נשות קהילת תורת החיים
ליל סדר בדירת מסתור עם נשים וילדים שחולצו מכפרים ערביים, המחיש לה בדרמטיות מהי חירות. סיפור אמיתי
מרים עמיהוד
שמעתי שבשעת אמירת סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כל אדם צריך לספר ביציאת מצרים של עצמו. ולכל אחת מאיתנו יש יציאת מצרים קטנה או גדולה אותה היא עברה, או עוברת, או רוצה לעבור (או עדיין לא יודעת שהיא רוצה לעבור, אבל עוד מעט היא תדע…).
לפני כעשר שנים זכיתי לחוש בפעם הראשונה בליל הסדר את יציאת מצרים ממש. היה זה כשזכינו לערוך סדר בדירת המקלט של “יד לאחים”, לנשים וילדיהן שחולצו מבני זוגן הערבים. נשים עם ילדים, שחיו חיי סבל שנים ארוכות. ישבנו בדירת מסתור סגורה על מנעול ובריח, עם שער חשמלי ולחצן חרום, מסביב לשולחן ערוך כל טוב, כפי שדאגו לכך בארגון המדהים הזה.
אני זוכרת, בין השאר, אישה צעירה אחת עם תינוקת, ועוד בחורה צעירה מאד בהריון מתקדם. המשותף לכולן היה אווירה דיכאונית, ציניות ושעמום. חלקן לא זכו לחגוג את ליל הסדר כבר שנים. בעלי רענן קרא את ההגדה, ביאר והסביר את מהלך הסדר, ואז הגענו ל’מגיד’: ‘חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים’.
העיניים של הנשים אמרו הכל: לא כאילו, אלא באמת! דיברנו על כך שכל אחת מאיתנו עוברת את יציאת מצרים הפרטית שלה. הן ידעו בדיוק על מה אנחנו מדברים. כולן דיברו על ’קריעת ים סוף’ שלהן, על הקושי להאמין שזה אפשרי, על זיכרונות העבדות הקשים, ועל הקב”ה שעוזר ומלווה ועושה ניסים ונפלאות על כל צעד ושעל. אלו היו רגעים מרגשים מאד. ואפילו אותה אחת צינית שישבה שם כל הערב רק כי לא היה לה משהו יותר טוב לעשות, ניגבה את הדמעות. האווירה התחילה להיות אופטימית ואפילו שמחה, הרי ‘הקב”ה מצילנו מידם’! רענן רקד עם הילדים, שבקושי יודעים לקרוא את ההגדה בעברית. אחד מהם היה אמור לחגוג בר מצווה בקרוב.
פתאום הבנתי כמה כח נותנת לנו אותה יציאת מצרים שהיתה. בזכותה אנו מסוגלות היום להאמין שאפשר לצאת מכל המצבים המרים ביותר. כי יותר גרוע ממצבנו במצרים לא יכול להיות: הרי עם ישראל היה שם בעבדות גופנית כבר עשרות רבות של שנים, בלי לדעת בכלל איך נראים החיים ללא עבדות.
ומבחינה רוחנית בכלל אין מה לדבר – מ”ט שערי טומאה, עבודה זרה.
ואפילו כך – יצאנו!
לא כי אנחנו כאלו מדהימים, אלא כי יש לנו אבא מדהים שלעולם לא עוזב אותנו, ואנחנו חלק ממנו, ויש בתוכנו חלק ממנו – הנשמה האלוקית. ולכן אנחנו באמת בני חורין! ולכן אין שיעבוד שיהודי נפל לתוכו, שאינו יכול לצאת ממנו. אנחנו יכולים הכל!
אחר כך, נשארנו מעט בקשר עם הנשים, ומאוחר יותר הצטערנו מאד לשמוע שהאישה המבוגרת ביותר בחבורה, עם שלושת ילדיה, ובתוכם אותו ילד בר-מצווה, נשברה וחזרה אל הכפר לבעלה הערבי. להמשך חיי מכות והשפלות. היא נשברה, כי לא היה לה כח להמשיך להילחם, להסתתר, לפחד. וגם לא היתה לה משפחה תומכת.
גם מכאן למדתי משהו חשוב: שהחירות האמיתית של האדם מתחילה מהתודעה שלו.
אם את לא מרגישה בת חורין, לא תצליחי להיות בת חורין בפועל.
אם את לא מאמינה באמונה שלמה שהקב”ה יכול להוציא אותך מהשעבודים הכי שפלים וחמורים – אין לך סיכוי.
ומכיוון שהיא במחשבתה נשארה משועבדת לבעלה, מחוברת אליו, היא בעצם מעולם לא יצאה לחירות, למרות שגופה עזב את הכפר כמה חודשים לפני כן.
יהי רצון שהקב”ה יעזור לנו ולכל עם ישראל לצאת לחירות אמיתית במחשבה ובמעשה! והרי החירות האמיתית היא להיות איתו יתברך!
ואולי כל אחת מאיתנו שיכולה, תקדיש עכשיו רגע אחד לשאת תפילה קצרה לטובת אותן בנות ישראל אומללות, שתצאנה מאפילה לאורה כהרף עין!
אמן.
פורסם בירחון “פיה פתחה” של נשות קהילת תורת החיים