שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 385 |יג ניסן תשפ”ו

“ויוצא אתכם מכור הברזל” – הזיקוק שעברו ישראל במצרים ומשמעותו לדורות

לכאורה קשה להבין את הדימוי של מצרים לכור ברזל

בתורה ובנביאים אנו מוצאים כמה פעמים את האמירה שעם ישראל היה במצרים ב”כּוּר הברזל”: “ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה” (דברים ד, כ), “כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל” (מלכים א’ ח, נא), “אשר צויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מכור הברזל לאמר שמעו בקולי ועשיתם אותם ככל אשר אצוה אתכם, והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוקים” (ירמיהו יא, ד). אולם לכאורה הדימוי של מצרים לכור ברזל איננו מובן. כור ברזל נועד במהותו לזקק את הברזל מסיגים ומתכות ירודות שמעורבות בו על ידי חום עצום שיש בו. זהו תנור עוצמתי שמתיך את הברזל ומפריד ממנו את הפסולת הזאת. אך מצרים לא רק שלא היו גורם מזכך ומזקק אלא הם דוקא היו שטופים בזימה ובעבודה זרה, כפי שמופיע בחז”ל: “‘מצרים עובדי עבודה זרה, מגלי עריות ושופכי דמים” (מכילתא דרשב”י, יט), “‘כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען’ (ויקרא יח, ג)… הקיש מעשה מצרים למעשה כנעניים… מה מעשיהן של כנעניים שטופים בעבודה זרה ובגילוי עריות ובשפיכות דמים ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה, אף מעשיהן של מצרים כיוצא בהן” (ספרא אחרי מות ח, יג). הרמב”ן אף מוסיף ומבסס זאת מהכתוב: “ועל דעת רבותינו בתורת כהנים היו גם המצרים שטופים בזימה ובכל העריות ובזכור ובבהמה. והוא האמת… והכתוב מעיד בהן: ‘בני מצרים שכניך גדלי בשר’ (יחזקאל טז, כו), ואומר: ‘אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם’ (שם כג, כ)” (רמב”ן ויקרא יח, ג). לפיכך לא מובן כיצד מצרים היוו מציאות של כור ברזל לעם ישראל. מה היה תהליך הזיקוק שעם ישראל עבר במצרים? במה השהות בקרב רשעים כאלו הועילה לעם ישראל להיות מזוקקים ומזוככים יותר?

גאולת מצרים היא גאולת הדעת

אחד היסודות שמבואר בהרחבה רבה בכתבי האריז”ל, ובכתבי הבעש”ט ותלמידיו, הוא שביציאת מצרים עם ישראל יצא מגלות הדעת. כך כותב המאור עיניים:

אמנם ענין יציאת מצרים, שהיה הדעת בגלות אצל פרעה. והוא כי העם אפילו בני ישראל לא ידעו את ה’, אף על פי שהיה להם בקבלה מפי אבותיהם הקדושים אבות העולם, מכל מקום בעבור שהיו דור רביעי נשכח מהם הדעת האמיתי שעליו אמר דוד המלך עליו השלום לשלמה בנו: “דע את אלוקי אביך” (דברי הימים א’ כח, ט). וזהו עיקר הגלות, שהיה דעת בגלות במצרים. ולכן אמר פרעה הרשע: “מי ה'” וגו’ (שמות ה, ב), שכפר בעיקר…

ולכן כשרצה ה’ יתברך לגאול את עמו בני ישראל ממצרים שיהיה להם הדעת האמיתי, ולהורות כי ה’ הוא האלהים שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם, אמר: “למען שִׁתִי אותותי אלה בקרבו” (שם י, א). בעבור שהוא כפר בעיקר בשביל חסרון דעת, ואמר “מי ה'” וכו’, ויוודע כי ה’ הוא האלוקים, הוא התקיף ובעל היכולת, ואין עוד מלבדו.

(מאור עיניים בא)

המאור עיניים מבאר שפרעה היה שקוע בכפירה, והדעת האמיתית שהיא ידיעת ה’ הייתה אצלו בגלות. לכן עם ישראל שהיו משועבדים אצל פרעה היו גם כן בגלות הדעת. ביציאת מצרים הקב”ה השתמש בעשרת המכות כדי לגאול את עם ישראל ולהביא אותם, ואף את פרעה, אל הדעת האמיתית. הדעת הזו היא האמונה בכוחו של הקב”ה ושאין עוד מלבדו.

אולם גם על פי יסוד זה יש לשאול את אותה השאלה: לכאורה המפגש עם הכפירה שבמצרים לא זיכך את עם ישראל. להיפך, הוא דווקא זה שהחטיא את ישראל. הרי בגלל השהות במצרים גם הדעת של עם ישראל הייתה בגלות. אם כן, במה הייתה מצרים “כור ברזל”?

המניעות והמסכים נועדו דווקא כדי לאפשר התחברות לאור האלוקי

על מנת לענות על השאלות הללו נקדים להתעמק תחילה באמירה אחרת של המאור עיניים, אשר בהמשך נראה שהיא היסוד לדברים שהובאו:

המניעות שיש בעולם, הן עוני או עשירות או שאר מניעות המונעים את האדם מעבודת אלוקות – בכל אחת שׁוֹרָה הקליפות שמכחה יתדמה לאדם למניעה. כי באמת אין שום מניעה, ואדרבה כי בכל דבר ודבר יש עבודה כמו שיתבאר בעזרת השם. אך מכח הקליפה השורה על הדבר מכביד על האדם עד שיחשב לו למניעה… כי באמת אין שום מניעה שימנע את האדם מעבודת אלוקות, כי היתכן שהבורא ברוך הוא ישלח לאדם מניעה שימנעהו מעבודתו?!

(מאור עינים, אגדות הש”ס יומא)

המניעות שיש לאדם בעבודת ה’ אינן אמיתיות. הן רק נדמות למניעות. כי הרי לא יתכן שהקב”ה ישלח לאדם מניעות שימנעו אותו מעבודתו. אם כן, מדוע הקב”ה שולח את הדימיון הזה של המניעות? על כך משיב המאור עינים:

אך מה שידמה לאדם למניעה הענין הוא “כי שמש ומגן ה’ אלהים” (תהלים פד, יב), כביכול דרך משל באלף אלפי אלפים הבדלות עד אין קץ ותכלית, השמש לא יוכל האדם להסתכל בה בלי מסך ומגן שימנע הבהירות; על אחת כמה וכמה עבודת ודביקות הבורא ברוך הוא אם היה הבהירות פתוח לפניו לא היה יכול להסתכל ולבוא אל הבהירות. לכך הוצרכו לאדם דברים שידמו לו למניעות.

(שם)

הסיבה שהקב”ה שולח דברים שנדמים כמניעות היא כדי ליצור מסך ומגן ומפני הבהירות העצומה של אור ה’. אולם לכאורה הדבר לא מובן: מדוע המניעות הללו נצרכות בשביל לראות את אור ה’ טוב יותר? במה הנמשל דומה למשל? המאור עינים ממשיך ומבאר שמי שמבין את זה, יכול להשתמש במניעות שיש לו כמפתח להתעלות עוד יותר גדולה בעבודת ה’:

ומי שיש לו שכל, אזי מגביה את הדבר למעלה אל המכוון האמיתי ומדבק את עצמו מזה יותר, הן המחשבות הבאים לאדם שידמה בעיניו למניעה וטרדה, הן שארי דברים, הכל הוא שלוח אצלו מאתו יתברך לקרבו אצלו. וזהו פירוש “הבא לִטָּמֵא פותחין לו” (יומא לח ע”ב), כי באמת הוא פתח שיכנס אל הבהירות. ואם היה האדם עושה כן בשעה שבאה לידו עבירה או שחשב בשום עבירה או מחשבה רעה, יכול לבוא למדריגת רוח הקודש. אך הוא נמשך אחריהן ונופל יותר. וזהו: “ואהבת גו’ בכל לבבך” (דברים ו, ה) – “בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע” (ברכות נד ע”א), כי איך יוכל לאהוב ה’ יתברך ביצר הרע? אך הוא כאמור כי בריאת היצר הרע היה לטובת העולם למען יהיה למגן כאמור, למען שיסתכל בבהירות. ואם הוא עני, יראה לדבק בבורא ברוך הוא בזה, או משאר בחינות… והבן כי באמת כל התאוות וכל המחשבות הוא מפתח לעבודה, כמאמר התורה: “וכי תאוה הוא לעינים” (בראשית ג, ו), פירוש – התאווה היא לעין, שיוכל ממנה לראות הבהירות.

(שם)

העוני, המחשבות הזרות, ואפילו יצר הרע – הם כולם מניעות בעבודת ה’. החידוש העצום שיש כאן הוא שהמניעות הללו נועדו כדי לקרב את האדם עוד יותר אל ה’. ככל שהמניעה גדולה יותר, כך היא מקרבת את האדם עוד יותר אליו.

אולם כאמור הדברים עדיין טעונים ביאור. מדוע אי אפשר שתהיה בהירות בלי מסכים? במשל של השמש, העין של האדם לא מסוגלת להתמודד עם עוצמה כזו של בהירות. אך כיצד זה מתקיים בנמשל? מדוע לא ניתן לקבל מיד ובשיא העוצמה את הבהירות הרוחנית?

במקום אחר במאור עיניים מבואר שזהו בגלל ריבוי תענוג, שהאדם היא “בטל ממציאותו ושכלו מחמת ריבוי תענוג” (ישמח לב, פסחים ד”ה לא כהעולם). אלא שגם כאן יש לשאול: מה הבעיה בריבוי תענוג? מדוע לא ניתן לעמוד בזה? היה אפשר לכאורה לדייק בלשונו של המאור עיניים שזהו בגלל האינסופיות שבדבר: “ולא יהיה יכול לסבול התענוג הגדול שאין לה קץ וגבול” (שם). אולם אם כן לא מובן המשך דבריו שם: “שלא הורגל בו מקודם מעט מעט”. אם הבעיה היא עצם המפגש עם האינסוף, במה מועילה העובדה שמתרגלים אליו מעט מעט? הלא ככלות הכל מגיעים לבסוף למפגש עם האינסוף, וזהו דבר שלא ניתן לעמוד בו.

לא ניתן לומר שהצורך במסכים הוא בגלל שיש בנו יצר הרע, ואנו לא ראויים לקבל את האור הזה בשיא בהירותו. כי המאור עינים אומר בדיוק להיפך, שיצר הרע עצמו נועד בשביל שנוכל להתעלות על ידו. כלומר יצר הרע הוא לא הסיבה למניעות, אלא הצורך במניעות הוא הסיבה לכך שיש יצר הרע. ואם כן צריך להבין מהו הצורך במניעות.

עוד צריך להבין כיצד המניעות פותרות את הבעיה של בהירות רבה מדי. במה המניעות מהוות ‘מסכים’ שמחשיכים על הבהירות? כמו כן, צריך להבין יותר כיצד ההתגברות על המניעות מביאה את האדם למדרגות כל כך נעלות, עד שהמאור עינים כותב עליה שהיא יכולה להביא אפילו לידי רוח הקודש.

אין להישבר מהסתר פנים כי זהו ניסיון שנועד לקרב את האדם

במקום אחר המאור עינים קושר את היסוד הזה הזה עם יציאת מצרים. תחילה הוא מביא את מה שהתבאר לעיל, על גלות הדעת והצורך להאמין שה’ מקיים את הכל. הוא מוסיף ומרחיב שהדעת מאפשרת לאדם להבין שה’ יתברך עומד מאחורי כל דבר. כלומר שגם הצמצומים והקשיים הם רק נסיונות שבאים כדי לאפשר לאדם לראות את האור של ה’, שהוא אינסופי. ממילא זה מאפשר לאדם לקבל את הקשיים בשמחה. ועל כך הוא מוסיף ואומר:

והנה כשהיו ישראל במצרים היה הדעת בגלות. כי קליפה קדמה לפירי, כי הדעת היה מכוסה בקליפות כמו קליפת האגוז, כמו שאמר הכתוב: “אל גינת אגוז ירדתי” (שיר השירים ו, יא), שהוא על גלות מצרים. ובאגוז יש קליפה חיצונה היותר קשה ומכסה את האוכל, ותחתיה קליפות דקות זה על זה; ובגלות מצרים נשברה קליפה הקשה כדי שיוכלו לראות האוכל. הגם שנשארו עדיין קליפות הדקות עד שיבא משיחנו במהרה בימינו שיתגלה הפנימיות לגמרי, מכל מקום עיקר ההתכסות נתגלה.

(מאור עינים, וארא)

בגאולת מצרים נשברה הקליפה הקשה יותר של גלות הדעת. עיקר ההתכסות נתגלה. בהמשך מבאר המאור עינים שהרשעים שבמצרים לא קיבלו את הדעת הזו, ולכן הם לא נגאלו. בדרך זו הוא מסביר גם מדוע הקב”ה נתגלה אל האבות רק בדרך של צמצום: “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה’ לא נודעתי להם” (שמות ו, ג); האבות חוו צמצומים ועמדו בכל הנסיונות, ובכך הם סללו את הדרך לעם ישראל לעמוד גם כן בנסיונות שיבואו עליהם. ומסיים שם:

 ונמצא מכל האמור שצריך האדם העובד לעבוד את בוראו ברוך הוא דוקא באופן הנ”ל, בין בטיבו בין בעקו. ואם רואה שהבורא ברוך הוא מתנהג עמו זמן מה במדת החסד, ואחר זה רואה שהתחיל להתמוטט – יהיה כיתד תקוע במקום נאמן שלא יזוז ממדריגתו, כי אולי מנסין אותו בזה כאמור.  

(מאור עינים, וארא שם)

המאור עינים מוריד את הדברים למעשה. לאור ההבנה הרעיונית של של גלות וגאולת הדעת שהיו במצרים, צריך להבין שהמניעות וההסתרות נועדו לעליה. ממילא אין להישבר מהם, אלא להחזיק חזק באמונה גם בזמני ההסתר.

כדי לזכות לאור צריך להזדכך ולהגיע לשפלות

מכאן נבוא לברר מהו אותו אור ובהירות, ומדוע לא ניתן לקבל אותו ללא מניעות ומסכים. במקום נוסף המאור עינים מתייחס לאור הזה, וכן לצורך בלבושים ומגינים כדי שיהיה אפשר להביט בו:

אך דנודע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה יב א): אור שבששת ימי בראשית היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה (הקב”ה) שאין העולם כדאי לו, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והענין הוא כי יש אור הגנוז שנגנז בהתורה. כי התורה נתלבשה בלבושין, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: “ברכי נפשי את ה'” (תהלים קד, א), כי אור הגנוז יקר מאוד להשיגו, ועל זה אמר דוד: “ברכי נפשי את ה'” אך ש”אלוקי גדלת מאוד” (שם) להשיגך, כי אורייתא וקב”ה חד. על כן אמר: “הוד והדר לבשת” (שם), בלבושין באופן שכל אחד יוכל להשיגו מהתורה, כפי מה שהוא כך רואה דרך הלבושין הבהירות. “כי שמש ומגן ה’ אלוקים” (תהלים פד, יב), כמו שהשמש אי אפשר להסתכל בו כי אם על ידי מגן, כך באלף אלפי אלפים הבדלות אור עצמותו אור הבהיר אי אפשר לכל אדם להשיגו.

(מאור עינים, שמות)

האור הגנוז נגנז התורה. הקב”ה ראה שאין אפשרות להשאיר את האור הזה בעולם כמות שהוא, ולכן הוא שם עליו את הלבוש של התורה. המאור עינים ממשיך וכותב שבאמצעות לימוד התורה ניתן להגיע אל האור הגנוז, וכפי שזכו לכך צדיקים. הוא מציין כדוגמה את הבעש”ט זיע”א, עליו מסופר שכאשר היה צריך לדעת עניין כלשהו, ואפילו מעניינים גשמיים של בני אדם, היה מסתכל בתורה ולומד בה באהבה ויראה ודבקות, עד שהיה מגיע לאור הגנוז בתורה ורואה בו מסוף העולם ועד סופו מה שהיה צריך.

בהמשך דבריו הוא מפרט שתי סיבות מדוע אי אפשר לקבל את האור הבהיר כפי שהוא, וצריך להלבישו בלבושים. האחת, כי לא כל אדם ראוי להיות במדרגה הזו לראות מסוף העולם ועד סופו באור הזה. לכן כאשר האור גנוז בתורה, האדם יכול לעלות ולהתעלות בתורה אט אט, ויקבל את האור כפי מדרגתו, עד שבהמשך יהיה ראוי ויזכה לראות את בהירות האור הגנוז בלי מסך המבדיל. הסיבה השניה היא כדי לא לתת לרשעים אפשרות להשתמש באור הזה.

על פי זה מוסיף המאור עינים עוד אמירה חשובה:

 והנה כל אדם שמסתכל בהתורה הסיבה שאינו רואה האור הנ”ל מחמת שהרע שבקרבו הוא מסך מבדיל לפני האור שהוא בחינת טוב, כמו שכתוב: “כי אם עונותיכם מבדילים” וגו’ (ישעיה נט, ב). ומי שאין בו רע, שזוכה לזיכוך חומרו ונעשה לבו משכן לבורא ב”ה, ממילא אם אין מסך רואה האור הקדום הגנוז.

(מאור עינים, שם)

מה שמונע את ראיית האור זה הרע שבקרבו של האדם. אילו הוא היה מזכך את עצמו, ממילא הוא היה רואה את האור. אולם כיצד האדם אמור לזכך את עצמו? את ההגדרה לכך נותן המאור עינים במקום אחר:

ונודע שאין הבורא ברוך הוא משכין שכינתו יתברך כי אם על נמוכי הרוח, כמו שכתוב: “אשכון (ו)את דכא ושפל רוח” (ישעיה נז, טו). לכן כפי שיעור השפלות שבו כך הוא צמצום השראת אלוקותו בתוכו, וכך הוא אצלו התגלות הדעת שהוא אור הגנוז בהתורה כפי שיעור שפלותו.

(מאור עינים, אגדות הש”ס, יומא ד”ה משנגנז)

המאור עינים מרחיב שם תחילה בעניין סוד הדעת, באור הגנוז ובהשראת השכינה על האדם. הוא כותב שיש לאדם משכן בתוך ליבו שבו ה’ משרה את שכינתו. וכשם שיש לוחות הברית הגנוזות בארון במשכן, כך שני חדרי ליבו של האדם הם לוחות הגנוזים בו, ודרכם יכולים להתגלות באדם הדעת האמיתית והאור הגנוז בעוסקו בתורה. והוא מסיים בזה שהשראת השכינה בלבו של האדם וזכייתו באור הגנוז היא כפי שיעור השפלות שלו. כלומר הדרך לזכות להשראת השכינה בלב ולאור הגנוז תלויה בשפלות והענווה של האדם.

עיקר עבודת האדם היא להגיע “מיש לאין”

כעת נותר להבין את מהות השפלות והענווה, ועל פי זה יתקבל מענה לשאלות בהן פתחנו. מעצם מציאותו של העולם, יש בו סתירה מובנית בין אור ה’ העליון והאינסופי, שהוא בבחינת ‘אין’, ולבין המציאות של בני האדם שהיא ‘יש’. וכפי שכתוב המאור עיניים: “שבאמת הכל נברא יש מאין, כי הקדוש ברוך הוא נקרא אין, רק שנתצמצם מאין ליש, מבלתי גבול אל גבול” (מאור עינים, אחרי מות). הפער הזה הוא מה שלא מאפשר לנו לקבל את הארת ה’ באופן מוחלט ואינסופי. אנחנו לא יכולים לקבל את האור שלנו בגלל שאנחנו יש והוא אין, וזו סתירה מובנית.

ה’ישות’ היא דבר דבר טבעי ביותר לאדם מעצם בריאתו. קשה לו מאוד להתנגד אליו, ואפילו להבחין בו. זו עבודה מאוד קשה לאדם להתנגד לטבע הזה ולהכניע ולהשפיל את עצמו:

 מטבע החומר להשתרר על זולתו וכו’ כי עצם אדם בתולדתו להמשיך אחר הבלי הזמן ולהתגדל ולהתפאר וצריך האדם הרוצה להמשיך חיות עליון מבורא יתברך בקרבו כמו שאמר הכתוב (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח להמית את עצמיות טבעו שהוטבע בעת הולדו ולהיות שפל רוח בעיניו.

(מאור עיניים, חיי שרה)

וכן כתב גם ביושר דברי אמת:

באמת האדם מוטבע על זה ונולד בזה שיגבה לבו, כמו שאמרו חז”ל (שמות רבה כג, יד; ועיין חגיגה יג ע”ב): ארבעה מיני גאים, ואדם מתגאה על כולם. וזה מצד קליפת נפש הרע שנתערבה בו… ובאמת הגבהות נדמה להר גבוה ואילו היה האדם מרגיש באמת שלבו מתגדל בקרבו בודאי היה מבחין זה שיש לו גדלות וגבהות והוא עלה להר. אבל האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות… ולפיכך דומה לו שאין לו גבהות ואינו בהר כלל והאיך יבחין זה אם לא ירד מן ההר לגמרי לרגלי ההר על הבקעה ממש, דהיינו שירגיל את עצמו בכניעה ושפלות בלב ובמעשה, והעיקר בלב, ויתוודע לו האמת.

(יושר דברי אמת, קונטרס ראשון)

האדם לא שם לב שהוא על הר גבוה של גבהות הלב, עד שהוא לא ירד ממנו וירגיל את עצמו בכניעה ושפלות הלב והמעשה. אך זו המהות היסודית ביותר של כל עבודתנו כאן בעולם הזה! וכפי שכתב המגיד ממעזריטש זיע”א, שעבודת הצדיקים היא להחזיר את עצמם ולעשות “מיש לאין”:

“גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ” (כתובות ה’ ע”א). ואמר האלוקי ר’ דוב בער ז”ל, מפני שבריאת שמים וארץ היתה השתלשלות יש מאין, ירידה מעליון לתחתון. וצדיקים במעשיהם שמפשיטים את עצמם מגשמיות וחושבים בה’ יתברך תמיד, ורואים ומבינים ומדמים באמת שהוא כאילו היה אין, כקודם הבריאה, נמצא מחזירים מיש לאין. וזה יותר פלא להעלות מתחתון לעליון.

(תורת המגיד, כתובות ד”ה גדולים, בשם יושר דברי אמת ואורח לחיים)

עיקר תפקידנו בעולם הזה הוא להפוך את המציאות שלנו “מיש לאין”, במהלך הפוך מהבריאה של ה’, שברא אותנו “יש מאין”.

בסיכום הדברים שהתבארו עד כה, ראינו שגלות מצרים היא גלות הדעת, היינו חסרון ההכרה והידיעה באמיתת ה’. מתוך כך הובאו דברי המאור עיניים שיסודם אחד – שכל המניעות וההסתרות אינן מניעות אמיתיות, אלא מָסַכִּים ולבושים שמצמצמים את האור האלוקי כדי לאפשר לאדם לקבלו. בהמשך התבאר שאותו אור עליון הוא האור הגנוז שבתורה, שאין האדם זוכה לו כל עוד יש בו מסך של “רע” ו”ישות”. ומתוך כך התברר שהיכולת לקבל את האור תלויה בזיכוך האדם, ובעיקר במידת השפלות והענווה שבו, עד כדי תנועה של “מיש לאין”.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]