שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 372 | יב טבת תשפ”ו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל ה’ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי: (ב) ה’ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה: (ג) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה: (ד) חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים: (ה) אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר: (ו) רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם: (ז) אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה:

“הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה” – התמודדות עם רמיה ורמאים

המזמור נדרש על לשון הרע אך צריך להבין את פשט הכתוב

דוד פותח את המזמור בקריאה לה’ שיציל אותו משפת שקר ומלשון רמיה. הוא מוסיף ושואל: “מה יתן לְךָ ומה יֹּסִיף לָךְ לשון רמיה” (פס’ ג). לכאורה השאלה הזו איננה ברורה. הרי רודפיו נלחמים בו בעזרת השקרים והרמאויות שלהם, וכך הם מסכנים אותו. בגלל השקרים הללו הוא נאלץ לבקש מה’ “הצילה נפשי” (פס’ ב). אז לכאורה ברור שהם כן מרוויחים מהרמייה במסגרת רדיפתם את דוד, וזה כן ‘מוסיף’ להם. אם כן, מה כוונת דוד בשאלתו?

חז”ל דורשים את הפסוק לעניין השמירה הנצרכת על הלשון שלא להיכשל בלשון הרע:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מאי דכתיב “מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה”? אמר לו הקב”ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר; מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה? (רש”י: מה יתן לך ומה יוסיף לך עוד הקב”ה שמירה שלא תספר לשון הרע).

(ערכין טו ע”ב)

על פי דרשה זו דוד טוען כלפי הלשון שהקב”ה שם עליה את השמירה המירבית על מנת שלא תספר לשון הרע, וכעת הדבר תלוי בבחירתו של האדם. כעין זה מפרש גם החיד”א שהטענה כאן היא כלפי בעל לשון הרע שהוא לא מרוויח במעשיו מאומה, כי הוא מפסיד את כל זכויותיו בעולם הבא (חומת אנך, תהילים קכ, ג). באופן דומה ביארו המפרשים גם את המשל בהמשך המזמור: “חִצֵּי גִבּוֹר שנונים עם גחלי רתמים” (פס’ ד), שזו לשון הרע שנאמרת במקום אחד, וכמו חץ הורגת במקום אחר.

אולם כל אלו הינם דרשות אמת שבאות ללמד אותנו מסרים חשובים במוסר ובעבודת ה’. אבל בפשט המזמור לא מדובר על לשון הרע, אלא רק על שפת שקר ולשון רמיה. צריך להבין על דרך הפשט מה כוונתו של דוד בפסוקים אלו, ומה המסר שהוא בא להעביר במזמור זה. ובפרט לאור מה שהתבאר בהקדמה למזמורי ‘שירי המעלות’, שדוד הטמין בהם את התשתית והיסודות הרוחניים לעבודתנו כשותפים של הקב”ה בבניין המקדש, הנהגת המציאות וגאולת העולם.

הרמאי מנסה ליצור קשרים חמים על מנת לנצל את הזולת לצרכיו

נראה שהביטויים “שפת שקר” ו”לשון רמיה” אינם מתייחסים לאדם שבאופן חריג ומיוחד בוחר לומר דבר שקר או רמיה כדי לגבור על מישהו אחר. אלא זהו אדם שזו השפה שלו. זה השיח ואופן הדיבור הרגיל שלו. במקום להיות דובר אמת בפיו ובלבבו, הוא בוחר בחלקלקות לשון וב’אחד בפה ואחד בלב’. הוא חושב תמיד על מה שהוא רוצה להרוויח בכל סיטואציה, ובהתאם לזה הוא מדבר.

זהו אדם שלא רק משקר, אלא הוא גם מתנהל ברמיה. הוא מסוגל לנהל קשר שלם עם מישהו, שבו הוא מציג את עצמו בתדמית מסויימת, כשהדמות האמיתית שלו היא אחרת לגמרי. לשון רמיה היא לא רק דיבור שקר כמו לומר על שחור שהוא לבן; אלא היא התנהלות שלילית עמוקה הרבה יותר. אפילו כשהוא אומר דברים אמיתיים, יש בדבריו מגמתיות שלילית נסתרת שהזולת לא יכול לשים אליה.

אפשר ללמוד רבות על המהות של הרמייה מהתנהגותו של אבי הרמאים – לבן הארמי. כשהוא שומע שיעקב הגיע לחרן, הוא מיד רץ אליו – “וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו” (בראשית כט, יג). זו לכאורה קבלת פנים חמה ביותר, שאי אפשר לצפות ליותר ממנה. אך במבט לאחור, כשאנו כבר מכירים את לבן הרשע ש”ביקש לעקור את הכל” (הגדה של פסח), אנו מבינים את ההתנהלות השפלה שלו. עוד לפני שהוא יודע מה בדיוק הוא הולך להרוויח, הוא כבר מתחיל לקדם את הניצול של יעקב לצרכיו. הוא יוצר קשרים חמים ולבביים מתוך הבנה שזה ישתלם לו בסוף, אפילו שהוא עוד לא ממש יודע באיזה אופן. יתכן שבאותו הזמן הוא כבר כן תכנן וחשב על האופן בו הוא ינצל את יעקב, כפי שהוציא לפועל בהמשך; אך בפשטות נראה שהוא עוד לא חשב על זה. האינטרס הראשון של הרמאי הוא קודם כל ליצור קשרים מאוד חמים ולבביים, ולתת לשני הרגשה שהוא אוהב אותו וממש יוצא מכליו באהבתו. כך גם המשפט הבא שיש לו לומר ליעקב הוא: “אך עצמי ובשרי אתה” (בראשית שם, יד). גם זה משפט מאוד מלבב שמשרה תחושה מאוד נעימה ורגועה אצל יעקב.

המשפט הבא מדהים עוד יותר: “הכי אחי אתה ועבדתני חִנָּם, הגידה לי מה משכרתך” (שם, טו). ראשית, התורה מראה לנו כביכול בדרך אגב שיעקב לא נשאר ‘סתם’ אצל לבן. רק בדרך אגב אנו מבינים שהוא עובד שם. והוא לא רק עובד ‘אצלו’ אלא התורה מדייקת שהוא נאלץ לעבוד ‘אותו’. לבן בעצם משעבד את יעקב, והוא עושה זאת כביכול ‘בדרך אגב’, בלי שזה בכלל נאמר. אדרבה, מה שנאמר זה שהוא כביכול דואג למשכורת שלו. הוא זה שפונה אל יעקב בעניין הזה. יעקב לא ביקש מעצמו את המשכורת, ולבן הוא דווקא זה שפותח את הנושא. לכאורה זה ממש מעשה אצילי מצידו. אבל בדיעבד אנו מבינים שהוא בעצם העדיף להיות זה שפותח ראשון בכך, כי בזה הוא רכש את אמונו של יעקב ואיפשר לו להיכנס למלכודת שלו.

הרמאות היא הצגה כאלו רוצים בטובת האחר כשהאמת היא שהכל נובע מאינטרס נסתר

בטרם נמשיך בעניינו של לבן, קשה שלא לזהות את ההשוואה שיש בין ההתנהגות הזו לבין מה שעושות כיום ענקיות הטכנולוגיה השולטות בתחום המיחשוב. הן שולחות לכולם כל הזמן ‘עדכונים’ למחשב. עבור רבים זה מרגיש כמו מעשה מאוד נדיב. הם מקבלים מתנות חינם מושקעות מאוד. ולא פעם אחת, אלא ממש כל כמה ימים או שבועות. באופן טבעי התחושה היא שיש שם בחברות הללו אנשים ממש טובים שמשקיעים בציבור, שחשוב להם שהמכשירים של כולם יהיו מעודכנים, והם מעניקים בנדיבות ובקביעות כל כך הרבה.

מה שאנשים על פי רוב לא קולטים או לא שמים לב אליו, הוא שבעצם החברות הללו מרגלות אחריהם. הן רואות כל דבר ודבר במחשב שלהם, ואוגרות את הנתונים האישיים ביותר עליהם. כך הן יודעות איך לנווט את הפרסומות שלהן, ואיך לשווק את המוצרים שלהן לכל אחד. הן על האדם ממש הכל, במה הוא מתעניין ועד כמה, מה מוצא חן בעיניו, ומה לא. הכל גלוי וידוע לפניהן. אלה חברות הריגול הגדולות ביותר בעולם, שממש חוקרות את האדם לעומק הכי גדול, דרך המתנות ‘הנדיבות’ שלהן. הן ודומיהן גם מבקשים מאיתנו בכל פעם מהמשתמשים להסכים שיהיו ‘עוגיות’ – “לשיפור חוויית הגלישה”. לכאורה הם רק חושבים על שיפור החוויות של הציבור. הם גם קוראים לזה ‘עוגיות’, וכביכול ממש עושים לאדם טובות קטנות בזה שמעניקים לו ‘עוגיה’ שהיא כל כך מלבבת ומתוקה. אך ה’עוגיות’ הללו הן למעשה מה שאוסף עליו את כל הנתונים.

בפועל לכולם נוח להיות מרומים. נוח לחשוב שרוצים רק לשפר את חוויית הגלישה שלהם, רק להיטיב להם ורק לסייע להם כמה שיותר. אך האמת היא שאין כאן מפעל של פילנטרופיה בהיקפים של מאות מילארדי דולרים. הכל מכוון בסופו של דבר כיצד לנצל את בני האדם, למשוך אחר כך את תשומת לבם ולפתות אותם לקנות דברים שהפ לא היו רוצים לקנות, ולהרוויח את כספם.

זו בדיוק הרמאות. זו הייתה אומנותו של לבן הרשע. זו הצגה שכביכול רוצים בטובתו של האחר, אך הוא יגלה רק מאוחר מאוד, אם בכלל, שבעצם הכל היה תרמית אינטרסנטית אחת גדולה.

כיום שואבים לאדם את תשומת הלב והזמן בדרכי מרמה כאילו רוצים את טובתו והנאתו

בהמשך, כאשר יעקב אומר ללבן שהוא רוצה לשאת את רחל בתו הקטנה, לבן עונה: “טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי” (שם, יט). לבן אומר שהוא גם ממש רוצה בזה. אפילו בלי שיעקב היה עובד אצלו, זה מה שהוא היה רוצה, לתת לו את בתו. הוא מדגיש שהוא רוצה לתת אותה דווקא לו, והוא עדיף לו מכל האנשים האחרים. לבן לא מתייחס בדבריו לתמורה שיעקב יצטרך להביא לו תמורת רחל; כביכול הוא היה נותן אותה ליעקב גם בלי שהוא היה עובד תמורתה. הוא מבקש ממנו רק “שבה עמדי”. יעקב צריך רק לשבת איתו, לא לעבוד אצלו. העבודה היא כביכול עניין ממש שולי, שאפילו אין צורך להזכיר אותו. מה שמענין את לבן הוא כביכול רק שיעקב יהיה “עמדי”. כאשר הביטוי עמדי מבטא קשר הרבה יותר הדוק, כמו: “לא אירא רע כי את עמדי” (תהילים כג, ד).

גם בתרבות השקר והרמיה השולטת כיום דרך אמצעי הטכנולוגיה והמדיה, לא מדובר על המחיר שהאדם משלם תמורת כל ה’מתנות’ שהוא מקבל. מלבד הכסף שהוא משלם על מוצרים שהצליחו למכור לו על ידי פרסומות, הוא משלם עוד מחיר נוסף גבוה הרבה יותר. הוא מקדיש למדיה את הזמן שלו ואת תשומת הלב שלו. זה הדבר היקר ביותר שיש לו!

החברות ששולטות במדיה פיתחו ממש אומנות כיצד לשאוב לאדם את תשומת הלב שלו ואת הזמן שלו. הם תמיד יציעו לאדם לצפות ב”עוד דברים שיכולים לעניין אותך”. יש כאן כביכול התחשבות רבה ורצון לספק את האדם ולמצוא לו דברים שמעניינים אותו. אך מחקרים רבים מראים שאדם ממוצע שרוצה לבצע פעולה שלוקחת כ-2 דקות, יישאר ליד המסך 20-30 דקות. כי כביכול לטובתו עניינו אותו בדברים נוספים. בדרך דומה פועלים גם כל מיני תוכנות ואפליקציות חינמיות שמחולקות לכל המעוניין, וכן פרסומות שכביכול באות לעזור לאדם להשיג את מה שהוא חפץ בו[1]. כך האנושות נשאבת לפיתיונות הללו ולהרגלים שהם משרישים בקרבה. בני האדם הופכים להיות צרכנים מכורים ומושבעים של מה שמפתים אותה, בלי שהם בכלל שמים לב שמרמים אותם.

באמצעות חלקלקות לשון ותרמית של “שבה עמדי” מושכים אותם לחנויות וירטואליות כדי לקנות כל מיני מוצרים, וכדי להיות משועבדים לאג’נדות שונות, ולאמץ נורמות חשיבה שרוצים להנחיל להם. כל זה בלי לדבר בכלל על המחיר שאותם בני אדם משלמים. מציגים להם רק כמה רוצים לעזור ולתת להם, וש”שמחים שהצטרפת אלינו” כדי שתוכל להנות מכל החידושים שנשלח לך מעתה ואילך.

טבע האדם להעדיף להישאר מרומה מאשר לכאוב את ההתפכחות מהתרמית

בסיפור של לבן ויעקב, מגיע השלב שבו התרמית כבר מתגלה. היא מתנפצת בפניו של יעקב. מאוד יפה ומתחשב מצידו. הוא דואג לאולם, למוזמנים, לאוכל ולתזמורת על חשבונו: “וַיֶּאֱסֹף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה” (שם, כב). אבל “ויהי בַבֹּקֶר” והנה היא לאה (שם, כה). התגובה של יעלבן עושה משתה לכל אנשי המקום, שזה גם לכאורה קב היא של אדם תם שלא מעכל את זה שרימו אותו: “ויאמר אל לבן: מה זאת עשית לי?! הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רמיתני” (שם). עוד לפני שהוא מפרט את השאלה, הוא מתפלא “מה זאת עשית לי”. הוא לא תופס מה קורה. איך יכול להיות שיקרה דבר כזה? הלא עבדתי “עִמָּךְ”, אז “למה רימתני”? כל כך קשה להתפכח מרמאות. כל כך קשה להכיל ולעכל שבעצם רימו אותך לאורך כל הדרך.

זהו טבע האדם. לכן כשהוא מרומה לאורך זמן, הוא עלול להעדיף להישאר מרומה מאשר להתפכח[2]. הכאב לגלות שמישהו רימה אותו באופן כל כך שפל הוא גדול מנשוא. אפשר לראות את זה סביבנו במקרים רבים. כך למשל רבים באליטת השמאל מאמינים שוב ושוב לדברי השקר של המרצחים הערבים ימ”ש, ורוצים לעשות איתם ללא הרף הסכמים שונים. גם כאשר מתגלה שוב ושוב שהם רימו אותם והוליכו אותם שולל, הם מעדיפים לרמות את עצמם ולחשוב שאותם מרצחים מתכוונים למה שהם אומרים כשהם מדברים על הסכמים והפסקות אש. לצופה מן הצד זה נראה בלתי נתפס כיצד הרמאות הברורה הזו לא נקלטת בתודעתם של אותם אנשי שמאל. אך זהו טבע האדם, המקשה עליו להתפכח. 

הרמאים בכל הדורות מתעטפים באיצטלה של מוסריות ומאשמים דווקא את קורבנותיהם

תשובתו של הרמאי הנוכל והרשע לשאלה “למה רימתני” היא: “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה” (שם, כו). לפתע הוא נעשה ‘אביר הצדק והחוק’. כל מה שהוא עשה כביכול נובע מאידיאולוגיה מאוד מוסרית ונורמטיבית. הוא דואג לקיום החוק והמנהג הקיים. הוא פשוט ‘מוכרח’ לעשות כך, כי זה מנהג המקום. אדרבה, הוא מציב את יעקב בעמדה של מי שמנסה לשנות את המנהג ואת מה שאמור להיות. הוא זה שלא בסדר, שדורש משהו שהוא לא היה אמור לדרוש במקום הזה.

אבל הרי הם סיכמו אחרת! לבן הרי ידע את ‘המנהג’ הזה גם קודם, מדוע הוא לא אמר זאת במשך כל שבע השנים הללו? גם לכך יש תשובה: “מלא שְׁבֻעַ זאת וְנִתְּנָה לך גם את זאת, בעבודה אשר תַּעֲבֹד עמדי עוד שבע שנים אחרות” (פס’ כז). לבן כביכול עומד בהבטחה שלו. יעקב יוכל לקבל מה שהובטח לו, הוא יקבל את רחל, והוא רק צריך לעבוד עוד שבע שנים אחרות. לבן מציג זאת שכביכול יש כאן נושא מרכזי וחשוב, שצריך למלא “שְׁבֻעַ זאת”. אי אפשר לתת מיד את רחל, אבל צריך רק לחכות שבוע בשביל זה. בשולי הדברים הוא מוסיף כבדרך אגב גם את המשפט “בעבודה אשר תעבוד עמי עוד שבע שנים אחרות”. עיקר מה שמוטל על יעקב זה לחכות שבוע, ואז הוא יקבל מה שלבן הבטיח לו. רק ב’אותיות הקטנות’ לבן מוסיף כדבר מובן מאליו שהוא יקבל זאת תמורת עוד שבע שנות עבודה. הטכניקה הזו שימושית מאוד גם בימינו. כל כך הרבה פרסומות מציעות למשל רכב חדש ונוצץ בתשלום מזערי של 2,000 ש”ח בלבד. ב’אותיות הקטנות’ למטה כתוב שזה תשלום חודשי למשך 60 חודשים. זו דרכה של “לשון רמיה”, ויש לה כוח השפעה גדול מאוד ומוכח מאוד.

גם אחר כך, כשיעקב כבר רוצה ללכת אל מקומו וארצו, לבן מדבר עמו בנופת צופים: “אם נא מצאתי חן בעיניך נִחַשְׁתִּי ויברכני ה’ בגללך. ויאמר נָקְבָה שכרך עלי ואתנה” (שם ל, כז-כח). הוא נותן ליעקב הרגשה טובה, שכל הברכה שלו היא ממש בגללו. הוא גם מזכיר את שם ה’, למרות שזה לא אלוהיו. הוא ממש רוצה למצוא חן בעיני יעקב. כך דרכו של הרמאי, לתת למרומה את ההרגשה הטובה בנופת צופים ובסגנון מתחנף, כשבעצם הוא שוב זומם כאן לרמות אותו עשרת מונים.

ההיתממות המוסרית של לבן, בה הוא השתמש לרמות את יעקב בתחילה, מופיעה גם בהמשך, כשהוא רודף אחרי יעקב: “מה עשית וַתִּגְנֹב את לבבי וַתְּנַהֵג את בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חרב” (שם לא, כו). הוא כביכול דואג לבנותיו, ומצייר את יעקב באופן שיקרי כמי ששובה אותם בניגוד לרצונן. לבן, לעומתו, רק רצה לשמח אותם בשירים וכלי נגינה ולנשק אותן: “ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה וּבְשִׁרִים בְּתֹף ובכנור. ולא נטשתני לנשק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי” (שם, כז-כח). הוא גם מדגיש זאת בברית שהוא כורת אחר כך, שכולה צבועה בצבעים של דאגה ואכפתיות למוסר הגבוה ולזכויות האדם הלגיטימיות של בנותיו: “אם תְּעַנֶּה את בְּנֹתַי ואם תקח נשים על בְּנֹתַי אין איש עמנו, ראה אלוקים עד ביני ובינך” (שם, נ). לא יאומן כי יסופר עד כמה הוא דואג לבנותיו, ומטיל חשד על יעקב שהוא זה שעלול לענות את בנותיו. וזאת כאשר בנותיו עצמן מעידות עליו: “הלוא נוכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו” (שם, טו). הוא לא מתבייש ולא מהסס לטעון בעזות מצח: “הבנות בְּנֹתַי והבנים בני והצאן צאני, וכל אשר את רואה לי הוא” (שם, מג), רק “מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו” (שם). כביכול יעקב ממש גזל לו את הכל, ולו אין אפשרות להשיב את הגזלה הנוראה הזו. בעוד האמת היא שלבן הוא זה שגזל שוב ושוב את יעקב, כפי שמתאר יעקב בכאב לנשותיו: “ואביכן התל בי וְהֶחֱלִף את משכרתי עשרת מֹנִים” (שם, ז).

זו דרכו של הרמאי, להשתמש ב’זעקת הקוזאק הנגזל’. לתת למרומה את ההרגשה שֶׁהַמְּרַמֶּה הוא המוסרי והצודק והקורבן, ואילו המרומה הוא זה שעושה את העוולות הגדולות ביותר.   

לדאבוננו גם כיום עושי העוולה הגרועים ביותר באים באיצטלה של מגיני הצדק והיושר. כך במישור הבינלאומי, שהאנטישמים ושונאי ישראל מאשימים את עם ישראל בעוולות שהם כביכול עושים לערבים. ככל שעם ישראל מנסה לנהוג בהתחשבות יתירה ובלתי הגיונית עם רוצחיו, כך הוא מואשם יותר ויותר בחוסר מוסריות. גם בתוך עם ישראל, דומה לכך מאוד רדיפת לומדי התורה ורדיפת המתיישבים. הוא מואשמים בכל הצרות, ומערכות השלטון יחד עם התקשורת נוהגים בהם בחוסר צדק משווע. הרישעות הזו מוצגת בשם מוסריות גבוהה ואבירות הצדק. והנרדפים צריכים להצדיק את עצמם כנגד טענות חסרות שחר, ולנסות להוכיח שהטענות שמשמיעים כלפיהם אלו ששופכים את דמם, אינן נכונות. למרבה הכאב והצער נפוצה כיום גם אופנה של רדיפת תלמידי חכמים והכפשתם בתואנות שווא, כביכול בשם המוסריות וביעור המתחזים.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] מלבד אלו יש גם פרסומות לא צנועות דרכם מפתים את האנושות בפיתויים של מתנות זימה ומתירנות מבהילה שממש אין לה גבולות.

[2] שלא כמו יעקב אבינו, שכן הבין זאת וטען מיד כלפי לבן “למה רימתני”.