שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 374 | כו טבת תשפ”ו

(א) שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: (ב) עֶזְרִי מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (ג) אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: (ד) הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: (ה) ה’ שֹׁמְרֶךָ ה’ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: (ו) יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: (ז) ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: (ח) ה’ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

“הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל” – התחזקות הלב בחוויית האמונה

האמירות שבמזמור טעונות ביאור

דוד המלך פותח את המזמור בתיאור החיפוש שלו אחר עזרה: “אשא עיני אל ההרים מאין יָבֹא עזרי” (פס’ א). צריך להבין על פי הפשט מה כוונתו שהוא נושא את עיניו “אל ההרים”. מה פתאום לחשוב שדווקא מההרים יבוא עזרו? ואם הוא מבין שעזרו לא אמור להגיע משם, מה המשמעות של נשיאת העינים לשם?

גם בהמשך המזמור, צריך להבין מי מדבר אל מי במשפט: “אל יתן למוט רגלך, אל ינום שֹׁמְרֶךָ” (פס’ ג), וכן בכל שאר המזמור מפסוק זה ואילך. בתחילת המזמור דוד דיבר על עצמו בגוף ראשון: “אשא עיני”, “עזרי מעם ה'”. האם המשך המזמור אלו אמירות שמישהו אומר לו, או שהוא אומר לאחרים? עוד יש להבין מה פשט הביטוי: “ה’ צילך על יד ימינך” (פס’ ה). וכן מה זו ההבטחה: “יומם השמש לא יככה” (פס’ ו). האם הבעיה שדוד חשש ממנה הייתה שהשמש תכה אותו?! גם אם כן, לכאורה הפיתרון הפשוט הוא ללכת למקום שיש בו צל, וכך להיות מוגן מחום השמש. עוד יותר קשה להבין את ההמשך: “וירח בלילה” (שם). ממה חשש דוד? האם הירח יכול להכות בלילה?

גם האמירה הכללית של המזמור טעונה בירור. כל פסוקי המזמור, מלבד הפסוק הראשון, הם קביעה נחרצת וברורה שדוד יקבל הגנה ושמירה גמורה מה’ יתברך. האם המזמור בא רק להביע ביטחון? אם כן, מה היתה השאלה “מאין יבוא עזרי”? האם היא נשאלה רק לצורך התשובה? קשה לומר שזו רק שאלה רטורית חסרת משמעות, שנועדה כדי להגיד את התשובה שהיא כל המזמור. מלשון הפסוק נראה שדוד נושא אליו אל ההרים מתוך שהוא מחפש ישועה ומתשוקק לה, ולא מדובר רק בשאלה רטורית. מה גם שלפי זה יוצא שאין במזמור שום תפילה או בקשה לעזרה.

לכאורה יש קושי בפירושים שנתנו לנשיאת העינים אל ההרים

ישנם שני כיוונים עיקריים בפרשנים בביאור הפסוק: “אשא עיני אל ההרים”. רד”ק כותב:

“אשא” – כמו המצפה עזר מרחוק שעולה על ההרים ונושא עיניו אילך ואילך, לראות אם יבואו לו עוזרים. “אל ההרים” – כמו: על ההרים. וכן: “אל ההרים לא אכל” (יחזקאל יח, ו); “ויך את הפלשתי אל מצחו” (שמואל א’ יז, מט) כמו על מצחו. “עזרי” – אני אם אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי לא יועיל לי כלום, כי אין לי עזר אלא מעם ה’.

(רד”ק תהילים קכא, א-ב)

רד”ק מפרש (וכן פירש מצודת דוד) ש”אל” פירושו “על”, כפי שמצאנו דוגמאות שונות לכך במקרא. כלומר דוד אומר שהוא עולה למקומות הגבוהים, לחפש מהיכן יבוא עזרו. עד שלבסוף הוא מגיע למסקנה שאין לו ממה לקבל עזרה אלא רק מֵעִם ה’. אולם לכאורה יש קושי בהסבר הזה. העליה על ההרים כדי לחפש עזרה שייכת רק במי שמחפש עזרה פיזית שמגיעה מרחוק. אך לכאורה עזרה כזו היא לא שכיחה, וגם לא כל כך הגיונית. גם אם ממרומי ההר הוא יבחין במישהו ממרחקים, הוא לכאורה לא יצליח לקרוא לו שיבוא לעזרתו. קשה להניח שדוד מדבר דווקא על מציאות מסוימת כזו, וקשה לראות במציאות הזאת תיאור מאפיין של מי שמחפש עזרה.

המלבי”ם מפרש בדרך אחרת:

יצייר כי כאשר היה בצרה הגיע לו תשועה פתאום מלמעלה מראשי הררי עד, והוא נושא עיניו אל ההרים שמשם בא לו העזר לראות מאין יבא עזרי, מאיזה מקום בא העזר, וראה שלא בא מעבר ההרים. רק “עזרי” בא “מעם ה’ עושה שמים וארץ”, רוצה לומר עושה הטבע ומה שהוא למעלה מן הטבע.

(מלבי”ם תהילים קכא, א-ב)

המלבי”ם מסביר שדוד ראה שמגיעה לו עזרה ממקום גבוה מאוד שנראה כמו ראשי ההרים. ואז הוא מגלה שזה לא מראשי ההרים, אלא מה’ יתברך שמעל ראשי ההרים. גם בפירוש הזה יש קושי: לכאורה תמוה שישועה יורדת לפתע ‘מלמעלה’ וגורמת לדוד לחשוב שהיא הגיעה מראשי ההרים. איזו ישועה מגיעה פיזית מלמעלה? אפילו אם מדובר בירידת גשמים, לא אמורה להתעורר מחשבה שזה הגיע מ”ראשי ההרים”. מה גם שהשאלה מאין יבוא עזרי באה אחרי שהוא כבר נשא את עיניו אל ההרים.

הסתכלות להרים מעוררת התפעלות בלב ויוצרת מפגש עם עוצמת הבריאה והבורא

נראה[1] שההרים היוו תמיד מקור השראה. המבט המתבונן אליהם היה מעורר השראה לקלוט אמיתויות מסוימות ולהפנים אותם. כי עצם המבט אל ההרים הוא נשיאת עיניים למרחק ולגובה רם, למקום בו נפגשים באיתני הטבע כפי שהם ללא התערבות אנושית. כעין זה אומרים חז”ל שהסתכלות על השמים עוזרת לכוונת הלב: “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות, שנאמר (דניאל ו, יא): “וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם” (ברכות לד ע”ב). וביאר רש”י (ד”ה חלונות): “חלונות – שגורמין לו שיכוין לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע”. כעין זה כבר אמר דוד המלך: “כי אראה שמיך מעשי אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו” (תהילים ח, ד-ה). ההסתכלות בגרמי השמים מעוררת את הלב לחוש בקטנות האדם למול בוראו. וכיוצא בזה כתב גם ר’ נחמן מברסלב בספר המידות: “סגולה לגאוה (כלומר לתיקון הגאוה) – שיסתכל על השמים” (ספר המידות, גאוה אות יח). כמו ההסתכלות על השמים, כך גם נשיאות העינים אל ההרים מסוגלת לעורר השראה של ענוה והכנעה. לא מדובר כאן על חדוש שכלי פשוט, אלא על הפנמה והשראה והכנעת הלב.

אנו מוצאים זאת גם אצל בת יפתח, אשר אביה נדר בטעות להקריבה לקורבן. לפני ביצוע הדבר היא מבקשת ממנו: “ותאמר אל אביה יֵעָשֶׂה לי הדבר הזה, הרפה ממני שְׁנַיִם חֳדָשִׁים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בְּתוּלַי אנכי וְרֵעוֹתָי. ויאמר לכי, וישלח אותה שני חדשים ותלך היא ורעותיה ותבך על בתוליה על ההרים” (שופטים יא, לז-לח). בת יפתח הלכה דווקא להרים לבכות על מר גורלה, בגלל אותה השראה שמעוררים ההרים לעסוק בתובנות עמוקות ולהפנים אותם.

בגלל שההרים עוררות השראה ושידרו עוצמה גדולה, הייתה גם נטייה לעבוד שם עבודה זרה. לכן בפסוקים רבים בתנ”ך מוזכר שעבדו עבודה זרה ‘על ההרים’ ועל כל ‘גבעה רמה’: “אבד תאבדון את כל הַמְּקֹמוֹת אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יֹרְשִׁים אֹתָם את אלהיהם, על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן[2]” (דברים יב, ב), “ויזנו מתחת אלוהיהם, על ראשי ההרים יזבחו, ועל הגבעות יְקַטֵּרוּ” (הושע ד, יב-יג), “ויראו כל גבעה רמה וכל עץ עָבֹת ויזבחו שם את זבחיהם” (יחזקאל כ, כח). ההרים הגבוהים נתנו לאנשים תחושה של עוצמה גדולה, שהטעתה אותם והובילה אותם להתבטלות לאיתני הטבע, במקום להתבטלות לבורא. כניגוד לכך, מאותה סיבה עצמה, מודגש בכמה סגנונות בנבואות אחרית הימים שהמקדש יהיה ניצב בראש ההרים: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים וְנִשָּׂא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים” (ישעיהו ב, ב). היותו של המקדש ניצב בראש ההרים יעניק את התחושה ויעורר את ההשראה להפנים את עליונותו של ה’ על הבריות, ואת עליונות התורה על כל דרכי הגוים.

צריך להקדיש זמן להתפעמות הלב וחוויית האמונה

דוד לא רק מסתכל על ההרים, אלא הוא ‘נושא את עיניו’. נשיאת עינים היא יותר מאשר ראיה בעלמא. זו התבוננות שיש בה התפעלות. על אברהם אבינו נאמר: “וישא עיניו וירא והנה שְׁלֹשָׁה  אנשים” (בראשית יח, ב). היה אפשר לכאורה להסתפק באמירה שהוא ראה את שלושת האנשים. אך זו הייתה ראיה שעוררה אותו למסירות נפש להכנסת אורחים; הוא לא רק ראה אותם, אלא הוא ‘נשא את עיניו’ לראות אותם לעורר את לבו מתוך כך. וכך גם: “שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צָפֹנָה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רֹאֶה לך אתננה ולזרעך עד עולם” (שם יג, יד-טו). זו לא הייתה רק הסתכלות פיזית לכל הכיוונים, אלא זו הבטה עמוקה ומשמעותית יותר של התבוננות. הביטוי הזה מופיע בהקשר כזה עוד פעמים רבות בתנ”ך: “ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק” (שם כב, ד), “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק וַתִּפֹּל מעל הגמל” (שם כד, סג-סד), “וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו” (שם מג, כט), ועוד. כמובן שהסתכלות כזו יכולה להיות גם לרעה, כפי שנאמר על אשת פוטיפר: “ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף” (שם לט, ז).

גם במזמור כאן דוד מתייחס אל ההתפעלות הגדולה שמתעוררת בו מעוצמת ההרים והגילוי האלוקי שנשקף מהם. מתוך ההתפעלות הזו דוד מתעצם בהכרה שעזרו הוא מֵעִם ה’ עושה שמים וארץ. השאלה שדוד שואל בתחילת המזמור איננה שאלה רטורית חסרת משמעות. זהו הסבר מה הוא מנסה לקלוט מההרים, כשהוא נושא אליהם את עיניו. הוא נושא את עיניו אל ההרים כדי לקבל השראה ולהבין מאין יבוא עזרו.

חשוב להבין שהתפעלויות כאלו אינן מיותרות, למרות שלכאורה אין בהן ‘חידוש’. הן אולי לא מייצרות סברות מעניינות ורעיונות מדהימים, אבל הן מעוררות את האדם לחוות את האמונה. אנו צריכים לפתוח את עצמנו להשתאות מהבריאה. חשוב ביותר שנפתח את עצמנו לשמים, לכוכבים, להרים ולנופים, ונספוג לתוכנו את תחושת ההתפעמות ואת יראת השמים שהיא מעוררת. בנועם אלימלך מוזכר פעמים רבות שיש להסתכל על הטבע כדי לשאוב “רוממות אל”. כך הוא כותב למשל על הסתכלות לשמים ולכוכבים: “וביותר יוכל האדם לראות רוממות אל בהביטו השמים ורואה הכוכבים במסילותם על משמרותם מזהירים בזוהר אורם, ומזה יבוא לאדם יראה להבין רוממותו יתברך” (נועם אלימלך, לך לך ד”ה עוד יש לפרש אנכי). במקומות אחרים הוא מוסיף שזהו מפתח עצום לענוה, ליראת שמים, לתשובה ולעוד מעלות גדולות.

כעין זה מסופר גם על מרן החזון איש זיע”א:

על שולחנו היה מונח פרח בתוך אגרטל, וה”חזון איש” הסתכל והסתכל בו, עד שאמר: קחו מכאן את האגרטל, אני כבר לא יכול לסבול זאת! כלומר כשהתבונן בפרח הוא ראה בו את הבורא!

(חכמת מאיר, עמ’ שכז)

לא מספיק לדעת דברים בשכל, אם אף פעם לא מגיעים להתפעם מהם בכל הלב. השכל הוא חשוב מאוד, אך הלב הוא העיקר. והשפה של הלב איננה ידיעות ותובנות בלבד, אלא דווקא ההתפעמויות הללו. לכן צריך להקדיש ולייחד לכך זמן.

על ידי הכנעת הלב זוכים לישועת ה’

על פי זה ניתן לחבר בין הדרש והפשט של הפסוק “מאין יבוא עזרי”. בכמה מספרי תלמידי המגיד הקדוש ממעזריטש זיע”א מובא הפירוש שמ”אין” יבוא עזרי, היינו שמההתבטלות של האדם והיותו במדרגת “אין” – יבוא עזרו (דגל מחנה אפרים, דרוש לשבת תשובה ד”ה וזהו כנור; מאור ושמש בשלח, ד”ה עוד יאמר ופרעה הקריב, ועוד). לאור האמור זהו ממש עומק הפשט. כשאדם נושא עיניו אל ההרים כמו דוד המלך, הוא נמצא בהתפעלות ובהכנעה עמוקה, בבחינה של “אין”. מתוך כך הוא פותח את עצמו להיות כלי לקבלת העזרה מאת ה’.

[המשך בע”ה בחלק הבא]

[1] התייחסנו לדברים מזווית נוספת גם בביאור מזמור פח, שם ביארנו על פי הידוע שבזמנם ההרים היו נחשבים מקומות בטוחים יותר שאליהם בדרך כלל האויבים התקשו להגיע. דוד מסתכל על הגורמים החזקים והעוצמתיים הללו, ומבין שהם לא יכולים להושיע אותו, כפי שבאמת הם לא תמיד הועילו. העזר האמיתי היחיד שיכול להיות הוא רק מעם ה’, שהוא עושה את השמים והארץ, את ההרים ואת המציאות כולה. בביאור המזמור כעת נצעד בדרך שונה, אשר מוסיפה מימד עמוק יותר לפסוק זה ולמזמור כולו.

[2] העצים הרעננים גם קשורים ליסוד זה, משום שגם הם מעוררים תחושה חזקה של איתנות הטבע.