ניסן לברון
הרב הצדיק שלמה וולבה זצ”ל היה מגדולי המשגיחים בישיבות בזמננו ומחנך גדול. ספריו, כגון “עלי שור”, נחשבים כספרי יסוד בעבודה הרוחנית המוסרית. יש ספרים מרתקים המתארים כיצד בזמן מלחמת העולם השנייה עסק במסירות נפש בהצלה רוחנית וגשמית של בנות ישראל ניצולות שואה, ופועלו תועד בספרים מרתקים שכתבו תלמידותיו.
כהורה צעיר, זכיתי לפגוש אותו כמה פעמים. יום אחד הוא הגיע לתת שיחת מוסר בישיבה בה למדתי. אדם ישיש, רזה וצלול וממוקד מאוד בחשיבתו ודיבורו. אני זוכר כיצד דבריו הרשימו אותנו. אחרי כן הגעתי לביתו בירושלים לשאול איזה שיטת טיפול רגשי עדיפה לילד שהיה זקוק לה. הוא קיבל אותי ישוב בחדרו הקטן בנינוחות, ובסיום השיחה חייך ואמר “מן הסתם ילד יעדיף טיפול באמצעות משחק…”. מילים פשוטות לכאורה, המקפלות בתוכן חכמת חיים גדולה.
ספרו “זריעה ובניין בחינוך” הוא ספר קטן ודק מאוד, מעט המחזיק את המרובה. מצאתי בו יסודות חשובים בחינוך, מוגשים בצורה קלה וברורה. הנה טעימות:
צמיחה ובניין
בתפילת עמידה אנו מברכים שתי ברכות בעניין ירושלים ; בונה ירושלים, ומצמיח קרן ישועה. האחת שה’ בונה 
ירושלים, והשנייה שה’ מצמיח את המשיח.
צמיחה ובניין – אלו שתי פעולות שונות.
צמיחה היא תהליך טבעי בעולם הזה: מה שנזרע באדמה צומח מעצמו. עץ צומח מאליו. פרח צומח מאליו.
בניין הוא דבר שאדם עושה. מניח יסוד, ואחר-כך מניח נדבך על-גבי נדבך עד שהבית מוכן.
בורא העולם מנהיג את העולם בשתי הנהגות אלו גם יחד. בצירוף של שתיהן הוא מביא את העולם לידי התכלית האחרונה.
*
עניין הצמיחה והבניין בחינוך ילדינו וגם בחינוך עצמנו: אם רוצים שהילד יצמח ליהודי הלומד תורה ומקיים מצוות צריכים לזרוע בו את הזרע של תורה. הוא אשר אמרו חז”ל: קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע. תורה מה היא? “תורה ציוה לנו משה” (סוכה מ”ב.). דברים אלו הם הם הדברים שבהם יהיה שורש דיבורו.
זוהי הזריעה. הילד שומע לראשונה בחייו שיש לנו תורה, והיה לנו נביא גדול, משה רבנו עליו השלום, והוא ציווה לנו לקבל אותה עם מצוותיה.
כמובן, לאחר שהתבואה נזרעה, והיא מתחילה לצמוח, היא זקוקה לגשם. כך גם ילד, אחרי זריעה ראשונה זו, הוא זקוק ל”גשם” מרווה ומצמיח אותו. אצל הילד זוהי האווירה החמה של הבית והיחס החם אליו מצד אביו ואמו, ויחד עם זה – הדוגמה החיה של ההורים, בקיום מצוות בשמחה ואמירת ברכות בכוונה.
*
על הבניין שבחינוך אנו מוצאים בפרקי אבות: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא. כאן לימדונו חז”ל שיש דרגות בתהליך בניין האדם לתלמיד חכם, והחינוך למדרגות אלו צריך להיות מותאם להתפתחות הטבעית של הילד.
זהו כלל גדול בחינוך. אסור לדרוש מהילד דברים שמצד גילו והתפתחותו עדיין אינו מסוגל להבינם ולקיימם, הוא ימאס בהם ויתחמק מהם עד כמה שיכול, וזה גורם נזק רב להתפתחות הרוחנית שלו. ילד הוא יצור חי. הוא גדל, וכמו שהוא גדל בגופו, כך הוא גדל בנפשו, ברוחניותו. גידול של ילד צריך טיפוח, כמו גידול של עץ או של תבואה.
*
דגש מיוחד צריך לשים כאשר מדובר בתהליך של זריעה. אם רוצים שיצמח משהו מסוים – צריך לדייק ולזרוע בדיוק את הדבר שאותו רוצים, ואחר כך הזרע יצמח מעצמו בתהליך הטבעי.
מצד שני, יש בניין. צריכים לבנות אדם. אי אפשר לסמוך על הצמיחה העצמית לבדה. אם אני בונה ילד ומקנה לו מעלות, ואיני מתייחס לכוח הצמיחה שלו – אזי כוח הצמיחה הולך ומתנוון, והילד נהיה רובוט. הוא עושה מה שאמרו לו, אבל אין בו חיות פנימית. כשהילד הזה יגדל – גם אז יעשה מה שצריך, אבל יוזמה עצמית לא תהיה לו. מפני שיוזמה עצמית באה מכוח הצמיחה, וכוח הצמיחה כבר מזמן התנוון ונרקב. נשאר “אדםרובוט”.
אם נותנים לילד לצמוח ולגדול מבלי לבנות אותו – יוצא פרא אדם. אם בונים את הילד מבלי להתייחס אל כוח הצמיחה שבו – עושים ממנו רובוט.
הצירוף של שני הדברים יחד, של כוח הצמיחה ומעשה הבניין, זהו החינוך.
לבנות יחס חם
חינוך הוא תהליך שצריך להיות לכתחילה לטווח ארוך.
כבר כאשר הילד בן שנתיים או שלוש שנים, צריך לדעת ולקחת בחשבון שכשהילד יהיה בן ארבע-עשרה – חמש-עשרה, הוא יהיה בתקופה קשה מאוד.
כדי לעבור את התקופה של גיל ארבע-עשרה בשלום, הוא צריך להיות קשור עם ההורים שלו ביחס חם.
אם ההורים מתייחסים בתקיפות אל ילד בן שנתיים, שלוש או ארבע, אם מחנכים בחינוך נוקשה, אם מכים אותו ודורשים ממנו מעבר ליכולתו – הורסים את היחס החם של הילד אל ההורים.
אמנם בשלב מוקדם כזה עדיין לא מתגלה החסרון של היחס. הילד עדיין זקוק להורים, הוא אוהב את ההורים. אבל אחר כך, כשהילד בן ארבע-עשרה, באים ההורים מופתעים וצועקים: “אינני מבין מה עם הילד שלי, הוא לא מדבר אתי כלל, הוא לא מספר לי שום דבר, אין לי מושג מה הולך אצלו”.
כשההורים באים ושואלים אותי מה לעשות, אני שואל אותם: “אמור לי, היכית את הילד כשהיה בן שלוש?” והוא עונה: “כמובן, הרי הייתי צריך לחנך אותו”. אזי אני משיב: “עכשיו אתה משלם בעד המכות שנתת לו אז”.
המכות והיחס הנוקשה מפעפעים בתת-ההכרה של הילד מבלי שהוא יודע, הדברים נסתרים בתוך נפשו, ובזמן ההתבגרות הדבר יוצא ומתגלה, וההורים רואים שאיבדו את היחס אל הילד. בשבילם זה צער גדול, ובשביל הילד נזק גדול.
החינוך של ילד קטן צריך להיות לטווח ארוך. ההורים צריכים לבנות יחס חם אל הילד, כך שכאשר יהיה הילד בתקופת הבגרות, שהיא תקופה קשה, היחס החם הזה יעמוד לו ויעזור לו.
מתוך “זריעה ובניין בחינוך”, הרב שלמה וולבה זצ”ל. הוצאת פלדהיים
הקלדת הטקסט באדיבות אתר לב אבות