ה’חמצן’ של החינוך

כאשר התורה, הנביאים או חז”ל רוצים לתאר קשר בריא, קשר של אהבה, בצורתו השלמה ביותר – ובפרט הקשר של הקב”ה לעם ישראל – הדימוי שהם משתמשים בו הוא הקשר שבין אב לבנו. ההנחה הבסיסית היא שאב אוהב את בנו, וממילא כל מה שהוא מייסר את בנו זה מתוך אהבה – ולכן אפשר להשתמש בדימוי זה כדי לבטא את העובדה שגם מה שהקב”ה מייסר אותנו זה מתוך אהבה. יוצא מכך, שמהות הקשר בינינו לבין ילדינו, כמו גם יסוד הקשר שבין הקב”ה ובינינו, הוא אהבה.

כאשר אנו באים לדבר על ‘חינוך’, עלינו להבין שהאהבה היא ה’מצרך’ הבסיסי ביותר בחינוך. לא ה’אוכל’ של החינוך – כי בלי אוכל ניתן להסתדר אפילו כמה ימים; אלא ה’חמצן‘ של החינוך. הבית צריך להיות מלא אהבה, עשיר גם בדיבורים של אהבה וגם בהבעה פיזית של אהבה (חיבוקים, נשיקות וכדומה). האהבה צריכה להיות מושרשת גם בתודעתו של הילד. הוא צריך להיות בטוח שהוריו מאוד מאוד אוהבים אותו, כפי שאין לו ספק שיש לו אויר לנשימה. בית שזו המציאות הבסיסית בו, הוא בית שעומד על בסיס איתן, וקשיים רבים נמנעים בו מאליהם.

אם הורה מרגיש שהוא לא מצליח להביע אהבה לילדיו באופן גלוי, וקל וחומר אם הוא מרגיש שהוא לא לגמרי אוהב אותם, הוא צריך להבין שזוהי בעיה מרכזית ודחופה, שחובה עליו למצוא את הדרך לפתור אותה באופן מיידי. אם חסרה אהבה, אפילו אם היחסים בין ההורים לילדים טובים (אין זו ערובה לאהבה!), הילדים גדלים עם חסך משמעותי. חסך זה נעשה בולט מאוד בגיל הבגרות: הילד עשוי לפתח קשיים ביחסים חברתיים, כשהוא יתחתן יקשה עליו לבנות זוגיות נכונה, עלולה להיווצר אצלו סגירות מובנית, או לחילופין הוא עשוי לסגל לעצמו התנהגות שתובעת תשומת לב (שבדרך כלל נתפסת כהתנהגות שלילית).

אמון באהבת הורים ואמון באהבת ה’

כאשר ילד גדל על מצע איתן של אהבה, הוא מרגיש ביטחון בקשר של הוריו אליו, ומתוך כך נותן בהם אמון מלא – הוא בטוח שהם יהיו לצדו בכל מצב, גם אם הוא יעמוד בפני קשיים גדולים. ילד כזה יוכל לפתח אמון גם כלפי ה’ יתברך, לא להישבר מקשיים אלא להתחזק בבטחונו בה’, שוודאי רוצה בטובתו ולא יזניח אותו. אבל אם החוויה של הילד מהוריו היא חוויה של ריחוק וניתוק רגשי, יקשה עליו מאוד לבנות קשר שונה מזה כלפי ה’ יתברך.

משה רבינו, מזכיר לישראל את העינוי שעבר עליהם במשך ארבעים שנה במדבר, ומדגיש להם: “וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ” (דברים ח, ה). דהיינו, אין אלו ייסורים של אכזריות או נקמה חלילה, אלא ייסורים הבאים מתוך אהבה גדולה, כשם שאב מייסר את בנו. הרי שזה דבר שאין צורך לאומרו: הבן כל כך בטוח שאביו אוהב אותו, עד שאין לו כל ספק שאפילו אם אביו מייסרו הרי זה מתוך אותה אהבה. כל כך יציבה היא תחושתו של הבן שהוא אהוב, עד שאפילו הייסורים אין בכוחם לערער אותה. מה יחשוב בן שאינו בטוח שאביו אוהבו, כשיקרא פסוק זה?! “אם ה’ מייסר אותי כפי שאבא שלי מייסר אותי – מוטב שאשמור מרחק גם מה’, כפי שלמדתי לשמור מרחק מאבא שלי”…

אין לך אדם בעולם שאינו מתמודד עם קשיים. מה יתן לו את הכוח להתגבר, להחזיק מעמד? אם “אבא” אינו סמל האהבה מבחינתו, הוא גם לא יאמין שה’ אוהב אותו, ומאין ישאב כוחות להתמודד? ממילא, זהו גם מתכון לפיתוח חרדות וסיבוכים נפשיים אחרים. אך אם היה לו ביטחון באהבת הוריו אליו, ומתוך כך הוא פיתח ביטחון באהבת ה’ אליו – הוא יראה בקשיים אלו ייסורים של אהבה, יתחזק ויתגבר בקרבת ה’, ויקבל מעצם הקשר שלו עם ה’ עוז ותעצומות לצלוח את כל המשברים.