שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 383 | ב’ ניסן תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: (ב) לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: (ג) אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ: (ד) אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ: (ה) אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים: (ו) בָּרוּךְ ה’ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:  ז) נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: (ח) עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

“אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים” – שטפונות רוחניים אינם מקריים

המזמור מחזק את האמונה שאנו אומה אלוקית

בפתיחת המזמור דוד מבקש: “לולי ה’ שהיה לנו – יאמר נא ישראל. לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם” (פס’ א-ב). “נא” הוא לשון בקשה, ומצאנו כעין זה גם במזמורים אחרים שדוד פונה לעם ישראל ומבקש ממנו לומר אמירות: “יאמר נא ישראל – כי לעולם חסדו. יאמרו נא בית אהרן – כי לעולם חסדו” (תהילים קיח, ב-ג). דוד פונה במזמור כאן לעם ישראל כדי שיאמרו את מה שהוא מציע להגיד. חשוב לו שעם ישראל יאמר לה’ את ההודיה שבמזמור הזה. כלומר שעם ישראל יכירו בכך שאלמלא ה’ שעזר להם, לא היה נשאר מהם דבר.

יש בכך הכרת הטוב כלפי הקב”ה, והודאה על עצם קיומנו בזכות שהוא עוזר לנו. אולם יש בזה גם הרבה מעבר לכך. דרך ההכרה הזו ניתן גם להכיר בכך שאנו אומה אלוקית. בדרך הטבע לא היה יכול להיות לנו שום קיום, ובכל זאת נשארנו והתקיימנו והגענו עד לזמן הזה. זהו הפלא הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית. אין לזה שום אח ורע בתולדות כל אומה ולשון, שאומה שורדת בין כל כך הרבה עמים אחרים ששונאים אותה שנאת מוות, גוזרים עליה גזרות ורוצים לחסל אותה. לא זו בלבד, לאורך מאות ואלפי שנים גם לא הייתה לעמים שום מניעה לחסל את האומה הזו. היא “גולה וסורה”, “הרוגה עליך”, “נחשבת כצאן טבחה”, “זרויה בין מכעיסיה”, “מרוטת לחי” ו”נתונה למכים” (מתוך נוסח ההושענות). ולמרות כל זאת – שונאיה לא מצליחים. היא מתקיימת ככבשה בין שבעים זאבים.

לא זו בלבד, אלא האומה הזו גם נשארת קשורה באלוקיה. יש לה לכאורה את כל הסיבות ההגיוניות שבעולם לנטוש את הדרך הזו שגורמת לה כל כך הרבה סבל. ובכל זאת יש בה תעצומות נפש להיות: “חבוקה ודבוקה בך”, “טוענת עולך”, “יחידה ליחדך”, “לומדת יראתך” ו”סובלת סבלך” (שם). כל זה בא לה מאת ה’. עמים אחרים שהיו צריכים לשאת מעט מזעיר ממה שעם ישראל עבר, נשברו חיש מהרה, נטשו את דרכם ונטמעו בקרב כובשיהם. עצם זה שעם ישראל מוצא בקרבו את תעצומות הנפש הללו ולא נשבר – זהו מאת ה’.

לאורך הגלות הגויים יכלו לפגוע ביהודים בקלות בלתי נסבלת

דוד ממשיל את רצונם של הגויים לפגוע בעם ישראל לבליעה בחיים: “אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו” (פס’ ג). מהו המשל הזה? בליעה בחיים מתקיימת בדגים טורפים ובחיות טורפות שבולעות יצור שהרבה יותר קטן מהם. אין להם צורך להלחם ולהמית את הטרף כדי לאכול אותו. הם בולעים אותו כפי שהוא. לשם המחשה, לוויתן כחול מסוגל לבלוע בבת אחת עשרת אלפים סרטני קריל. וכן כרישים מסוגלים לבלוע כמות עצומה של סרדינים בבת אחת.

כך גם הגויים בנמשל בולעים “חיים” את עם ישראל. לאורך כל הגלות הם בדרך כלל לא היו צריכים להילחם ביהודים או להתמודד מולם. הקלות הבלתי נסבלת של השמדת קהילות יהודיות שלמות ללא שום מלחמה ובלי שום מאמץ – הייתה מציאות ממש יומיומית. ברוב המקומות היהודים היוו פחות מאחוז מהאוכלוסיה המקומית. הם לא היו חמושים, והיו חסרי ישע לחלוטין. פוגרומים ושמדות היו עניין של מה בכך לאורך כל הגלות[1]. במקרה ה’טוב’ הדברים הסתיימו בהתפרעות, הרס ורצח. אך היו גם מקרים רבים שבהם עינו את היהודים בעינויים בלתי נתפסים של אכזריות ורוע. יהודים באמת הרגישו כמו סרדינים ליד כרישים. לגויים תמיד הייתה סיבה של “בחרות אפם בנו”. זה היה יכול להיות מחלה מקומית שממאנת להעלם או רעב שנובע מאי הצלחה ביבולי אותה שנה. מיד ‘הכריש’ היה טורף את ‘הסרדינים’ שלידו. לפעמים אפילו כעס של המון העם כנגד השלטון המקומי, שרדה בהם וניצל אותם, הופנה כנגד היהודים וגרם לפרעות. גם הטפה של כומר שהלהיב ברגשות דתיים את אנשי מקומו, גרמה להם להתפרץ אחרי הדרשה ולדאוג לחיסולם של היהודים ‘רוצחי המשיח’ שלהם. היה ידוע שבחלק מימי אידם זו סכנה גמורה ליהודים להימצא ברחוב, וכל שכן בבית מדרשות ובתי כנסיות, כי הם היו נידונים להרג ולעינויים.

שטפונות רוחניים הרסניים לכאורה התרחשו ללא כוונה רעה

משל נוסף שדוד משתמש בו במזמור הוא של מים שוטפים: “אזי המים שטפונו, נַחְלָה (-מלשון נחל) עבר על נפשנו” (פס’ ד). זהו דימוי שונה מקודמו. מים שוטפים הם מציאות שאיננה מכוונת בדווקא לשטוף את מי שנמצא בדרכם. יש למים את הדינמיקה והזרימה שלהם, והם לא מודעים ולא מכוונים לשטוף את מה שנקרה בדרכם. זהו דבר שקורה מאליו.

המים השוטפים הללו הם אחד המפגעים הקשים ביותר שניצבים בפני היהדות לדורותיה. אחת הדוגמאות לכך היא תנועת ההשכלה. כשהיא התחילה, היא לא הייתה מכוונת נגד היהדות. היא העלתה על נס הרבה ערכים שבאמת היו חשובים מאוד באותו הזמן. כך למשל היא התמקדה במאבק בבערות ובאמונות טפלות, והכרה בכך שכל בני האדם יכולים להיות נַעֲלִים ולא רק קומץ של אנשי כמורה. היא חוללה מאבק למען חירות הפרט וזכויות אדם, ומאבק בשיעבוד של גופים נצלניים. היא נשאה גם בשורה של פיתוח המדע והמוזיקה, וכן יצירת ספרות שעוסקת במידות הטובות וההתנהגות הרצויה והמוסרית של בני האדם. כל הדברים הללו הם נכונים מאוד מצד עצמם, ובאמת קידמו את העולם במובנים רבים. הם משכו אחריהם בצדק את רוב ככל אוכלוסיית העולם.

אולם ההשכלה הזו הביאה בכנפיה בדרך אגב גם ערעור על כל הסמכויות של כתבי הקודש, ועל ערכי העולם הישן. העולם הישן הזה כלל בין היתר גם את העולם היהודי. היה כאן משהו שבלבל מאוד, וערער מאוד, וממילא גרם נזקים חמורים ביותר. כי בשם הצורך לבדוק הכל מחדש ולערער על הכל, התערער גם כל עולם האמונה של היהדות. ובפרט כשהדבר התרחש במקביל ל’אמנציפציה’ שהעניקה זכויות למיעוטים, כחלק מערכי ההשכלה. מצד אחד זה איפשר ליהודים להיות כמו כולם, מתוך מגמה חיובית של שוויון זכויות; אבל באותה נשימה זה גם דרש מהיהדות לוותר על הרבה מהערכים שלה ולא להיבדל במנהגיה. וכך זרם המים השוטפים הללו הפיל חללים רבים. במקומות שונים כמו צרפת וגרמניה, רוב היהדות נמחקה כתוצאה מכך. היה רצון עז להשתלב בחברה הכללית, ולהיגאל סוף סוף מכל החוקים המגבילים והמשפילים שהיו כנגד היהודים, ומתנאי החיים הקשים של הגלות. הלחץ התרבותי היה חזק, והמסגרות הקהילותיות הישנות נחלשו מאוד, וב’אופן טבעי’ אנשים רבים נהרו להשכלה החילונית ולהתבוללות.

זה היה האויב הקשה ביותר של היהדות לאורך ההיסטוריה. זה ה”נַחְלָה” – המים שהולכים לנחול מסלול כלשהו, מתנווטים למקום שאליו הם זורמים, כביכול בלי שום קשר למה שנקרה בדרכם. לפעמים דברים שעומדים בדרכם גורמים להם לנטות לכיוונים אחרים, אך פעמים רבות הם נשטפים בזרם של הנחל. כך היו תנועות רבות שלא באו במפורש כנגד היהדות, אלא היו קיימות מצד עצמן עם הדינמיקה של עצמם. כשיהודי היה רוצה לקיים את הערכים שלו בתוך השטף הזה, הוא היה מוצא את עצמו מתמודד כביכול בלי אויבים ובלי שאף אחד בא במכוון כנגדו. זהו שטף ששוטף אבל כביכול בלי שום כוונה, ומרחיק אותו מקיום רצון ה’.

גם הציונות החילונית לא התחילה כזרם תרבותי, הנהגתי וחינוכי, שבא לעקור את היהדות מהעולם. היא התחילה מהעלאה על נס את ערכי החזרה לארץ, ערכים של צורך ב’נורמליות’ של החיים, בטבעיות של עבודת האדמה, ובחיבור לטבע ולארציות. היא עסקה בהכשרת הנוער לחלוציות והתיישבות, וכן בהחייאת השפה העברית וחידוש של שירה עברית מקורית. אלו ערכים שמצד עצמם לא נוגדים את היהדות. אלא שתוך כדי הזרימה שלהם הם הביאו בכנפיהם גם שיטפון של ערעור כל המסגרת הדתית המקורית. הם גרמו לשינוי ערכין בכל היחס לתורה, להלכה ולחז”ל. הם יצרו יחס חדש ללאומיות, שהיה מנוגד לדפוסי התורה שהגדירו עד לאותה שעה את הלאומיות בדרך של תורה והלכה. הערכים הללו נגעו באנשים רבים, והתחברו לתחושות שלהם ולצורך שלהם בטבעיות של החיים, והם נשטפו בזרם הנורא הזה. כמו בשיטפון של ההשכלה, גם כאן הדבר גרם שרוב היהדות אבדה בשטף הזה.

דוד משתמש בביטוי “שטפונו”. שיטפון הוא תופעה שבה הנשטפים נמצאים בחוסר אונים ובאובדן עצות. הם לא יודעים מה לעשות, איך להגיב, ומה סדר הפעולות הנכון. הם נדרשים להגיב בזמן קצר ביותר, באופן מאוד לא מתוכנן ולא מחושב. זה גם היה חלק מהתסמינים הקשים של השטפונות הללו. היהדות הנאמנה לא כל כך ידעה איך להגיב ואיך להתמודד. מאורע רדף מאורע, בלי שנעשו פעולות בסיסיות שהיו יכולות להציל לפחות חלק מהמצב. עד שהגיע רש”ר הירש להתמודד עם ההשכלה, כבר עברו 50-70 שנה. תרגום התורה לגרמנית בידי מנדלסון, שמציין את תחילת תנועת ההשכלה היהודית, התרחש בשנים תק”מ-תקמ”ג. ואילו תחילת פעילותו של רש”ר באולדנבורג הייתה בשנת תק”צ. עיקר בפעילותו בפרנקפורט היה בשנת תרי”א. בינתיים השיטפון היה כל כך גדול, שכאשר הוא החל להנהיג באולדנבורג נשארו שם רק משפחות אורתודוכסיות בודדות. ובפרנקפורט היו לו בהתחלה רק 13 משפחות, מתוך קהילה מקורית שמנתה אלפי משפחות.

קשה להתמודד עם שיטפון כשלא ברור שזו מלחמה

באופן דומה אפשר לראות גם את המהפכה הקומוניסטית. הייתה לה דינמיקה משלה, והיא שטפה את כל הנוער היהודי להתגייס לשורותיה באמונה גדולה. בהמשך הפך הנוער הזה לאויב המר ביותר של היהדות בברית המועצות – ה’ייבסקציה’. גם המהפכה הזו לא באה במקורה נגד היהדות, אבל הפכה להיות כזו די מהר.

כך גם בימינו עם מגפת הרשתות חברתיות, האינטרנט והסמארטפונים. בתוך המגפה הזו יש כל כך הרבה טומאה, כפירה, חשיפה והישאבות לעולמות שמאוד מנוגדים במהותם ליהדות. יש כאן שטף של הבלי העולם הזה מסוגים שונים, תענוגות ותאוות, דפוסי לבוש ודפוסי בילוי, הערכת דמויות ופסילת דמויות, לשון הרע ורכילות כדברים שבשיגרה, תחרותיות, קריירות ומימושים עצמיים, כילוי זמן בלתי נתפס על דיוני סרק ועוד אין ספור דברים שמנוגדים לרוח היהדות. הנורמות הפסולות הללו לא באות במכוון נגד היהדות. יש כאן זרם אדיר שמתקיים עם דינמיקה משל עצמו, וזורם לאן שהוא זורם כי זה מה שמתאים לו.

זהו הקושי הגדול. כשאדם נמצא במלחמה ברורה, הרבה יותר קל לו להילחם. יש לו תודעת מלחמה. הוא מבין שיש כאן אויב שבא להלחם נגדו ורוצה לפגוע בכל הקדוש והיקר לו, ואולי אפילו בחייו ובעצם קיומו. לכן האדם נדרך ומנסה להפיק מעצמו כוחות של מלחמה ושל התנגדות לאויב הזה. אבל כשאישה או נערה הולכות כיום ברחוב, הן לא רואות אף אחד שבא להילחם איתן. יש רק שטף של נורמות איך לחיות ואיך להתלבש, שהוא גם מאוד מושך ומאוד מפתה. במציאות כזו נגררים בקלות רבה ליישר קו עם הדבר המושך הזה, שלכאורה לא קורה בגלל כוונה רעה.

מי שעומד מאחורי השטפונות זו מלכות זדון

כאן מגיע החידוש הגדול של המזמור: “אזי עבר על נפשנו המים הזידונים” (פס’ ה). דוד אומר כאן שהמים הללו ששוטפים הם לא סתם שטף מקרי, אלא הם מים זידונים. יש כאן שטף שנעשה במזיד. מי שעומד מאחורי השטף הזה אלו הם כוחות הטומאה והסיטרא אחרא שבעולם, שמתנגדים למלכות ה’ ולהליכה בדרך התורה.

האמירה הזו היא חידוש גדול. משום שכאמור לעיל, המים הללו לא נתפסים בדרך כלל כ”מים זידונים”. הם לכאורה פועלים על פי הדינמיקה שלהם, ולא מתכוונים לשטוף ולהרוס כלום. כך גם בדוגמאות שהובאו, מי שרצה השכלה או ציונות לכאורה לא בא לעקור את היהדות. הרצל למשל היה בן למשפחה מתבוללת. הוא לא התכוון לעקור את היהדות. הוא בעצמו היה כבר סוג של ‘תינוק שנשבה’. אמנם סבא שלו היה יהודי אורתודוכסי לגמרי, אבל אביו היה ‘נאולוג’, כלומר שייך לקהילה הרפורמית ‘הנאורה’. הוא עצמו גדל בזיקה כלשהי ליהדות, אבל בלי זיקה להלכה ולמצוות. כשהוא ייסד את התנועה הציונית הוא אמר כל הזמן שאין לציונות שום דבר נגד הדת. היא לא תנועה דתית ולא תנועה אנטי-דתית, אלא באה רק להביא פתרון למצוקה של העם היהודי. מבחינתו כל אחד היה יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהאמין במה שהוא רוצה להאמין, והוא לא התנגד ולא חייב שום דבר. אדרבה, הוא ניסה לרתום גם את הרבנים שישתפו איתו פעולה. כעין זה הייתה גם אמונתם של רבני המזרחי בהקשר של הציונות, ושל מנדלסון ותלמידו הרב נפתלי הירץ וייזל בהקשר של ההשכלה. הם סברו שיש כאן מציאות שהיא חיובית, ורק צריך לדעת להשתלב בה נכון, בבחינת “תוכו אכל, קליפתו זרק” (חגיגה טו ע”ב).

אולם דוד המלך מלמד שצריך להתייחס למים הללו כ”מים זידונים”. כי גם אם זה נכון שיוצרי השיטות והתנועות הללו אינם בעלי כוונות זדון, מי שעומד מאחוריהם זה הס”מ וכוחות הטומאה. כמו שמי שעומד מאחורי עם ישראל הוא הקב”ה, גם אם זה לא תמיד הכוונה הישירה שעם ישראל מכוון; כך גם מאחורי המים הזידונים עומדת מלכות הזדון. כמו שעם ישראל הוא עם אלוקי – “לולי ה’ שהיה לנו”, כך גם המים הללו הם מים זידונים.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] ישנו ספר בשם ‘ספר הדמעות’ אשר מתעד את הפוגרומים הרבים שהתרחשו.