בית בלי מחיצות

תמיד חלמתי שהילדים לא ירצו לעזוב את הבית, וגם אחרי שיתחתנו ימשיכו לגור בקרבת מקום אלינו. כשביתי הודיעה שהיא הולכת לפנימייה לא ידעתי מאיפה זה נפל עליה, ומה פתאום היא חושבת ככה. סיפורה של אישה שהפכה את הקושי למנוף לצמיחה

עשן ישן
ריח העשן של האוטובוס הותיר אותי חנוקה, אבל לא הצליח להזיז אותי ממקומי.
רגלי כמו קובעו למדרכה שתחת רגלי.
הבטתי באוטובוס המתרחק ובעשן שהשאיר, והרגשתי איך העשן הזה מתערבב עם העשן הפנימי שהייתי מלאה בו. זמן רב אני מלאה בו, הרבה לפני שהאוטובוס עזב את התחנה.
עם הבת שלי בתוכו.

כמה דיברנו, כמה התדיינו, כמה התווכחנו, כמה מתחים עשתה הנסיעה הזו לבית שלנו. לא היה יום שהמתח לא גאה, לא היה ילד במשפחה שלא הרגיש שמשהו קורה.
אבל אני חייבת לרוץ, עודדתי את עצמי. יום ראשון ללימודים, הילדים חוזרים מוקדם הביתה.
—
מאז ומתמיד אני בבית. אני אוהבת את הבית, אוהבת את מלאכות הבית, אוהבת לקבל את הילדים עם ריח של אוכל חם.
אפשר לומר שזו היתה הנחמה על הילדות שלי. אולי בעצם הנקמה. הנקמה בבית בו גדלתי, באמא שממהרת לעבודה מוקדם בבוקר, וחוזרת אחרי הילדים, מביאה לנו לחם וממרח שוקולד. לפעמים בערב היה משהו חם, אבל בדרך כלל לא. “אני עייפה! קמתי מוקדם בבוקר, עבדתי כל היום, תכינו לכם מה שאתם רוצים!” – זו היתה התשובה שלה. אני יכולה לשמוע את זה כל כך חזק, כאילו לא עברו כבר 20 שנה מאז.

הררי הכביסה שעמדו בחדר הכביסה מהחופש לא הפריעו לי לחשוב.

דווקא נהניתי, היה לי זמן רב לקפל עד שכל ערימות הבגדים ייעלמו, וכך יכולתי להפליג במחשבותיי על הילדות שלי. ילדות לא קלה, זה בטוח.

דמיינתי את אמא שלי, תמיד עם פרצוף מתוח. תמיד? אולי… אולי בעצם היו זמנים שלא. בשבת היא חייכה. וגם ביום החופשי שלה, איך שכחתי. זה היה יום חג! היא בישלה לנו אוכל טעים טעים, כזה שחיכינו לו כל השבוע, וכל יום הרגשנו איך הטעם שלו חסר בגרון. ואני זוכרת מה הבטחתי לעצמי כל יום חופשי שלה מחדש – אצלי תמיד יהיה יום חופשי!! תמיד! תמיד יהיה אוכל חם, ותמיד תהיה אמא שמקבלת את הילדים!

מאז הספקתי לסיים את שנות התיכון, עם תעודה מצטיינת, ולהתחתן עם בעל מקסים.
תודה לה’ שהתחתנתי מיד, אחרת מה הייתי עושה אחרי הלימודים? הרי לימודים לשם פרנסה – הס מלהזכיר!
גם כשהמורות היו מדברות אתי ומנסות לשכנע להמשיך לתכנית לימודים כלשהי, אפילו קצרה, אפילו משהו זניח – לא נתתי להן לסיים לדבר. הן היו אומרות לי – יש אימהות עובדות, שמצליחות! זה רק עניין של תמרון נכון, של חלוקה נכונה של זמן, ושל רצון! רצון היה לי. המון! אבל לא בשביל לחיות חיים כמו שהן תיארו לי, אלא בשביל להגשים את חלומי!

חלום של בית שבו אמא בבית, יש אוכל חם, יש בגדים בארונות, הבית נקי והילדים אוהבים את הבית!
כן, אישרתי לעצמי את תחושתי שעלתה לי באותו הרגע – שהילדים יאהבו את הבית! לא כמו שאני רק חיכיתי להתחתן ולברוח, לא כמו שלי לא היתה טיפת קשר עם ההורים שלי. תמיד חלמתי שהילדים לא ירצו לעזוב את הבית, וגם אחרי שיתחתנו ימשיכו לגור בקרבת מקום אלינו.

הערימה הלכה וקטנה, ואני לא ידעתי אם אני שמחה או עצובה. המחשבות האלו היו חשובות לי כל כך, חבל היה לי להפסיק אותן. העמדתי שוב את ערימת הבגדים של רעות, הצלתי אותם מנפילה, ואז חזר בי שוב, חזק בלב, העשן הזה, העשן הזה של האוטובוס, של ההחמצה, של החלום שנשרף, ונותר ממנו רק אבק מעציב.

מי אמר מזה טוב?
“שנה הבאה אני עוברת לפנימייה!” זו היתה ההכרזה של הבת הבכורה שלי, יד ימיני, אהבת נפשי. כשהיא אמרה את זה חשבתי שאני מתעלפת, פנימייה?? מאיפה זה נפל עליה? מה פתאום? אין כמו הבית! אין כמו הבית, אמרתי לה שוב. ושוב. ושוב. אבל זה נפל על אזניים אטומות.

ואז הגיעו הלילות שלא ישנתי בהם מרוב צער. מה חטאתי, ריבונו של עולם? למה אתה עושה לי את זה? מה רע בבית שלנו שהיא רוצה פנימייה?
במחשבה לאחור, הגיתי תוך כדי שהנחתי את ערימות הבגדים של שמעון ונועם בארון בחדר, הייתי יכולה לשים לב לכך לפני שהיא הודיעה על המעבר. שבועות קודם היא כבר הסתובבה בבית ואמרה שלא כל כך טוב לה.

איפה הייתי?? ייסרתי את עצמי, תוך כדי שהתיישבתי על הכורסה לנוח מעמל היום. עמל נפשי, מחשבות טורדות. זאת האמא שחלמתי להיות?

זה הקשר שרציתי שיהיה לי עם הבת שלי? שהיא אומרת שלא טוב לה שבוע אחר שבוע, ואני מתעלמת? לא כי אני רוצה להתעלם, אלא כי מה כבר אפשר לעשות? בסוף יהיה לה טוב, ככה זה.

רק היא החליטה שהטוב הזה יהיה בפנימייה. יש לה חברה בפנימייה, והיא תעבור לשם.
בעלי דווקא לא התנגד, הוא אמר שזה יכול להיות לה נחמד, להכיר בנות אחרות, להתרגל לחיים עם אנשים שונים באופי, במנטליות. “הכנה טובה לחתונה”, הוא אמר. ולבי נחנק.

הנשק האחרון שלי היה איום שלא יהיה לה טוב, היא לא תסתגל, היא לא תמצא חברות, האוכל לא יהיה לא טעים. “ואני לא אבוא להביא לך! את תבכי לי בטלפון שלא כיף לך, ואני אגיד לך אמרתי לך! פעם הבאה תקשיבי לאמא”.
והחלום על האמא הטובה שוב עלה במוחי. אני היא האמא הטובה?? אולי בעצם אני מתנהגת כמו אמא שלי? כמו האמא שהכי לא הייתי רוצה להיות??

מחשבותיי לא הרפו ממני, אבל השעון המורה על השעה עשר בבוקר ניער אותי מן הכורסה, לקום לחמם מהר את האוכל ולרוץ להוציא את אביגיל מהגן.

השיחה ששברה את גב הגמל
שעת ההשכבה היתה בעיצומה, בעלי הגיע גם הוא והצטרף לחגיגה. הילדים עסוקים – הוא מתקלח, היא מתארגנת לשינה, האחר מכין בגדים למחר. בקיצור, בית עם שבעה ילדים בשעת ערב, זה משהו מיוחד. לא. לא שבעה ילדים. שישה. הדמעות שוב חנקו את הגרוני, איך היא נעלמה לי? איך?

הטלפון צלצל. ניתרתי. הנה תבוא ההוכחה שצדקתי.
מה שלומך רעותי שלי? איך הולך לך שם?
ניסיתי להיות עם הקול הכי רך שלי, הכי אוהב, אבל לא נשמעתי ככה.
ציפיתי שהנה תבוא ההוכחה לכל הטענות שלי, והיא תשוב הביתה.

אבל שמעתי משהו אחר. היא סיפרה בהתלהבות כמה חברות יש לה, ובאיזו מיטה היא ישנה, ואיפה היא שמה את הדברים שלה בחדר, ואת האוכל הטעים שהיה, והגיוון, ו.. את ההמשך כבר לא שמעתי. לא יכולתי לשמוע.
זו הבת שלך! אמרתי לעצמי. תהיי איתה! היא צריכה אותך, היא צריכה חיבוק דרך הטלפון.

צריכה חיבוק? מי שצריך חיבוק לא בורח. הרגשתי מבוזה, מושפלת. חסרת ערך. אם הילדים שלי לא רוצים להיות בבית, מה טעם לי בחיים?
השיחה הסתיימה איכשהו, והרגשתי שאם אני לא עושה עם עצמי משהו, אני נגמרת.

הליכה אל תוך עצמי
האוויר היה נעים. מאז אותו ערב עגום ניסיתי לקבוע זמן עם הרבנית שלנו, אך לא הצלחתי. והנה היום היא התקשרה והציעה לי להתלוות אליה להליכה, ולדבר. נרוויח כפול, היא אמרה לי.
אז מה כל כך מפריע לך שהיא הלכה לפנימייה? שאלה אותי הרבנית בעדינות.

חכמת חיים יש לה לרבנית שלנו, והרבה ענווה. בשמחה היא עוזרת לכל אחת, מכניסה אותה לביתה, שומעת ומקשיבה, והיום אני מגלה שהיא גם עושה הליכה עם מי שצריכה.
סיפרתי לה על אמא, על הבית, על הלחם היבש, על היום החופשי ועל החלום שבא בעקבותיו.
היא הרסה לי את החיים, אמרתי לה. הקול היה חנוק, אבל העיניים יבשות. כנראה נגמרה סאת הדמעות לחודש הזה.

נבהלתי מעצמי שהעזתי לומר ככה על הבת שלי. ולא סתם לומר, אלא לרבנית. הסתכלתי על הרבנית, אבל היא רק הביטה בי בעיניים מבינות, כאילו אמרתי לה את המשפט הכי שגרתי בעולם.
לא ראיתי את העוברים ושבים, הייתי ממוקדת בשיחה שלנו. הסתכלתי עליה בעיניים סקרניות. אולי היא תגיד שאני צריכה גם להחזיר את רעותי שלי.

את יודעת, היא אמרה לי, אנחנו כולנו, כל היהודים, בנים של אבא שבשמיים. אנחנו אומרים לו – אבא, שמת אותנו פה בעולם כדי שנעשה, נפעל, למענך. אנחנו רוצים להיות קשורים בך כל הזמן, אבא. נכון שאנחנו בעולם העשייה, לפעמים קצת שוכחים מי שלח אותנו, מכוח מי אנחנו פה, ולמען מי אנחנו פה. אבל באמת באמת, אנחנו רוצים להיות איתך כל הזמן, עשרים וארבע שבע, ולא משנה מה אנחנו נעשה – אנחנו רוצים להיות איתך, להרגיש אותך, להרגיש את האהבה שלך אלינו. כל הזמן.

את בטח חושבת שאני הולכת לומר לך להחזיר את רעות הביתה, אבל אני חושבת שקודם כל את צריכה להחזיר את עצמך הביתה!
הסתכלתי עליה בחיוך לא מבין. אני אחזור הביתה? אני לא עוזבת את בעלי מאז שהתחתנתי…

חוזרת בביטחון!
פנינו ימינה לעלייה, והאטנו קצת את הדרך, החושך בשדרה אפשר לי להיכנס פנימה, לעצמי, לשמוע מה הרבנית מלמדת אותי.
“כן, לחזור הביתה של פעם, ולא להיבהל. לחזור בדמיון אל חיה של פעם ולהחליט החלטות אחרות!”
“אין סיכוי”, הגבתי בלי לחשוב.
“לא רק לחזור הביתה, גם לחזור אל הבית הפנימי שלך. אל הכוחות שה’ נתן לך. אולי יש כוחות שאת מסתירה בגלל אותה החלטה גורלית? אולי יש כישרונות שאת צריכה להשתמש בהם?”

לרגע עצרתי את ההליכה המהירה כדי להוציא אבן קטנטנה שנכנסה לנעלי, ולנשום לפני שאני משנה החלטות גורליות… הדיבורים שלה היו בעבורי כמו חץ בלב.
דמיינתי את מה שהיא אמרה. אני חוזרת לבית של פעם, ריח של אוכל חם נכנס לאפי כבר בחדר המדרגות, אמא מחייכת, יושבת ומאכילה את הקטנים.

הרבנית הדריכה אותי. מתחילה לעלות לך תחושה כמה הכי טוב שאמא בבית, כל הזמן, ומה את אומרת לחיה של פעם? מה את עונה לה?

שתבחר בבית בריא. בית שיש בו אמא שאוהבת את הילדים, זוכרת אותם כל הזמן. חושבת עליהם.
הרבנית הקשיבה לי. ונתנה לי את המרחב לחשוב.
ומה חיה של פעם אומרת לחיה של היום?
שתחשוב גם על עצמה, שתזכור שה’ שם אותה לא רק אמא, אלא גם בן אדם.

ועוד דבר, המשיכה אותי הרבנית, חיה צריכה להבין שכשהיא תוציא את הכוחות שלה נכון, גם כוח האהבה שלה לילדים יתבטא בצורה הנכונה. היא תהיה אמא שה’ שמח בה, ואמא ששמחה בה’.
הסתכלתי על הרבנית עם דמעות בעיניים. פתאום הבנתי שהמירוץ אחרי האמא החלומית והדמיונית גרם לי לאבד את העיקר, את עצמי, את הקשר שלי עם ה’.

אני בן אדם! ה’ שמח בי! רוצה אותי! אמרתי לרבנית.
היא חייכה את החיוך הטוב ביותר בעולם.
ומה עם רעות? זהו, זה סימן כישלון מה’ שאני לא אמא טובה?
הרבנית חייכה. מה את אומרת?

שאני רק לא ידעתי. שאני מאוד רציתי לעשות את הדבר הנכון ביותר, אבל טעיתי, לא מספיק הקשבתי לה, בדקתי מה טוב לה, ולא מה נראה לי שטוב לה. וה’ יסלח לי. ולרעות יהיה טוב איפה שהיא.

המחיצות הושלמו
אני יושבת מול ערימת המסמכים שהביאה לי המעסיקה. ממיינת, מסדרת, מתייקת. כאשר יש צורך – מוסיפה פרטים לרשימה. ביום רביעי אכניס את כל הפרטים למחשב. היום אני עובדת מהבית.
שלושה ניירות לקלסר של הקבלות, שני ניירות לקלסר של החיובים ועוד ים של ניירות לקלסר של המנהלת, היא עוד צריכה לעבור ולבדוק אותם.

הבטתי בשעון, עוד חצי שעה אני צריכה לצאת לקורס שלי. חייכתי, עצם המחשבה על חומרי הציור שאני כל כך אוהבת שמחה אותי.
צלצול של טלפון הטריד את מנוחתי. סיימתי לחורר את הדפים האחרונים, והרמתי.
מה שלומך אמא?

נשימתי נעתקה! למה רעות מתקשרת בבוקר? מה קרה?

אפילו בערבים היא לא מתקשרת הרבה, בדרך כלל אני זו שמתעניינת, כמו שהסבירה לי הרבנית.
עם הזמן, גיליתי שאני עושה את זה מעצמי, שזה חלק ממני.

“ב”ה! מה שלומך רעותי? קרה משהו?” הייתי בהולה.
“לא, לא קרה כלום, אני מפריעה לך?”
“את מפריעה לי?! אני כל כך שמחה לדבר איתך! זה בסדר, בדיוק אני מסיימת לתייק את המסמכים למנהלת. לא הספקתי לספר לך, התחלתי לעבוד!”

התגובה התמהה של רעות הבהירה לי את ההלם שעשיתי לה.

“כן, הרגשתי שהגיע הזמן לעשות עוד משהו. הבית חשוב לי כל כך, אבל יש כוחות נוספים שה’ נתן לי. ואם אני לא משתמשת בהם – הנפש נהיית עצובה, למרות שהיא כל כך שמחה בבית ובילדים”.
“אז אין יותר אוכל חם כשחוזרים הביתה?!”

שמחתי לשמוע את הטון שלה, הבנתי שהיא זוכרת את האוכל החם שלי כל יום, וכנראה עכשיו גם יודעת להעריך אותו.
“ב”ה מצאתי עבודה מצוינת, שהיא מעט שעות, וחלקן מהבית. ואז אני מתכננת את עצמי לפי איך שנוח לי. אני גם מתחילה היום קורס ציור. לפני שבועיים בדקתי את המקום, את המורה, ובכלל אם אני נהנית מזה, והנה היום מתחילים אם ירצה השם!”
פתאום שמתי לב כמה דיברתי, ולא הקשבתי לה. תחושה מיוחדת מלאה אותי. פעם ראשונה שאני משתפת את הבת שלי במה שאני עושה, אוהבת, ולא רק בענייני הבית.

“ובמה אני זכיתי? בטוח שלא קרה שום דבר?” המשכתי.
“לא… דיבורה הפך להיות מגומגם מעט… התקשרתי כדי להתייעץ איתך.”
הפעם הפליאה היתה שלי, והיא לא נעלמה מעיני רעות.
“כן, מאוד התלבטתי ולא כל כך מצאתי מישהו שיוכל לחשוב אתי. אנחנו צריכות לבחור שיעורי רשות. זה שיעור ביום שני בערב. יש כמה שיעורים, וכל אחת צריכה לבחור שיעור לכל השנה. יש כמה שיעורים ואני לא מצליחה להחליט”.

הפליאה שתפסה אותי מקודם התחלפה בדמעות.
“את יודעת, רעות”, קטעתי אותה.
“כשעברת לפנימייה, ימים לא קלים עברו עלי, עשן סמיך מילא לי את הלב,
חשבתי שאין לי עוד טעם בחיים.
שאני האמא הגרועה ביותר. האדם הגרוע ביותר.
אבל עכשיו אני רואה את החסדים הגדולים שה’ העביר אותי בזכות זה.
היה שווה את הקושי. את הבכי. וגם את המעבר שלה לפנימייה.
לא רק בגלל שטוב לך
לא רק בגלל שאני עובדת, ושמצאתי חוג שאני אוהבת.
אלא בעיקר בגלל שגיליתי מי אני, מה אני, גיליתי את הבית הפנימי שלי.”
זהו. עכשיו הצלחתי רק לבכות.