הרבי שמרים נשמות

אלפים רבים חייבים לו את חייהם הרוחניים. תורתו ושיריו ממשיכים להעניק השראה גם עשרות שנים אחרי שנפטר. לכבוד יום פטירתו של רבי שלמה קרליבך זצ”ל, שהרים המוני נשמות מעפר – שני אנשים מספרים, כל אחד בדרכו, כיצד אהבת הישראל הידועה של ר’ שלמה ממשיכה לחמם ולהזין את נפשם

שיחת לילה עם רב שלמה

מילים ולחן: אהרון רזאל

אהרון רזאל חוזר משמחת שבע ברכות בו שר את ניגוני קרליבך. הוא נרגש ממה שהוא רואה סביב דרכו המיוחדת של ר’ שלמה, וכותב ומלחין מכתב אישי לרב השואל אותו “מה הסוד שלך?”

רֶבּ שְׁלֹמֹה,

עַכְשָׁו לַיְלָה בִּירוּשָׁלַיִם. אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי בְּנַחְלָאוֹת וְכוֹתֵב לְךָ.

רֶבּ שְׁלֹמֹה, לֹא נַחְתָּ לְרֶגַע, בְּשָׁעָה כָּזוֹ הָיִיתָ חוֹזֵר מֵאֵיזוֹ הוֹפָעָה עִם כַּמָּה חֶבְרֶ’ה, מַמְשִׁיךְ אִתָּם לַמָּלוֹן וְלוֹמֵד עַד הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה. אַחֲרֵי שֶׁהֵם עוֹזְבִים, אַתָּה נִגָּשׁ לַטֶּלֶפוֹן, וּמִתְקַשֵּׁר לְכַמָּה מֵהַחֶבְרֶ’ה שֶׁלְּךָ מִסָּבִיב לָעוֹלָם שֶׁצְּרִיכִים מִלַּת עִדּוּד אוֹ נֶחָמָה.

זֶה עַתָּה חָזַרְתִּי מִשֶּׁבַע בְּרָכוֹת לְזוּג צָעִיר.

שַׁרְנוּ שָׁם כָּל הָעֶרֶב שִׁירִים שֶׁלְּךָ. אַתָּה בֶּטַח יוֹדֵעַ, כָּל הָעוֹלָם שָׁר הַיּוֹם שִׁירִים שֶׁלְּךָ.

הָיוּ שָׁם אֵיזֶה מֵאָה יְשִׁיבֶע בּוּחֶערְ’ס. “גֶּעוַאלְד”! אֵיךְ שֶׁשָּׁרוּ “שִׁפְכִי כַּמַּיִם”…

מָה הַסּוֹד שֶׁלְּךָ, רֶבּ שְׁלֹמֹה?

כֻּלָּם הַיּוֹם מְנַסִּים לְהָבִין, לְחַקּוֹת אוֹתְךָ, לִלְמֹד אוֹתְךָ, לְפַצֵּחַ אֶת כָּל הַחִידוֹת. עוֹשִׂים עָלֶיךָ סְרָטִים, סְפָרִים, פֶסְטִיבָלִים. סִפְּרוּ לִי שֶׁמַּעֲלִים מַחֲזֶה עָלֶיךָ בִּ”בְּרוֹדְוֵוי”. וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ לְנֶגֶד עֵינַי הוֹלֵךְ בַּלַּיְלָה בִּשְׂדֵרוֹת בְּרוֹדְוֵוי, מְחַלֵּק אֶת הַכֶּסֶף שֶׁהִרְוַחְתָּ בַּהוֹפָעָה לַהוֹמְלֵסִים שֶׁל רֹבַע הָ’אַפֶּר וֶוסְט’ בְּמַנְהֶטְן, עִם הוֶסְט הַנִּצְחִי שֶׁלְּךָ וְהַכִּפָּה הַזֹּאת שֶׁנִּרְאֵית כְּאִלּוּ קָנִיתָ אוֹתָהּ בַּחֲנוּת מַזְכָּרוֹת לְתַיָּרִים בִּרְחוֹב בֶּן יְהוּדָה.

כְּאִלּוּ לֹא בְּמִקְרֶה… הָיִיתָ תַּיָּר. תַּרְתָּ אַחֲרֵי נְשָׁמוֹת אֲבוּדוֹת, נְשָׁמוֹת שְׁבוּרוֹת.

וְלָמָּה הַשִּׁירִים שֶׁלְּךָ כָּל כָּךְ שְׁמֵימִיִּים?

כִּי לֹא הֶחְשַׁבְתָּ אֶת עַצְמְךָ לְמַלְחִין חָשׁוּב. לֹא רָדַפְתָּ אַחֲרֵי לְהִיטִים כְּמוֹ רַבִּים. הָיִיתָ צִנּוֹר. מְחֻבָּר יְשִׁירוֹת

לְהֵיכַל הַנְּגִינָה הַמִּסְתּוֹרִי. רָצִיתָ לִפְתֹּחַ אֶת הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם. לְהָשִׁיב יְהוּדִים הַבַּיְתָה,

לְהָשִׁיב לֶב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.

פַּעַם בְּאֶמְצַע קַבָּלַת שַׁבָּת בַּכֹּתֶל. וַאֲנַחְנוּ מְקַפְּצִים. רָאִינוּ אִישׁ מִסְתַּכֵּל עָלֵינוּ מִן הַצָּד בְּמִין מֶתַח כָּזֶה.

בְּלִי כִּפָּה. אוּלַי בִּכְלָל הָיָה אֵיזֶה תַּיָּר שֶׁהִגִּיעַ פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַתְּפִלָּה.

אֲנִי מוֹדֶה, הִבַּטְתִּי בּוֹ קְצָת מִתְנַשֵּׂא. מַרְאֶה לוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁלָּנוּ.

בְּסוֹף קַבָּלַת שַׁבָּת, רֶבּ דּוּוִיד חִפֵּשׂ חַזָּן לְעַרְבִית, הִסְתּוֹבֵב אֶל הָאִישׁ הַזֶּה וְאָמַר לוֹ: hey brother you wanna doven? אָחִי, רוֹצֶה לִהְיוֹת הַחַזָּן שֶׁלָּנוּ?

הָיָה לִי בָּרוּר שֶׁרַק תַּלְמִיד שֶׁלְּךָ יָכוֹל לוֹמַר דָּבָר כָּזֶה. אַתָּה תָּמִיד נָתַתָּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כָּבוֹד לְכֻלָּם.

תָּמִיד נָגַעְתָּ “מֵעֵבֶר”. רָצִיתָ לָקַחַת אֶת כֻּלָּנוּ “מֵעֵבֶר לָעוֹלָם הַזֶּה”.

רֶבּ שְׁלֹמֹה, הַיּוֹם אַתָּה שָׁם לְמַעְלָה. אֲבָל עֲדַיִן מְגַלִּים שִׁירִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּךָ, נִגּוּנִים שֶׁהִסְתַּתְּרוּ.

אָז כְּמוֹ שֶׁאַתָּה עֲדַיִן כּוֹתֵב שִׁירִים שָׁם לְמַעְלָה, דַּע לְךָ, עֲדַיִן צְרִיכִים אוֹתְךָ פֹּה, שֶׁתְּלַמֵּד אוֹתָנוּ וְתִקַּח אוֹתָנוּ מֵעֵבֶר

לִרְאוֹת מֵעֵבֶר, לִרְצוֹת מֵעֵבֶר, לֶאֱהֹב מֵעֵבֶר.

בְּאַהֲבָה,

אַהֲרֹן

הודיה ארד, מנשות קהילת “תורת החיים”, מספרת על קריאתו של ר’ שלמה שנשמעת בתוכה

השעה אחרי אחת בלילה.
אנחנו בארומה אספרסו בר. ככה כתוב פה בשלט… פתוח 24 שעות.
התיישבנו לשתות קפה (אחרי בילוי בטר”מ) כדי לא להירדם בנסיעה וסתם כי יש משהו באווירה של הלילה, משהו שרק אלה שאוהבים את הלילה יודעים להסביר.

מוזיקה לועזית, אנשים עייפים, נערים בלי תכלית… אח כמה כאב… שרירי הלב שלי אף פעם לא הולכים לישון, גם בשעות האלה… אולי בעיקר בשעות האלו הם לא הולכים לישון…

המבוגרים שצריכים להיות פה לא נמצאים, וגם אם במקרה הם כן – הם טרודים מדי במסך שלהם שמשכיח הכל, ועסוקים מכדי לשמור על הנערים והנערות שגדלים בדיוק עכשיו בין מועדון לבר…

אין מי שישמור. ככה התחושה.

והשרירים שבלב שלי מתחילים להתכווץ.

אני מכירה את התחושות האלו, הן באות להזכיר לי שיש לי תפקיד. כמו איזה ניגון ודיבור של ר’ שלמה קרליבך שנכנס לי ללב ומזכיר לי שגם כאן, בתוך הפורקן שהן מבקשות, בתוך כל הטירוף, הנשמות הללו צמאות…

לילה. אני משתוקקת להגיע הביתה. אין לי כוח אפילו להשחיל משפט, חיוך, שום דבר.
אבל הצו משמים אינו מרפה…

אז אני אומרת בתוך ליבי פרק תהילים ממש בלי קול, ועולה על האוטו, חזרה הביתה…
היו ימים שהייתי מסתובבת בקניונים וברחובות תל אביב… לא יכולתי להשאיר אף אחד לבד, בלי אלוקות.
היום אני במקום אחר.
יש לי משפחה להאיר בה.
ויש לי מדרשה של בנות בעלות תשובה שצריכות את כולי…
אבל לכבוד ר’ שלמה שיום פטירתו חל השבוע, אני מתפללת שאולי אזכה פעם בחודש לצאת להפיץ את האלוקות הלאה. או לפחות להתפלל על זה…