נשות קהילת תורת החייםאת הקטע הבא כתבתי בהשראת מספר בנות שהכרתי, שמתמודדות בגבורה עם ניסיונות החיים וב”ה גם מצליחות
הודיה ארד
לבהות במסך.
לעשות לייק.
לקרוץ…
לראות סרט..
לאכול בלי סוף.
לפגוש חברה
לחייך גם בלי לחייך.
לאהוב גם בלי לאהוב..
לרקוד.. ועוד לרקוד. לקחת שאכטה. שתיים..
לברוח. להיעלם.
לישון עד שיעבור.. והלוואי שלא יעבור.
לקום.. לרוץ.. להסתובב סביב עצמי..
לקנות בגדים ועוד..
סתם דברים שלא צריך.
לחפש אהבה.
למצוא קשר.
להיות ביחד. להיות ביחד אבל לבד.
והעיקר להיות איתו.. שלא ארגיש שאין סיפוק. שיש ריחוק.. שיש משהו מעבר.
וזה נגמר הקשר ההוא. ובא חדש.
אבל לא מבינה. מה ההבדל..
גם לזה אפשר להתרגל..
ואז גם כשזה נגמר. מתחיל הטעם המר.
בקבוק אחד ועוד אחד.
שוב לברוח. שוב להיעלם.. ולישון.. עד שיימחק הכל.
ותמיד יש את אלה שיאמרו שכל זה, זה חלק מלגדול.
ואיך גדילה קשורה לסתם?
סתם לחיות
סתם לחייך
סתם לחבק..
סתם לבהות
סתם לקום
סתם לשבת..
נמאס כבר לחיות בלי משמעות.
אומרים לך זרום.. בעברית זה למות.
אז החלטתי לזרום – אבל לא עם כולם..
החלטתי לברוח ממה שנראה מושלם.
לקחתי פסק זמן והלכתי לחשוב
מי אני. מה אני.. ואיפה לומדים לאהוב?
מצאתי פינה קטנה אי שם בפנים..
שם מותר להיות ילדים הכי הכי קטנים..
שם מותר לבעוט. לצעוק ולבכות..
שם מותר להגיד שנמאס לי לחכות..
שם מותר לי להגיד – אני זקוקה לאבא גדול..
שם זה כבר לא להיות או לחדול.
ועצמתי עיניים חזק חזק..
וביני לבין ה’סתם’ כבר נפער המרחק..
ויכולתי לתת לו להיכנס אלי..
והוא היה שם וניגב דמעותיי..
כבר לא צריך לפחד. להתבייש.. להסתיר.
הוא יודע נסתרות. את הכל הוא מכיר.
אז הוא בא וחיבק והבטיח לא לעזוב..
והתחלתי ללמוד – מה זה לאהוב.