמו.

יש מקור בוטה על כך במסכת חגיגה: ‘שלשה הקב”ה בוכה עליהן בכל יום: (א) על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, (ב) ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, (ג) ועל פרנס (מנהיג) המתגאה על הציבור’. יש כאן שאלה: אנו מבינים מדוע ה’ בוכה על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, אולם מה אכפת לה’ אם יש מישהו שלא בנוי ללמוד הרבה תורה ובכל זאת לומד?

נראה שדווקא המקרה השלישי יעזור לנו להבין זאת: מנהיג המתגאה על הציבור, גם הוא גורם לבכי של ה’. מדוע? משום שבכי נגרם כאשר יש אכזבה קשה, פספוס. אדם שקיבל מאת ה’ כוחות גדולים להנהיג ולנהל והוא משתמש עם זה בשביל להתגאות ולהשפיל, גורם לבכי גדול על פוטנציאל מוחמץ. ואם כן, שלושת הדוגמאות שמביאה הגמרא, הם דוגמאות לפוטנציאל גדול שמוחמץ. ה’ ברא בעולמו תפקידים רבים וברא אנשים שונים שימלאו תפקידים אלו. לכן הוא בכוונה יצר את בני האדם באופן שלא כולם בנויים נפשית ללימוד אינטנסיבי מבוקר עד ערב במשך שנים. ובעת שאדם שקיבל תפקיד מסויים מתעקש לעשות דווקא תפקיד שאינו מתאים לו, אזי יש פה החמצה גדולה.

לכן כל יהודי צריך לנסות את כוחו בלימוד התורה על כל מרחביה ורבדיה, ובמשך הזמן נשמתו של האדם מכוונת ומלמדת אותו מה תפקידו העיקרי. וכמובן חשוב מאוד להתייעץ עם בעלי ניסיון שיעזרו לכוון ולמנוע טעויות זיהוי. אולם מכל מקום, לאחר שהוברר לאדם בעזרת ה’ מה התפקיד שלו, הוא צריך לעשות זאת בשמחה, לכתחילה, ובצורה הטובה ביותר. ועליו לדעת שזהו רצון ה’ ממנו, וכי חביבותו לפני ה’ יתברך גדולה מאוד, ואין ערכו פחות כלל. וכאשר יפעל כך, יוכל להגיע לדביקות בה’ תמיד.

חשוב לשים לב לנקודה אחרת: מנהיגי הציבור, הקובעים בהיררכיה הציבורית ובשאלות ההלכתיות, אלו תלמידי החכמים. זהו תפקיד שה’ נתן להם. וכן צריך לנהוג בתלמידי חכמים כבוד, משום שהם נושאים את התורה. אולם אין זה סותר את הדברים לעיל, שבמדרגה הרוחנית ובחביבות לפני ה’ אין הבדל עקרוני בין החקלאי, הרופא והתלמיד חכם, אם כולם מכוונים מעשיהם לשם שמים ומשתדלים לעשות את רצונו ולהרבות את כבודו. כולם אהובים ברורים ונעימים בעיני ה’.

ראה גם: לימוד תורה או מקצוע?