שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 373 | יט טבת תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל ה’ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי: (ב) ה’ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה: (ג) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה: (ד) חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים: (ה) אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר: (ו) רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם: (ז) אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה:

“הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה” – התמודדות עם רמיה ורמאים (המשך)

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם של ביאור המזמור התחלנו לברר על דרך הפשט מה כוונתו של דוד בקריאתו לה’ שיציל אותו משפת השקר ומלשון הרמיה. העלנו גם שהשאלה: “מה יתן לְךָ ומה יֹּסִיף לָךְ לשון רמיה” (פס’ ג) לכאורה לא ברורה, הרי רודפיו נלחמים בו בעזרת השקרים והרמאויות שלהם, וכך הם מסכנים אותו. בגלל השקרים הללו הוא נאלץ לבקש מה’ “הצילה נפשי” (פס’ ב). אז לכאורה ברור שהם כן מרוויחים מהרמייה במסגרת רדיפתם את דוד, וזה כן ‘מוסיף’ להם. אם כן, מה כוונת דוד בשאלתו?

נראה שהביטויים “שפת שקר” ו”לשון רמיה” אינם מתייחסים לאדם שבאופן חריג ומיוחד בוחר לומר דבר שקר או רמיה כדי לגבור על מישהו אחר. אלא זהו אדם שזו השפה שלו. זה השיח ואופן הדיבור הרגיל שלו. במקום להיות דובר אמת בפיו ובלבבו, הוא בוחר בחלקלקות לשון וב’אחד בפה ואחד בלב’. הוא חושב תמיד על מה שהוא רוצה להרוויח בכל סיטואציה, ובהתאם לזה הוא מדבר. זהו אדם שלא רק משקר, אלא הוא גם מתנהל ברמיה. הוא מסוגל לנהל קשר שלם עם מישהו, שבו הוא מציג את עצמו בתדמית מסויימת, כשהדמות האמיתית שלו היא אחרת לגמרי. לשון רמיה היא לא רק דיבור שקר כמו לומר על שחור שהוא לבן; אלא היא התנהלות שלילית עמוקה הרבה יותר. אפילו כשהוא אומר דברים אמיתיים, יש בדבריו מגמתיות שלילית נסתרת שהזולת לא יכול לשים אליה.

דרך התבוננות בהתנהגותו של אבי הרמאים – לבן הארמי, עמדנו עוד על מהות הרמאות. הרמאי יוצר קשרים חמים ולבביים מתוך הבנה שזה ישתלם לו בסוף, אפילו שהוא עוד לא ממש יודע באיזה אופן. הוא מנסה לתת לשני הרגשה שהוא אוהב אותו וממש יוצא מכליו באהבתו, כדי להפיל אותו במלכודת ולנצל אותו. הזכרנו שגם כיום אנו מוצאים שימוש בטכניקות דומות אצל ענקיות הטכנולוגיה שאוספות נתונים על האדם על ידי שהם מציעות לו ‘טובות’, כשמטרתן האמיתית היא לנצל אותו. זו הצגה שכביכול רוצים בטובתו של האחר, אך הוא יגלה רק מאוחר מאוד, אם בכלל, שבעצם הכל היה תרמית אינטרסנטית אחת גדולה.

בנוסף, גם אצל לבן וגם בתרבות השקר והרמיה השולטת כיום דרך אמצעי הטכנולוגיה והמדיה, לא מדובר במפורש על המחיר שהאדם משלם תמורת כל ה’מתנות’ שהוא מקבל. בהקשר של ימינו, הרחבנו במחיר הגבוה שהאדם משלם בכך שהוא מקדיש למדיה את הזמן שלו ואת תשומת הלב שלו, שזה הדבר היקר ביותר שיש לו. בני האדם הופכים להיות צרכנים מכורים ומושבעים של מה שמפתים אותה, בלי שהם בכלל שמים לב שמרמים אותם.

בנוסף עסקנו בקושי להתפכח מהרמאות. זהו טבע האדם, שכאשר הוא מרומה לאורך זמן, הוא עלול להעדיף להישאר מרומה מאשר להתפכח. הכאב לגלות שמישהו רימה אותו באופן כל כך שפל הוא גדול מנשוא. עוד יסוד בו הרחבנו הוא ההיתממות המוסרית של הרמאי, והיכולת שלו להציג את עצמו כקורבן ואת המרומה כפוגע ובלתי מוסרי.

לאדם ישר כמו דוד קשה להתגונן מהשקר

דוד המלך סבל מאוד משפת שקר ומלשון רמיה. הכתוב מתאר את הפח שטומן שאול לדוד, כשכלפי חוץ הוא רוצה לתת את בתו לדוד, אך בפועל מנסה לגרום למותו: “ויאמר שאול אל דוד הנה בתי הגדולה מרב אֹתָהּ אתן לך לאשה, אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה’. ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים” (שמואל א’ יח, יז). אולם למרות שדוד מסכים לתנאי של שאול, שאול מפר ברגל גסה את הבטחתו: “ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד, והיא נִתְּנָה לעדריאל הַמְּחֹלָתִי לאשה” (שם, יט). לאור יום, לעיני כל ישראל, שאול לא נותן לדוד את מה שמגיע לו, אלא משיא את מרב לעדריאל. הביטוי “ויהי בעת תת” מלמד גם שהיה זה ממש תוך כדי שדוד מתכונן לשאת את מרב. העניין היה כבר מדובר ומתוכנן, זה היה השיח והמצב שעמד להיות בפועל. והנה פתאום מתברר ששאול רימה את דוד.

כך גם בהמשך, שאול מציב לדוד תנאים כדי לקבל את בתו מיכל, מתוך רמאות וכוונה נסתרת לפגוע בדוד:

ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש, ותהי בו יד פלשתים. ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום. ויצו שאול את עֲבָדָו דברו אל דוד בלט לאמר הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך ועתה התחתן במלך. וידברו עבדי שאול באזני דוד את הדברים האלה, ויאמר דוד הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה. ויגדו עבדי שאול לו כדברים האלה דִּבֶּר דוד. ויאמר שאול כה תאמרו לדוד אין חפץ למלך בְּמֹהַר, כי במאה ערלות פלשתים להנקם בְּאֹיְבֵי המלך, ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים. ויגדו עבדיו לדוד את הדברים האלה, וישר הדבר בעיני דוד להתחתן במלך.

(שם, כא-כו)

שאול רוקם תכנית כיצד לרמות את דוד ולגרום לו לחשוב שהוא רוצה בטובתו, בעוד שהאמת הפוכה בתכלית. גם בהמשך חייו חווה דוד בגידה נוראה מהאנשים שהיו מאוד קרובים אליו. אלו שהיו סמך עליהם והיו יועציו ואנשי סודו, כמו אחיתופל, כרתו ברית עם אבשלום למרוד בו.

לאדם ישר קשה להתגונן מפני רמאות. כשאדם הוא טהור וישר, נקי כפים ובר לבב כמו דוד המלך, קשה לו לתפוס שאדם אחר מסוגל להיות כל כך רמאי ושקרן. כמו שגנב חושב בדרך כלל שכולם גנבים, כך אדם ישר חושב שכולם ישרים. ולכן כל כך קשה לו לקלוט שמרמים אותו. הוא כמעט לא מסוגל לצאת מנקודת הנחה שמי שנמצא מולו הוא כל כך הפוך ממנו. בפרט כשהרמאי משרה עליו הרגשה טובה ויוצר אווירה חיובית, כפי שראינו שזו דרכם של הרמאים. קשה כל כך לקלוט שאדם שנותן תחושה כל כך טובה של קשר ורצון טוב, ואהבה וחיבה ודאגה לטובת הזולת – הוא בעצם רמאי, והכל הוא שקר אחד גדול. זה יכול להיות ממש מבהיל לאדם לחשוב שתקופה ארוכה הוא היה מנוהל על ידי רמאים שסובבו אותו בכחש; ובעצם הוא היה ב’אשליה מתוקה’ ובטח באנשים ואהב אותם, כשהם רימו אותו ובגדו בו מאחורי גבו ורצו להרע לו. לכן דוד מבקש: “ה’ הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה” (פס’ ב). הוא עצמו לא יכול להזהר מהם. הוא אדם ישר והגון, הוא לא מסוגל לחשוד בבני אדם שסביבו שהם מרמים אותו. הוא זקוק לה’ שיציל אותו מן הרמאים.

הרמאי אינו מרוויח שום דבר טוב באמת

דוד מוסיף ושואל: “מה יתן לְךָ ומה יֹּסִיף לָךְ לשון רמיה” (פס’ ג). הוא בכוונה מתעלם מהרווח המסויים ששאול או מתנגדים אחרים שלו יכלו להרוויח מכך שהם יפילו אותו. הוא אומר כאן אמירה עקרונית יותר. אם זו השיטה שהאדם פועל בה וזו הדרך שלו בחיים (“שפת שקר”, “לשון רמיה”), אז הוא לא באמת ירוויח. גם אם יהיה לו רווח כזה או אחר, אין לאדם כזה שום קיום וטעם ממשי בעולם. כי אדם כזה הוא רחוק מאוד מה’. לא יכולה להיות לאדם כזה שום התקשרות אמיתית עם ה’. לא יכולה להיות לאדם כזה שום התקשרות אמיתית לתורה ולנועם עבודת ה’. לאדם כזה גם לא תהיה התקשרות אמיתית עם הטוב שלו עצמו.

זה מה שדוד אומר – “מה יתן לך ומה יֹּסִיף לָךְ לשון רמיה”. אדם כזה שהוא כמו לבן הארמי, בסוף גם הַבָּנוֹת שלו שונאות אותו. אין לו שום התקשרות לטוב אמיתי, ובעצם הוא גם שונא את עצמו. לבן הצליח להרוויח מיעקב עוד שנות עבודה, ועוד כבשים ועוד עיזים; אבל זה לא מה שבאמת יעשה לו טוב. “אין טוב אלא הקב”ה” (פסיקתא זוטרתא איכה, הקדמה), וכהמשך להבנה הזו אמרו חז”ל ש”אין טוב אלא תורה” (אבות ו, ג), ו”אין טוב אלא צדיקים” (בראשית רבה יב, ו). הטוב האמיתי הוא רק דבקות בטובו של ה’ – “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (תהילים עג, כח). כאשר האדם מנותק מכל זה, כי הוא סובב סביב השקר שה’ מתעב, אז הוא סובב סביב ריק. וכך גם כל התרבות השקר והרמאות שהאנושות שטופה בה כיום (כפי שהורחב לעיל). היא סובבת כולה סביב ריק, שמשאיר את כולם ריקים ובלי שמחה אמיתית.

הפגיעה של הרמאי היא עמוקה וקשה מאוד וכך גם עונשו

על פי זה מובן הדימוי שמביא דוד מיד בהמשך המזמור: “חִצֵּי גבור שנונים עם גחלי רתמים” (פס’ ד). בחז”ל ישנם שני פירושים לפסוק זה. לפי פירוש אחד, הפסוק מתאר את מעשיהם של הרשעים ועוצמת פגיעתם:

“חצי גבור שנונים”. ומה ראה למושלן בחץ מכל כלי זיין? אלא כל כלי זיין מכין במקומן וזה מכה מרחוק, כך הוא לשון הרע דאמור (-שנאמר) ברומי וקטיל (-והורג) בסוריא. ולא ככל גחלים אלא כגחלי רתמים, שכל גחלים כבים מבפנים אבל גחלי רתמים אף על פי שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס עדיין הוא בוער מבפנים. מעשה ברותם אחד שהציתו בו את האור והיה דולק י”ב חודש, חורף וקיץ וחורף.

(בראשית רבה צח, יט)

כוחם של חיצים הוא לפגוע מרחוק. וכאשר מדובר בחיצים עם גחלי רתמים, פגיעתם קשה הרבה יותר. גם אם מבחוץ נראה שהאש כבתה, היא עדיין בוערת בפנים.

לעומת זאת יש פירוש אחר לפיו מדובר בתיאור מה יהיה עונשם של הרשעים הללו:

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב”ה לשר של גיהנם – אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר: “חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים”; אין חץ אלא לשון, שנאמר: “חץ שחוט לשונם מרמה דבר” (ירמיה ט, ז), ואין גבור אלא הקב”ה, שנאמר: “ה’ כגבור יצא” (ישעיה מב, יג). “גחלי רתמים” היינו גיהנם.

(ערכין טו ע”ב)

על פי הפשט[1] נראה ששני הפירושים נכונים יחד, ויש כאן סיבה ותוצאה. דוד אומר כאן מה יהיה עונשם של בעלי הרמיה הללו, ושהעונש הזה יהיה בגלל מה שהם עשו. בגלל האופן החמור בו הם פעלו, כך יהיה גם עונשם המר.

יסוד כזה אנו מוצאים גם במקומות נוספים בתהילים: “ה’ בהיכל קדשו ה’ בשמים כסאו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. ה’ צדיק יבחן ורשע וְאֹהֵב חמס שנאה נפשו. ימטר על רשעים פחים, אש וגפרית, ורוח זלעפות מנת כוסם. כי צדיק ה’ צדקות אהב אָהֵב ישר יחזו פנימו” (תהילים יא, ד-ז). העונש של הרשעים יהיה “מנת כוסם”, כפי מה שמגיע להם על פי מעשיהם, מידה כנגד מידה. וכן נאמר עוד, גם כן בהקשר של חטאי הלשון: “אל תתן ה’ מאויי רשע, זממו אל תפק ירומו סלה. ראש מְסִבָּי עמל שפתימו יכסמו. ימוטו עליהם גחלים באש יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בל יקומו. איש לשון בל יכון בארץ, איש חמס רע יצודנו לְמַדְחֵפֹת. ידעתי כי יעשה ה’ דין עני משפט אֶבְיֹנִים” (שם קמ, ט-יג). במילה “יכסמו” בפסוק זה יש קרי וכתיב, כאשר הכתיב הוא “יכסומו”. וכן במילה “ימוטו” הכתיב הוא “ימיטו”. כלומר מה שהם עושים זה מה שייעשה להם. עונשם של השקרנים והרמאים יהיה מידה כנגד מידה.

כיוצא בזה אומר דוד במקומות רבים: “אם לא ישוב חרבו ילטוש קשתו דרך ויכוננה. ולו הכין כלי מות, חִצָּיו לְדֹלְקִים יפעל. הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר. בור כרה ויחפרהו, וַיִּפֹּל בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו יֵרֵד” (שם ז, יג-יז). וכן: “טבעו גוים בשחת עשו, ברשת זו טמנו נלכדה רגלם. נודע ה’ משפט עשה, בְּפֹעַל כפיו נוקש רשע הגיון סלה” (שם ט, טז-יז).

דוד מתייחס לחיצי הגיבור כאן במזמור כדי לחזור ולהסביר מדוע הוא כל כך מבקש הגנה מפני הרמאים. יכולים להיות חיצים שמצליחים להגיע אל היריב ולפגוע בו, אבל הם לא חודרים אותו. הם לא נכנסים עמוק לתוכו באופן שיכול לפגוע בו פגיעה אנושה. בשביל זה צריך “חיצי גיבור שנונים”, שֶׁנּוֹרִים בעוצמה ובעיקר חודרים בעוצמה. בגלל שהם חדים ושנונים הם אינם נעצרים מאחורי מגן רגיל, אלא מסוגלים לחדור ולבקוע. וכך גם גחלי הרתמים, שמבחוץ נראים מכובים, אבל האש בוערת בתוכם הרבה זמן. דוד מרגיש שהפגיעה שפוגעים בו הרמאים חודרת לתוכו עמוק מאוד. וגם כאשר נראה מבחוץ שהיא כבר כבויה, היא עדיין שורפת פנימה.

כך היא פגיעתם של הרמאים. השקר והרמייה שלהם חבויים מתחת לפני השטח. מגלים אותם רק לאחר זמן רב, כשכבר יש תוצאות שליליות שקשה להתמודד איתם. לכן פגיעתם משולה לחיצים שנונים וגחלי רתמים. משום כך הקב”ה ייפרע מהם באופן הזה. כלפי חוץ כל הרמאים והשקרים הללו הם מאוד ‘משוריינים’. הם דואגים לכך ששום דבר לא יוכל לפגוע בהם. אולם לקב”ה יש גם ‘פצצות חודרות בונקרים’. הוא יכול לחדור את כל ההגנות שלהם, ולבוא איתם במשפט נוקב על כל מעשיהם.

הרמאי מנותק מהטוב של עצמו ושל אחרים ובהכרח שונא שלום

דוד ממשיך ואומר: “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר” (פס’ ה). חלק מהמפרשים מבארים שדוד בא לומר שאמנם הוא הצטער מאוד בזמן שהוא גר בין הישמעלים במדבריות, אך יותר מזה היה לו קשה להתמודד עם שונאי השלום – “רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום” (פס’ ו). אולם יש בזה קושי, שלא מצאנו בכתובים שהייתה לדוד תקופה בה הוא התגורר אצל עמי משך וקדר.

נראה שניתן להבין זאת על פי מה שהתבאר בהקדמה לשירי המעלות (שהמזמורים הללו שייכים במיוחד לתקופה שלפני הגאולה, כשעם ישראל בא להתחבר ולהשתתף עם הקב”ה בגאולתם העולם. לאור זאת ניתן להבין שיש כאן דיבור של כנסת ישראל שמתאוננת על צרת הגלות. ‘משך’ הוא אחר מצאצאי יפת, והוא יכול לשמש כשם כללי לכל עמי אירופה שעם ישראל שהה ביניהם. ו’קדר’ הוא שם כולל לכל עמי ישמעאל, שגם בארצותיהם סבל עם ישראל בשנות הגלות[2].

על כך אומר דוד, שעם כל הקשיים של עצם הגלות המרה, הקושי הגדול יותר הוא ההתמודדות עם שונא שלום. כי אדם שהוא טוב ביסודו הוא גם רוצה שלום. הוא לא רוצה לריב עם אף אחד. הוא לא רוצה לעשוק ולהרע לאף אחד. אבל אדם שהוא בפנימיותו רמאי ושקרן, הוא גם שונא שלום. לכאורה היה אפשר לחשוב שהוא מרמה אנשים ומשקר כדי להרוויח כל מיני דברים, אבל באופן כללי הוא כן רוצה לחיות איתם בשלום. אך האמת היא שהוא שונא שלום. כי שלום תמיד כרוך בוויתור והשלמה למען הזולת – “למען אַחַי וְרֵעָי אדברה נא שלום בך” (תהילים קכב, ח). כשאדם רוצה את טובת האחר, והוא גם רוצה להמשיך לחיות בטוב שלו עם עצמו, אז הוא גם אוהב שלום. אבל כשאדם רחוק מעצמו ומהטוב שלו, והוא גם לא רוצה את הטוב של השני, אז ממילא הוא שונא לוותר ולהשלים. הוא רוצה רק לדאוג לעצמו כמה שיותר. אדרבה, הטוב של הזולת שאמור לחיות איתו בשלום – רק מפריע לו. הוא גורם לו קנאה, חוסר שקט וחוסר שלווה. השלווה של האחר מפריעה לשלווה שלו. לכן אנשים כאלה תמיד יהיו ממורמרים, ולא יסתדרו עם מי שנמצא בסביבתם. כי בעומק שלהם הם רחוקים מהטוב של עצמם ומהטוב של האחרים.

עלינו להיות זהירים מן הרמאים ולקרוא לה’ שיצילנו מהם

לכל זה יש משמעות מעשית חשובה עבורנו. אנחנו צריכים להיות מודעים היטב למציאות הזו של שפת שקר ולשון רמיה, ולהתפלל להיות מוגנים מאנשים כאלה. מעבר לזה, אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שהתרבות שאיתה אנו מתמודדים היא תרבות שמיוסדת על שקר ומרמה. קשה לנו לקבל את זה, בתמימותנו אנו לא רוצים להאמין בזה. אנחנו חושבים שכמו שאנו רוצים רק טוב, כך כולם. כפי שאנו ישרים, כך גם הם. אבל חשוב שנצא מהאשליות הללו, ונבין שאנו גרים עם אנשים שמתנהלים בשפת שקר ובלשון רמיה.

פסוקי המזמור הללו צריכים לעורר אותנו להגן על עצמנו. התרבות הטכנולוגית משקרת ומרמה אותנו, ואנו צריכים להתפלל שלא נשגה באשליות שהיא מוֹכֶרֶת לנו. אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, ועלינו לקרוא לו בצרתנו – שהיא ‘צרה תמידית’ בדורנו.

אך לא מדובר רק ברובד של המאבק בתרבות השקר. גם יצר הרע שבכל אחד ואחד משקר ומרמה אותו ללא הרף. קשה לאדם לתפוס עד כמה היצר הרע הוא שקרן שמנסה כל הזמן לרמות אותו. אדם שהוא ישר מטבעו מתקשה לתפוס שמי שכנגדו מסוגל להיות כל כך רמאי. אך “והנחש היה ערום מכל חית השדה” (בראשית ג, א), יצר הרע ערמומי ומלומד בשקרים, עוד משחר ההיסטוריה. כדי ללכוד את האדם ברשתו הוא מכין לו ללא הרף מלכודות ו”מצודים גדולים” (קהלת ט, יד). כשהאדם לא מודע לכל זה, יצר הרע מצליח להפיל אותו בשקריו ונכליו. האדם תופס את יצר הרע כפי שהוא רגיל לתפוס את עצמו, ולכן אינו נזהר ממנו מספיק. לכן גם במאבק הזה צריך התעוררות רבה להבין את המרמה, ולהתפלל לה’ להינצל ממנה.

ה’ יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים עמו. כשאנו נעשה כמיטב יכולתנו להיזהר מן הרמאים, ולקרוא לה’ שישמור עלינו מפניהם, אזי ה’ ישמור ויגן בעדינו, ויסיר במהרה את קליפת השקר הזו. מתוך כך נזכה לשיר את שירי המעלות, ולפעול עם אל בבניין בית מקדשנו בקרוב.

[1] אמנם הוזכר לעיל (בחלק הקודם של השיחה) שעל פי הפשט לא מדובר במזמור על מדברי לשון הרע, אלא על אנשי רמייה. אך עצם זה שהפסוק מתאר את מה שעושים אותם אנשים, או את העונש שהם יקבלו, כן מתאים לפשט הכתוב.

[2] כעין יש מופיע בתנ”ך במקומות רבים ששמות מסויימים מייצגים קבוצה רחבה יותר. כפי שלמשל עם ישראל נקרא לפעמים על שם יהודה, או על שם יוסף. וכעין זה מברכים על נטילת ארבעת המינים “על נטילת לולב”, והוא מייצג את כל המינים.