על אמת, אהבה וענווה

כיצד ניתן לשלב דבקות באמת ובדרך שנראית לי נכונה, עם ענווה ואחדות עם אנשים שחושבים אחרת?

חשוב מאוד להיות ככל הניתן אמיתיים, מבוררים ומדויקים על מנת לפעול במקומות האמתיים ולא לנוע עם העדר אל מקומות לא נכונים. עם זאת, חשוב שרדיפת האמת לא תביאנו לרמוּת לב. אדם עלול להשקיע כוחות של חיים שלמים בכיוון שאינו נכון. כל כך הרבה שקר ובלבול יש בעולם הזה, לכן יש להתייגע הרבה מאוד בחיפוש אחר האמת. על כן מבקשים אנו בתפילה: "וטהר לבנו לעבדך באמת". לא די לטהר את לבנו, אלא 'באמת' דווקא.

ואמנם, היעד שלנו הוא להגיע לדבקות אמיתית בלי לפסול את הזולת. הצד הבעייתי שברדיפת אמת הוא הנטייה להביט בזלזול וגאווה בזולת, לאמור: כולם טועים ואני צודק. ומצד שני, לעתים עלולים לטעות מתוך ענווה יתרה ולומר ש'כולם צודקים', ולוותר על חיפוש האמת שלנו.

את הדרך ודעת התורה יש לברר כל הזמן ללא פשרות, חיפוש תמידי ככל שידנו מגעת. אולם על הזולת אין לדבר, או להטיל בו דופי חלילה. האדם צריך להודות לקב"ה שזיכה אותו לצאת מעט מהשקר ולרוות מכמה טיפות של אמת בחסד ה'. אין בכך כל עדיפות שלו על פני זולתו; אדרבה, החוזה מלובלין הקדוש אמר בבכי רב: "'אני גרוע מכל העולם, אני גרוע משממית, אני גרוע מהרחש הקטן שבקטנים… הגם כי אנו רואין ברוח הקודש וכל העולם אנו רואין באספקלירא המאירה, מתנה נתן לנו הבורא, ולא כמעשינו, ואנו לא התחלנו עדיין". כלומר על האדם לומר לעצמו: "הקב"ה זיכה אותי להשיג אמת מסוימת, אף שפלוני ודאי גדול ממני עשרת מונים!" מתוך נקודת מבט זו נוכל להתחזק מאוד בבירור האמת לצד אהבה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל על ענפיהם השונים.