הרב שמואל טל
מותר לילד לשאול, ולהורים לקבל ביקורת. אמון וענווה מאפשרים ערוץ פתוח בין הילד להוריו וכולם יוצאים נשכרים
על מנת שנושא ההקשבה יוכל לבוא לידי ביטוי בשלמות, הילד צריך לדעת שמותר לו לשאול הכל: שאלות באמונה, קושיות על דרכם של הוריו וכדומה. אדם המאמין בדרך שבה הוא הולך, צריך לשדר שלגיטימי לשאול שאלות, וילדיו אינם חייבים לקבל את דעתו כמובנת מאליה; ראשית, מפני שאדם שמאמין בצדקת דרכו, מאמין בקיומן של תשובות לשאלות עליה. שנית, אדם שמחפש אמת ישמח לשמוע שאלות שיעזרו לו להגיע אל אמת מדויקת יותר.
כמו כן, יש לאפשר לילדים להעביר ביקורת. היכולת של ההורה לקבל ביקורת, בונה את האמון של הילד בהוריו; הוא מבין שהם מבררים את האמת שלהם וממילא הוא יכול לסמוך על דעתם. אין זה אומר שניתן להעביר ביקורת בכל צורה שהיא. כאשר הבן שואל שאלות באמונה או מעביר ביקורת, הוא נדרש לעשות זאת בצורה יפה ומכובדת ובאופן ענייני.
לילד צורך אמיתי בבירור דרכו
חשוּב להבין שהצורך של הנוער בבירור הדרך הוא עמוק מאוד; תהליך ההתבגרות שעבר ההורה, סייע בידו לעלות על מסלול חיים מוגדר ומסודר שבו הוא מתקדם. למרות היתרונות של מציאות זו, שבה האדם הולך בדרך ברורה ואחידה, יש לה גם חסרונות: כאשר אדם הולך בדרך מוגדרת, הוא עלול שלא לראות את הטעויות בדרכו. ויתירה מזו, ככל שירבה ללכת בה, כך יקשה עליו לזהות את הכשלים שבה. לעומתו הנער, כאשר הוא הולך בדרך אביו, יכול ביתר קלות לזהות את הטעויות שבדרך, וברצונו לנעֵר אותם וללכת בדרך אמיתית ומדויקת יותר.
צריך להבין שהקב”ה נתן בלבבות הדור הבא את השאיפה להתקדם עוד יותר לכיוון הטוב, ולהגיע למקום גבוה יותר. כאשר ההורים מבינים זאת, אזי: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”[1] – הילדים שלא התייאשו מלתקן את המציאות, בסיוע חכמת ההורים וניסיון החיים שלהם – יכולים לקדם את הרצון שלהם לשלימות, במקום להילחם בו. הם מעודדים אותם למצוא את נקודת האמת שלהם וללכת איתה קדימה. לא כסתירה למעשיהם של ההורים, אלא כהמשך ישיר של הבירור שגם ההורים עשו בצעירותם.
קבלת הביקורת אינה מסתכמת בהודאה בטעות. כאשר הבן מגלה טעות בדרכם של ההורים, עליהם לשנות את דרכם כפי יכולתם. מלבד החיוב של ההורים כלפי עצמם ללכת בדרך אמיתית יותר, יש כאן לימוד חינוכי כלפי הבן; הוא יראה האם ההורים מתפשרים על דרכים ממוצעות, או שהם מוכנים לשנות את דרכם על מנת ללכת בדרך אמיתית יותר, ויקח מזה דוגמה אישית לעצמו.
לקבל בענווה
היכולת לקבל ביקורת מהילדים דורשת הרבה ענווה. באופן כללי, כל אדם מאמין בצדקת דרכו; שאילולא האמין בדרך זו – לא היה הולך בה; וממילא קשה לו לקבל ביקורת. קשה עוד יותר כאשר הביקורת נאמרת על ידי מי שקטן ממנו בחכמה ובמניין. גם אנשי חינוך ורבנים צריכים להיזהר בכך; דווקא מי שהתגדל בתורה או שהוא איש חינוך ותיק, מבין בנושא החינוך, עלול להתקשות יותר להבין שיתכן והוא טועה, ובנו הקטן יכול לזהות לעיתים את הבעיה טוב ממנו.
הקשבה בענוה מאפשרת לשכנע ולהנחיל אמת
מצד שני, אם אכן ההורה היה פתוח לקבל ביקורת, בדק את עצמו בכנות והגיע למסקנה שבנו טועה בביקורתו, או שהגיע למסקנה שבנו טועה – יהיה לו הרבה יותר קל לשכנע את הבן שלו בצדקת דרכו. המקום שאליו ההורה מגיע בבירור שלו הוא כזה שיכול “לגעת” בבן.
אם האב השכיל להבין את זוית הראיה של הבן מתוך מוכנות מלאה לקבל את כל היוצא ממנה, תהיה לו אפשרות להבהיר ולהנחיל לבן את המקום היותר מדויק שאליו נכון שהבן יגיע. זה לא יתאפשר רק בגלל שהבן חש את העובדה שאביו ניסה להבינו בפתיחות מלאה, אלא גם ובעיקר בגלל שהאב מכיל ומגיב ועונה ומבהיר את האמת – ממקום שהבן יכול להגיע אליו ולקבל אותו.
[1] מלאכי ג, כד.