שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 371 | ו טבת תשפ”ו

דבקות

תקציר החלקים הקודמים

פתחנו בחלק הראשון של שיחה זו במרכזיותה של הדבקות בה’, שהיא תכלית המצוות ותכלית כל מציאות האדם בעולם. הבאנו מקורות לכך מדברי הראשונים והאחרונים. המשכנו שם ועסקנו במהותה של הדבקות, שהיא השאיפה להיות מחוברים כמה שיותר אל הקב”ה, מתוך אהבתו. ראינו שהדרך לעשות זאת היא בפשטות, על ידי מחשבה על הקב”ה ועל ההימצאות שלו איתנו בכל פעולה וזמן. ובפרט בעת קיום מצוות ולימוד תורה, אשר אם הם נעשים מבלי חיבור אל הקב”ה אזי העיקר חסר בהם. עוד ראינו שעל אף שזו עבודה פשוטה, היא דורשת התרגלות ותחזוק תמידיים. ככל שאדם משקיע ומפתח אותה, כך גדל משך הזמן שהוא מצליח להיות בדבקות. עמדנו גם על כך שעבודה זו מכניסה הרבה מאוד מתיקות ושמחה לעבודת ה’. הרחבנו גם בכך שנכון להתייחס למתיקות הזו ולדבר עליה, ובלבד שהדבר אינו מביא את האדם לידי גאווה. לבסוף עמדנו על כך שכדי לקנות את הדבקות חשוב להפנים עד כמה היא חשובה ויקרה. הרחבנו בכך שהיא מעניקה לאדם ברכה והצלחה. כך למשל בלימוד התורה, שמעוררת באדם את החשק ללימוד, שהוא הכרחי על מנת להצליח בתורה.

בחלק השני המשכנו ועסקנו במעלותיה של הדבקות. עסקנו גם ביחס שבין הדבקות לעבודת הביטחון, שעל שתיהן נאמר שהן תכלית כל התורה. ראינו שהן זוויות שונות של אותו הדבר. הביטחון הוא נקודת המבחן של רמת הקשר עם ה’, כלומר מבחן הדבקות. לאחר מכן עמדנו קומה נוספת בעבודת הדבקות – לחבר את הקב”ה וכנסת ישראל. כשאדם מקיים מצוות, לומד תורה ומתפלל, הוא מחבר בין הקב”ה וכנסת ישראל. הוא כביכול השדכן שבא שבא לחבר אשת נעורים עם דודה באהבה ואחוה ושלום ורעות.

בחלק השלישי הרחבנו בכך שעל ידי אמירות שמכוונות לחיבור כל פעולה לעבודת ה’ ניתן להיות בדבקות גם בהתעסקות הגשמית. ביארנו גם את ההבדל שיש בזה בין התעסקות גשמית לבין הנאות גשמיות, בהן צריך לתת משקל עוד יותר גדול לדבקות תוך כדי ההנאה, ולא רק באמירה לפניה. עסקנו גם בכך שדווקא בלימוד תורה ותפילה צריך להשקיע יותר בעבודת הדבקות. אסור לאדם להשלות את עצמו שאם הוא לומד תורה אז הוא לא צריך להשקיע באהבה ויראה ודבקות בה’. דווקא הוא צריך במיוחד להשקיע בקשר שלו ובחיבור שלו עם ה’.

יש הסוברים שהתורה היא התכלית ואיננה אמצעי אל הדבקות

סוגיה נוספת בעניין הדבקות, אשר חשוב להרחיב בה, היא היחס בין הדבקות והתורה. במקורות שהובאו עד כה היחס היה ברור: הדבקות היא תכלית הכל, ולימוד התורה הוא אחד האמצעים המרכזיים ביותר להגיע אליה. ממילא מובן שהלימוד צריך להעשות באופן שמכוון כל הזמן להביא לדבקות. אולם היסוד הזה איננו מוסכם על הכל. זו הייתה אחד מנקודות המחלוקת בין תנועת החסידות לבין מתנגדי החסידות. מעבר לשאלה המעשית האם לכוון לדבקות בלימוד התורה, הייתה כאן שאלה עמוקה הרבה יותר: מה התכלית של האדם בעולם? החסידות טענה שהתכלית היא הדבקות. התורה מסייעת להגיע לדבקות כי הלומד מדבק עצמו בדבריו של הקב”ה ובאלוקות הטמונה בתורה. אך המתנגדים טענו בדיוק להיפך – התכלית של העולם הזה זו התורה הקדושה, ועבורה נברא העולם. כל עניינם של הברואים הוא להאיר את אורה של התורה הקדושה. הדבקות נצרכת כדי שהתורה של האדם תהיה מכוונת נכון ותפעל את פעולתה. אם האדם ילמד תורה שלא מתוך אהבת ה’ ויראתו אז התורה שלו לא תאיר ולא תפעל.

את גישת המתנגדים לחסידות בנקודה הזו, ניסח וביסס ר’ חיים מוולוז’ין זיע”א. הוא היה תלמיד חכם עצום מגדולי תלמידיו של הגר”א, וראש ישיבת וולוז’ין שהעמידה את עולם הישיבות הליטאי. בספרו ‘נפש החיים’ הוא מבאר שהקב”ה ברא את האדם שיהיה בצלמו – כמו שהקב”ה בורא עולמות ככה גם האדם אמור לברוא עולמות, על ידי התורה שהוא לומד. הייעוד של האדם הוא להיות כמו בבואה של מעלה, ולברוא כביכול שמים חדשים וארץ חדשה בתורתו. מי שהמשיך את הקו הזה והציג אותו באופן נפלא היה הגרי”ד סולוביצ’יק זצ”ל, במאמרו “איש ההלכה”. הוא מעמת שם את דרכו של זקנו, ר’ חיים מבריסק, עם דרכו החסידית של בעל התניא. הוא כותב שהשאיפה לדבקות היא רצון להתבטלות אל הקב”ה; היא כמו להבת אש שרוצה לעלות למעלה, אך אחוזה בלית ברירה בפתילת הנר. מנגד, הרב סולוביצ’יק מציב את ‘איש ההלכה’ כמי שאיננו רוצה להמריא לשום מקום. הוא ניצב על ממלכתו, מחדש את חידושי תורתו, וכביכול אומר לקב”ה – אם אתה רוצה בוא אלי. התורה “לא בשמים היא”. האדם לומד ומחדש וזו הממלכה שלו, כפי שהקב”ה בעליונים הוא בתחתונים. הוא שר בפני המלך, ולא עבד. התורה היא התכלית, והאדם פועל ובונה את הבניינים שלו בתורה – ויש לקב”ה הנאה ונחת רוח כשהוא רואה את זה. יש בגישה הזו עוצמה של גדלות בתורה, שמזכירה את גדלותו של ר’ יהושע בויכוח שלו עם ר’ אליעזר (בבא מציעא נט ע”ב). הוא לא התפעל מהניסים שנעשו לר’ אליעזר, וגם לא מבת קול שיצאה משמים ופסקה שֶׁהֲלָכָה כר’ אליעזר. הוא עמד בתוקף על כך שהתורה ניתנה לחכמים, זו המלכות שלהם, ולכן הם יכריעו בה ולא הקב”ה. זה לא ממקום של גאווה חלילה, אלא מתוך הכרה שזה התפקיד העיקרי שהקב”ה נתן לאדם, להגדיל תורה ולהאדירה, ועליו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. 

כפועל יוצא מהגישה הזו, וכתגובה לתנועת החסידות, ר’ חיים מוולוז’ין הדגיש ש”בשעת העסק והעיון בתורה ודאי שאין צריך אז לעניין הדבקות כלל” (נפש החיים ד, י). הוא מביא מאמרים נפלאים מהזוהר שמראים עד כמה התורה היא נעלה מכל העולמות, כמה ברכה יש בה, ושהיא בונה ומקיימת את העולם הזה והעולם הבא. על פי זה הוא כותב שבשעת הלימוד התורה לא צריך שום דבר יותר מאשר ללמוד תורה (בשונה מקיום שאר המצוות שבהן כן יש משקל גדול לדבקות וטוהר המחשבה). כמובן שצריך להיזהר ללמוד מתוך יראת שמים ושלא ללמוד בשביל כבוד או נגיעות חיצוניות, אך עיקר ההשקעה בתורה צריך להיות בעצם הלימוד. הוא כותב ש”לשמה אין פירושו דבקות, כמו שסוברים עתה רוב העולם”, אלא לשמה זה “לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול” (שם, ד). הוא מביא גם את דברי חז”ל שדוד המלך מבקש מהקב”ה שאמירת התהילים תחשב כמו העיסוק בנגעים ואהלות (מדרש תהילים א, ח), ומוכיח מכאן שבאופן בסיסי מדרגת העיסוק בנגעים ואהלות גבוהה הרבה יותר מאשר אמירת תהילים, ואהובה יותר לפני הקב”ה. אלו הם המסרים המרכזיים שלו, שאותם הוא מדגיש מאוד בעיקר בשער ד’ בנפש החיים.

בחסידות הדגישו שהלימוד צריך להביא לידי דבקות

לעומת זאת בחסידות הדגישו מאוד את ההיפך, כפי שגם הובא לעיל. וכן כתב בקיצור המגיד ממעזריטש בליקוטים יקרים: “ופשיטא בלימוד תורה ובעבודה שבלב צריך האדם להתדבק מאוד מאוד בדחילו ורחימו ובהתלהבות גדול” (ליקוטים יקרים; ובהרחבה גם בספר הנהגות הצדיקים, כללים נוראים מרבי דוב בער ממעזריטש, כלל ב)). הלימוד צריך להביא לידי דבקות, ואיננו תכלית בפני עצמו. וכן נכתב בספר “יושר דברי אמת”, שזו טעות ללמוד תורה מבלי לעסוק באופן פעיל במחשבה על דבקות:

רבים מבני עמנו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר… אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלוקינו, שהיא נקרא תורה על שם שמורה הנעלם שהוא ה’ יתברך… כי לומדים רק חיצוניות התורה, שאין במחשבתם להדבק בה’ יתברך ולהיות מרכבה לו ולירא ממנו ולאהבה אותו על ידי התורה.

(יושר דברי אמת, קונטרס ראשון, אות ח)

בהמשך דבריו שם הוא מוכיח שלא יתכן שעצם הלימוד בלבד נחשב דבקות, כי ידוע ומפורסם שישנם גם לומדים שחוטאים בחטאים חמורים ביותר. ואם הלומד היה דבוק בה’, לא יתכן שהיה חוטא כך. אלא כדי להגיע לדבקות מוכרחים להקדים ללימוד עיסוק בעצם הדבקות וההתחברות לה’, ואז הלימוד הינו לשמה ומוביל לדבקות.

להימנעות מלימוד מוסר וחסידות היו מחירים כבדים

במחלוקת הגדולה הזו אין לנו יכולת להכריע – האם התורה היא אמצעי לדבקות או הדבקות היא אמצעי לתורה. אך עם זאת, אין ספק באשר לעצם חשיבותה של הדבקות בפני עצמה. על כך אין חולק, וכל הדיון הוא רק על היחס בין הדבקות לתורה. עצם הדבקות בה’ היא מצווה גדולה ועצומה, וכפי שכבר הרחבנו במקורות שהובאו בתחילת הדברים, ובזה אפשר לקבוע מסמרות.

אמנם לשאלה הזו יש גם השלכה מעשית, ובה יש צורך להכריע. כמה צריך להשקיע בעבודת הדבקות ובלימוד ענייני מוסר, יראה וחסידות שמעוררים את הדבקות? האם להשקיע בזה זמן משמעותי, או שזהו ביטול תורה ועדיף להקדיש את הזמן להתעמקות בתורה? היו מהמתנגדים שהתנגדו ללימוד מוסר. מבחינתם הכל טמון בעצם לימוד התורה, ואין צורך ללמוד את הדברים האלה במיוחד. עד כדי כך שפעם כאשר ר’ יצחק בלאזר הציע לר’ חיים מבריסק להכניס לימוד מוסר לישיבת וולוז’ין שעמד אז בראשה – ענה לו רק חיים: “למה הדבר דומה? לשמן קיק; אדם חש במעיו נותנים לו שמן קיק, אבל אם יפרנסו אדם בריא בשמן קיק, הרי ברור שיחלה” (פולמוס המוסר, עמ’ 292). הוא ראה במוסר תרופה למי שיש לו בעיה, אבל מי שלא ‘חולה’ לא אמור ללמוד מוסר, אלא גמרא, רמב”ם וכיוצא בזה. ר’ חיים מוולוז’ין נקט בגישה דומה, אך מתונה יותר. הוא מביא ב’נפש החיים’ את הגמרא שאומרת שיראת ה’ היא חשובה, וממשיל אותה ל”קב חומטין” – חומר שהיו שמים באוצרות החיטה כדי לשמור עליה מחרקים ומזיקים. כלומר בלימוד התורה העיקר הוא עצם התורה, אך היראה נצרכת כדי לשמר את התורה. הוא מחשב שהגמרא אומרת שצריך להכניס “קב חומטין” לתוך “כור חיטים”, אשר היחס ביניהם הוא אחד ל-180. בהקבלה לזמן הלימוד, יוצא שעל כל שלוש שעות של תורה צריך דקה אחת של מוסר (רוח חיים א, א). היו שהגדילו לעשות וטענו שאפילו את זה לא צריך, כי אם לומדים גמרא אז מסתמא יש מדי פעם גם ענייני אגדה, ובזה כבר יוצאים ידי חובת “קב חומטין”. עוד כותב ר’ חיים שספרי מוסר מבטלים את הלימוד, אך הם כן טובים לבעלי בתים שעוסקים במשא ומתן ולא שקועים בלימוד:

ללמוד מדרש ועין יעקב, והמה מושכין את לב האדם להבורא יתברך שמו, ולא יהיה לנחוץ ספרי מוסר אחרים, שלא יגיע לביטול תורה חס ושלום. אכן להשוקדים והוגים בתורה ורואים שבדבר אחד מתגבר עליהם היצר הרע, אזי חוב ומצווה לחזור תמיד אחרי ספרי מוסר המדברים בעניינים אלו, וללמוד היטב כמה פעמים בשברון לב עד שיכנע לבבו הערל ולא ישאר עוד שום שמץ חס ושלום. ומה טוב ויפה הדבר למאוד לבעלי בתים העוסקים תמיד במשא ומתן ללמוד ספרי מוסר לעורר לבבם האטומות לקבוע עיתים לתורה הלכה ואגדה וכו’.

(ארחות חיים כתר ראש, סע’ נט)

אלא שהגישה הזו בפועל לא כל כך הצליחה. יש עדויות רבות על כך שבהמשך דרכה של ישיבת וולוז’ין היו רבים מתלמידיה שהתרחקו מאוד משמירת המצוות, או מחיבור פנימי לתורה, וביניהם גם היו מגדולי מנהיגי החילוניות. הלימוד שלהם היה מנותק ויבש, ולא החזיק אותם מחוברים אל נשמת התורה. העיסוק בגמרא בלבד יצר מציאות של חוסר חיות. ללא ההשקעה בדבקות, לא נוצרה מציאות של “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כֻּלְּכֶם  היום” (דברים ד, ד). אז אמנם ר’ חיים עצמו היה קודש קודשים, וכך גם תלמידים רבים שדבקו בדמותו ובדמותם של הבאים אחריו. אבל היישום המעשי של דבריו גרם לכך שרבים שהלכו בדרך הזאת לא טיפחו את הקשר והדבקות והאהבה לה’. ואלו הם דברים שצריכים תדלוק תמידי, ואינם קורים מאליהם.  

רבים מגדולי ישראל הקדישו זמן משמעותי לענייני שלמות העבודה

לעומת זאת בחסידות נתנו מקום מאוד נרחב לעיסוק הזה. לדוגמה האדמו”ר הרש”ב קבע שבישיבות של חב”ד ילמדו שני שליש מהזמן תורת הנגלה, ושליש חסידות. לפי הגישה הזו אין כאן שמן קיק לחולה, אלא יין משובח. זה טיפוח בסיסי של קשר, כמו שבני זוג או הורים לילדים צריכים להשקיע זמן משמעותי בקשר שלהם. זה חלק משמעותי מהתורה, שאי אפשר לוותר עליו. גם הלימוד של החלק הנגלה צריך להעשות מתוך דבקות בה’, אך מלבדו חשוב להקדיש זמן משמעותי בלימוד של הדבקות ועבודת ה’.

ההדרכה הזו לא נאמרה רק בתנועת החסידות. גם המסילת ישרים כותב:

ואחרים יכנסו יותר אל הקדש, דהיינו, למוד התורה הקדושה. מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים. אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות… שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב… ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד.

(מסילת ישרים, הקדמה)

ענייני שלמות העבודה דורשים גם הם השקעה ולימוד. אי אפשר להסתפק רק בפלפולי הלכות ובמדרשים. כך נהג גם למשל החזון איש זיע”א. על אף היותו ‘ליטאי’ הוא כותב בספריו על הצורך לדעת לפני מי אתה עמל, ועל התודעה העמוקה והחיבור שצריך להיות בעת הלימוד אל נותן התורה. ישנם גם עדויות עליו שהיה לומד ימים שלמים בספר חובת הלבבות או מסילת ישרים (מעשה איש ח”א עמ’ כא), ואין זה נכון מה שאמרו עליו שהתנגד ללימוד המוסר.

גם על הגר”א, רבו של ר’ חיים מוולוז’ין, מסופר: “רבינו הגר”א היה מחבב ספר מנורת המאור וספר חובות הלבבות… גם הספר מסילת ישרים מרמח”ל” (תוספת מעשה רב, שיח אליהו, סא). וכן החתם סופר זיע”א אמר על עצמו: “תאמינו לי שביום שאין אני לומד מספר מוסר מרגיש אני בעצמי הצטננות בעבודת ה'” (חוט המשולש החדש, עמ’ צד). כיוצא בזה שיבחו גם החפץ חיים זיע”א ור’ אלחנן וסרמן הי”ד בהזדמנויות שונות את תנועת החסידות שהצילה את המוני בית ישראל מטמיון רוחני (מילי דחסידותא, הקדמה אות ה).

כל שכן שבתנועת המוסר, שאף היא צמחה בליטא, ראו חשיבות רבה בעבודת הלב ודרשו להשקיע בה זמן משמעותי. הדגשים שלהם אמנם היו מעט שונים, אך העקרונות שלהם לא היו רחוקים כל כך מתנועת החסידות. גם הם סברו שאם אדם לא לומד את ענייני עבודת ה’, ולא בוחן את עצמו אם הוא אוהב את ה’, שמח בו ודבק בו, אז הוא לא יגיע לכך. רק מתוך הלימוד של העניינים הללו וההשקעה בהם נבנה הקשר עם ה’.

החלק המעשי והחלק העיוני בעבודת הדבקות דורשים יחס שונה מבחינת הקדשת זמן

בפן המעשי של הקדשת הזמן לעיסוק בדבקות, נראה שיש להבדיל בין שני חלקים: החלק העיוני, והחלק המעשי. החלק העיוני הוא למידת התובנות – מה זו אהבת ה’, מה היא כוללת, כיצד מגיעים אליה וכו’. בחלק הזה נמצאים גם נושאים שקרובים לעניין הדבקות, כמו אמונה וביטחון, שמחה וכו’. החלק המעשי הוא ממוקד יותר, והוא השאלה כיצד האדם מתרגם באופן אישי את הדברים הללו לתוך חייו. באיזה אופן הוא מתגבר על קשיים שיש לו בנושאים הללו. החלק הזה שואב מתוך החלק העיוני, אבל הוא מעשי הרבה יותר.

חשוב שלא להאריך מדי בחלק המעשי. בתנועת המוסר היו שהשקיעו בעיקר בו, בוועדים שבהם עסקו מאוד בהורדת הדברים למעשה. אך החלק הזה עלול להכניס את האדם לקטנות ולכבות אותו. ההתעסקות בהתמודדויות שלו איננה מאירה את הנשמה, כמו הלימוד העיוני של ענייני הדבקות, או לימוד התורה בכלל. מה שמאיר את הנשמה זה המפגש עם גדלות ה’ שבתורה, עם מצוות התורה ועם כל העניינים הנרחבים של עבודת ה’, אהבתו, השגחתו על עמו. וכן כל העולם העשיר והעצום של החסידות ושל עולמות המוסר – עניינים כללים הקשורים לתובנות של מוח ולב, ושאלות של נפש, רוח ונשמה.

לכן כדאי להשקיע בחלק המעשי כעשרים דקות או חצי שעה ביום. ואילו בלימוד העיוני להשקיע יותר. קשה לקבוע כמה זמן להקדיש לזה, כי יש כאן עניין אישי המשתנה מאדם לאדם. אדם צריך להרגיש עם עצמו מה הנשמה שלו זקוקה, ומה מאיר אותה. אפשר גם שבמשך השבוע אדם יקדיש פחות זמן ללימוד הזה, ואילו בימי שישי ושבת הוא יתעסק בזה יותר[1].

המדד צריך להיות עד כמה הלימוד הזה משמח את האדם. הזכרנו לעיל (בחלקים הקודמים) שהדבקות והשמחה הולכים יחד. זה נוגע גם ללימוד של ענייני הדבקות. הלימוד הזה אמור לשמח את הנשמה. ככל שאדם מרגיש שהלימוד הזה מרווה את נשמתו ומשמח אותו, הוא יכול להוסיף בו עוד, להשביע בדשן נפשו.

[1] במקום אחר (יסודות בעבודת ה’ – התעלות רוחנית בשבת קודש) הרחבנו בחשיבות לימוד ענייני הדבקות דווקא בשבת.